מחשבות על עצמי ועל החיים

[מחשבות*]

כשהגעתי לגיל 80, רציתי לפתוח את הדף הזה. לקראת השליש השלישי של חיי, חשתי צורך לכתוב על מחשבות שהתגבשו בי בשלישים הקודמים. זה המקום שמיד עלה בדעתי. נכנסתי, והופתעתי מהתנועה הדלה. היססתי, כי זכרתי את התנועה התוססת לפני שנים, כששוטטתי באתר המקסים הזה. חששתי שאולי כבר לא יימצא עניין, במחשבות של גבר בן 80. אולם, זמן עבר, ומחשבות נוספו. והחלטתי לעשות את זה בכל זאת, כי מחשבות, הן עיסוק מרכזי עבורי היום. אם אני אעורר עניין, אמשיך.

פרט על עצמי, אני רוצה לדבר על 3 דברים שמרכיבים לטעמי את החיים האנושיים. הגיון בריא, נפש בריאה, ומיניות בריאה. במחשבותי, שלושתם כרוכים יחד, שזורים זה בזה. הגיון בריא, הוא לדעתי מרכיב חיוני לנפש בריאה. למרות שמיניות היא יצרים, הגיון בריא, גם הוא לדעתי, מרכיב חיוני למיניות בריאה. בעיקר הגיון בריא.

בסך הכל, אני מרוצה מעצמי. אני נהנה מאוד מחיי וממה שיש לי, ומאוד מרוצה מעצמי וממה שהשגתי. באופן כללי, ממש טוב לי. המחשבות מעסיקות אותי, אך אני לא מוטרד, אני חושב. ז"א שאני חי. אני מאמין, שההגיון שלי הוא הגיון בריא, הנפש שלי בריאה. יש לי אי אלו נוירוזות. ואולי גם פוביות, אך ההתמודדות שלי טובה ובריאה. רק דבר אחד מפריע לי כיום לחיים מושלמים, והוא באמת דבר רציני מאוד. המיניות שלי נכה, כי אין לי בת זוג אוהבת. לצערי, כבר קשה לי להעלות בדעתי שעוד תהיה לי אהבה. קשרים, יש. אהבה, אין. מצטער, חיבה זה לא מספיק. גם חושניות ומיניות, זה לא מספיק. היו לי בחיי הרבה אהבות. אהבות סוערות, אהבות רכות ונעימות. והיו אהבות עזות. חבל, שאת מלוא משמעות ההבדלים שבין המינים, למדתי מאוחר מדי. ולמדתי, שהדבר הכי נפלא שיכול להיות בחיים, זה אהבת נעורים שנמשכת לכל החיים. אין דבר שישווה לה. לא היתה לי אהבת נעורים ממש. אהבות גיל 20, ואפילו גיל 30, היו יפות. אהבות של גיל 50, הן כבר לא אותו הדבר. הכרתי זוגות שהתחילו בגיל הנעורים, ועד היום אני מקנא. הייתי שמח מאוד לשחזר ולחיות גם אהבות גיל 20 שהיו לי. עם התשוקה והלהט שהיו. כשנשים סיפרו לי בעבר, שאין מיניות בנישואים שלהן, הבטתי בתמהון. רק נשים סיפרו. גברים, כמעט לא יודו בכך. בגילי, אני מבין, שאהבה, אפילו בלי מין, עדיפה על פני מין ללא אהבה.

אילו היו מעמידים בפני היום, אפשרות בחירה חדה, בין אהבה אחת מהנעורים ועד המוות, לבין כל הנשים שהיו לי, והיו הרבה, הרי אף שאני תאב הרפתקאות, ללא כל היסוס הייתי מוותר על כולן, לטובת אשה אחת. גם אלף נשים, לא משתוות לאהבת חיים אחת. בדיעבד, זו חכמה קטנה להגיד משהו שאי אפשר לעשות. בגלגול הבא, אילו קיים גלגול נשמות, הייתי חוזר לכאן שוב חסר ידע וחסר הבנה, ותלוי לגמרי במזל. וכמו רובנו, גם רוב הסיכויים שלא אדע איך לשמר את אהבת הנעורים. ולא אדע, איך להשקיע יותר באהבה אחת, ולא לבזבז את חיי. וזו חכמה עוד יותר קטנה, כשסוף סוף הבנתי, שגם אשה אחת, אפשר להפוך להרפתקאה מתמשכת. ובעיקר, וכשאין לי עם מי לא לריב, למדתי,שאפשר גם לא לריב עם האשה. אפשר. וחוץ מזה, מי אמר שאהבת חיים אחת, סוגרת את הדלת בפני הרפתקאות. אני לא יכול לתאר לעצמי קולנוע בלעדיהן. הסיפריות היו מדולדלות בלעדיהן.

השליש הראשון, 40 השנים הראשונות של חיי, היו בעצם חרא אחד גדול. מהילדות המוקדמת, ועד גיל מאוחר. עברתי חוויות קשות, עם התעללויות ואלימות. מזלי הרע, חבט בי שוב ושוב. כן, היו לי בחיי הרבה רגעים של אושר. ימים של הנאות. אבל החותם של הסבל וההתעללויות הבלתי נסבלות, חזק יותר מזה של ההנאות. לא אחת, גם רציתי להתאבד. וגם קרסתי כלכלית, יותר מפעם אחת. וקרה לי, שנותרתי חסר כל. רעב, וחסר מחסה. הופתעתי מאוד להיווכח, שיש לא מעט כאלה, שנקלעים למצב כזה. כשהסתובבתי ברחובות, וזיהיתי אנשים שמחפשים כמוני, היכן להעביר את הלילה. מביטים לצדדים שלא יראו אותם כשהם חומקים אל מחסה, כמו שאני עשיתי. ראיתי אנשים שאוכלים ברחוב, וזיהיתי שאין להם בית לאכול בו ארוחות מסודרות. כי הם התנהגו כמוני. חוששים כמוני, שאחרים מזהים שהם אוכלים כך, כי אין להם בית. וזה שונה מאנשים רגילים, שקונים פלאפל או שווארמה מדוכן ברחוב. וזה לא כמו להיות רעב בחברה ענייה. אני יודע מהו עוני. מהו מחסור. גדלתי בבית עני, בחברה ענייה. הייתי ילד, אך את תקופת הצנע, חשתי. אבל כשאתה מסתובב ברחוב, רעב, וכולם מסביב שבעים ומדושנים, זה פוגע עוד יותר.

וגיליתי, שהחוסן הנפשי שלי הוא איתן. כשחשבתי להתאבד, זה לא היה דכאון. רק רגעי ייאוש, שנחבטתי שוב ושוב, כשהייתי צעיר וחסר נסיון. ההתמודדות שלי עם המשברים לא היתה קלה. כי לא היו לי ידע והבנה, איך להתמודד. גם כשהתחתנתי לא רוויתי נחת. כשהתגרשתי עדיין צעיר, אפשר להגיד בענווה שזה היה מרתף עינויים. בדיעבד, אני יכול להבין את האשה שהתגרשתי ממנה. אני לא יכול לסלוח לה על מה שעשתה. אך אני מבין את התיסכול שלה. בעצם, לא היו לי כישורי חיים. יש לי הרבה כשרונות. אני נבון למדי. אך הייתי קצת מרחף. פעם הסתבכתי גם עם אחד מהטייקונים, כמו שקוראים לזה. הסתבכתי עם ראש ארגון פשיעה. לא ארגון גדול, אבל הייתי צריך להבין, שלאיש כזה, לא כדאי אפילו להגיד שלום. בטח לא לנסות לנהל מו"מ. לכן, זה נסך בי גאווה מסויימת, שבסופו של דבר הצלחתי לחצוב את דרכי, ללא עצה ועזרה. ראיתי בחיי לא רק אנשים שיודעים להסתדר ומצליחים. ראיתי גברים שהיו במצבים דומים לשלי, שהתמוטטו. שניים, שראיתי כשהייתי ברחוב. שכמוני, ניסו להסתיר את מצבם, התביישו כמוני. ובסוף ראיתי אותם מתגלגלים ברחוב. כבר לא היה אכפת להם לישון על המדרכה, או על ספסל רחוב.

גם השליש השני בחיי, לא היה גן שושנים. בעצם, עד אמצע העשור השישי, החיים שלי היו פשוט, מחורבנים. למרות העונג שגרמו לי האהבות שהעשירו את חיי. כשאהבה נשברת, מפח הנפש קשה. הצער היה קשה מאוד, כשגם אהבה נפלאה, קרסה עם קריסה כלכלית שלי. אבל, על אף כל הסבל שעבר עלי, אני יכול להגיד, שגם עם חיים כאלה, היו לי חיים מעניינים. עם הזכרונות הקשים, וגם כשחשבתי לעיתים כמו איוב. חוויתי הרבה מאוד, ואפשר להגיד אפילו, שטרפתי את החיים. לטרוף את החיים, זה לאו דווקא יאכטות ומלונות פאר. עם 'המזון המקולקל', אני עדיין בתחושה שהיה מעניין, היו לי חיים מהספרים. לא סרטים, בשביל סרט, צריך להפוך גם את עלובי החיים למחזמר. ולמדתי הרבה. בעיקר מה שאי אפשר ללמוד בלימודים מסורתיים או ספרים. החוויה המעשית, היא הלימוד הטוב ביותר. יותר משנות לימוד רבות של תיאוריות. רופא טוב, הוא קודם כל רופא מנוסה. לכן, אני מרוצה מאוד מההישגים שלי. כי יותר ממה שהישגים חומריים חשובים, חשובה היכולת להתמודד עם חוויות קשות שעברתי. ההתמודדות היתה קשה. מעדתי שוב ושוב באבני הנגף שבדרכי. אך למדתי להתמודד גם עם האתגרים הריגשיים הקשים שכל אלה הציבו לי. את כישורי החיים שלא היו לי, "חצבתי בסלע”. איזמל לא היה לי, במים הרכים שלי שחקתי את האבן. הכי אני מרוצה, שלמדתי להתמודד עם קשיים חברתיים ותקשורת בינאישית פגומה שהיו לי. והיום אני מרגיש שאני מועיל לאחרים, לא פחות משאני מועיל לעצמי. אני מקבל הכרה ותודה, שהיו רחוקים ממני רוב הזמן. ככל שמתאפשר לי, אני גם מיישם את מה שלמדתי על יחסי גברים ונשים. ההבדלים הגדולים שבין המינים, בדרך הטבע, עושים מריבות בין בני זוג, לבלתי נמנעות כמעט. חבל לי, שאנני יכול ליישם את זה בחיי אהבה שאין לי. כי למדתי, שבמקום לריב, אפשר לרקוד את ההבדלים האלה. להפוך את זירת ההתגוששות, לרחבת ריקודים. כמטאפורה, אך גם מעשית.

לחיות בגיל הזה, זה קצת כמו לחיות בשדה קרב. סביבך נופלים מתים, זה אחר זה. "אחוות לוחמים” של הבאים ללוויות. נפער עוד פצע ועוד פצע בקבר שנכרה. חברים, בני דודים ששיחקנו יחד בילדותנו. מתמעטים קרובי משפחה וחברים "להילחם" איתם. לפני שנים, קברתי חברה שמתה בטרם עת. היא נהגה לדבר איתי על מה אעשה לאחר מותה. מה את מדברת, אמרתי לה. את גם צעירה ממני, ואת גם אשה. הפתיעה אותי מוקדם מדי. לפני כשבוע קברתי עוד פצע. גם חברה צעירה ממני. אני לא יכול להתעלם מזה שהם מתים, כי הם חסרים לי. אך אין לי כל כוונה למהר לפגוש אותם. יחסית, מצבי טוב. יש לי עדיין חברים וקרובי משפחה חיים. ועדיף שאדבר על איך אני אחיה, ולא על מוות. מה שזה לא יהיה שם, העולם הבא הזה, יכול לחכות לי בסבלנות ראוייה. בגיהנום, הייתי די והותר. אין לי ג'קוזי, וגם בגן עדן אין. אך יש לי דברים אחרים שהם גן העדן שלי. השארתי הודעה למלאך, שיחפש אותי בסמרה. אני אגיע לשם, אך רק אחרי שירות מלא. בלי שיחרור מוקדם. הדבר היחיד שעשוי להטריד אותי, שבגיל 110, אצטרך לחזר אחרי צעירות בנות 80. בכל זאת, אני כבר הייתי אבא כשהן נולדו.

זהו חברים. מספיק בינתיים. מקווה שלא עייפתי אתכם, ותמצאו בי ענייןן. ושימשיך טוב.

[פלונית*]

שלום!
האם אתה אותו אדם שכתב כאן בעבר תחת הניק הזה, למשל כאן:
הצעות לשיפור בצ'יק צ'ק (2005-05-18T08:49:11) ?

שימשיך טוב.
רק טוב!

[פלוני_אלמונית*]

מעניין מאד. כתוב עוד.

[מחשבות*]

האם אתה אותו אדם שכתב כאן בעבר תחת הניק הזה, למשל כאן:
לא. זה לא אני
תודה, אני עוד אמשיך

[מחשבות*]

אני רוצה להתחיל במה שהכי חשוב לדעתי – ההגיון. הגיון בריא, הוא לדעתי, הבסיס לחיים בריאים.

עוד מילדותי. העסיקו אותי השאלות הבאות
איך זה שאחרים חושבים אחרת ממני?. איך זה שאני חושב שהם לא צודקים, ואני צודק.
הרי ברור שהם חושבים בהגיון, כמוני. אז הם צריכים גם להגיע למסקנה כמוני, ולהבין שאני צודק.
כי אם אני לא צודק, אני לא חושב בהגיון, אני לא הגיוני.
וגם התחלתי לחשוב, שאולי אני באמת לא חושב בהגיון.
ואם אני לא חושב בהגיון, האם אני עד כדי כך לא הגיוני, שאני אפילו לא מבין שאני חושב לא בהגיון?.
אך בסביבתי הרי אמרו לי שאני חכם. שאני נבון. כלומר, שאני אמור לחשוב בהגיון. אז מה קורה כאן?

כולנו מסכימים, ש 2=1+1
וכולנו מסכימים ש 3=1+2
האריתמטיקה בנוייה על זה. למה בדברים אחרים, אנחנו חושבים אחרת?. ולפעמים בצורה הפוכה ממש. הרי לי, כמעט כל דבר, זה כמו 1+1.

ראיתי ילדים, נערים, שלמדו איתי, שהיו חכמים, וגם כאלה שידעתי שהם יותר חכמים ממני. וחשבו אחרת ממני. ואני כבר לא מדבר על המבוגרים. אז מה זה אומר עלי? על השכל שלי?.
לפעמים שיכנעו אותי. בדוחק. לרוב נאלצתי להשתכנע. לפעמים אמרו לי שאני צודק, ולפעמים אמרו שאני לא צודק. וגם אמרו לי לפעמים שאני מדבר שטויות.

באותה עת, בילדותי ובשחרותי, האפקט של התגובות השליליות, היה עז ביותר, והיה נדמה לי שהתגובות השליליות, רבות יותר מהתגובות החיוביות. ההשפעה היתה חזקה, קשה, בגלל מה שכבר ציינתי. ההשפעה השלילית שהיתה עלי מהביקורות, והקשיים החברתיים שהיו לי. התקשורת הבינאישית הלקוייה. לקח זמן עד שהבחנתי שאנני שונה מאחרים. שגם כלפי אחרים, מגיבים בצורה דומה. וגם לאחרים אומרים לפעמים שהם מדברים שטויות. גם לאלה שידעתי שהם יותר חכמים ממני. השינוי החל, כשהבחנתי שגם אני עושה את זה לפעמים. שגם אני אומר לפעמים “אתה מדבר שטויות". זה היה סוג של הלם עבורי, שהקל עלי את ההשפעה הקשה של הביקורות השליליות. שהעמיד אותן בפרופורציה.

אז מהו בכלל הגייון. האם ההגיון, הוא בכלל הגיוני?
כי אם ההגיון הוא הגיוני, כולם היו אמורים לחשוב באופן דומה, לא?

וחשבתי ללמוד תורת ההגיון. לא בשל דברים ברומו של עולם, אלא ההתמודדות עם ההגיון בענייני היום יום שלי. איך להסדיר את המחשבות שלי ב"הגיון", ובעיקר איך להציג אותן בהגיון. וכשהגעתי ללמוד לוגיקה, התאכזבתי לגלות, שבין הפילוסופים החכמים, יש חילוקי דעות, גם בשאלות של של תורת ההגיון עצמה. ואם כך, חזרתי לשאלה, מה הוא בעצם ההגיון?

את האקסיומות של אויקלידס, מקבלים כולם, משום שהן מאוד הגיוניות בעיני כולם. כשלמדתי לחשב היקף מעגל, ראיתי סתירה לאקסיומה מהשיר של יהודה עמיחי. תהיתי, שבעצם אין קו ישר. אבל עוד לא התייחסתי לזה מספיק. ולמדתי הוכחות בגיאומטריה, כשעוד לא ידעתי שקוראים לה גיאומטריה אויקלידית. והתברר לי מאוחר יותר, שגם גיאומטריות לא אויקלידיות אפשריות והגיוניות. ומסבירות טוב תופעות פיזיקליות של מרחב היקום. זה היה איזשהו שינוי במה שנקרא פרדיגמת החשיבה. ובהמשך הגיעו, איך אני אגיד את זה, עוד "טלטלות" לפרדיגות החשיבה שלי. אבל כנראה שכבר היתה בי נכונות מסויימת. למשל, וכשהראו לי ש 3=1+1 ניתן להוכחה מתימטית הגיונית.

רק להמחיש את השינוי, שיכולתי לחשוב למשל, שאם בת הזוג שלי לא מסכימה איתי, זה לא בגלל שאני לא הגיוני, או היא לא הגיונית. אלא משום שהיא אשה, ואני גבר. כי לפני שהשכל שלנו חושב, ההורמונים והגנים שלנו חושבים. ההורמונים הם הרגשות שלנו, אך הם גם הגיון. האבולוציה עיצבה אותם, שיגרמו לנו לחשוב אחרת, להתנהג אחרת.

הייתי פעם עם אשה. אני כבר לא זוכר מה היה שם, שהכעסתי אותה. והיא הכעיסה אותי. ואז אמרתי לה – את מתנהגת כמו אשה. ככה מתנהגות נשים. כמובן שלא אמרתי את זה בהתרסה. אפשר להגיד שזה היה גם סוג של מחמאה. ובאמת, זה מה שזה עשה לה. אחרי שכבר היפנתה אלי את גבה. היא הסתובבה אלי, וחייכה. היתה מרוצה.

אדרבא, אל תסכימו איתי. אבל נמקו

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם אני קורא נכון, את הקושי שטמון בכך שלאנשים (ביניהם חכמים ממך) יש תפיסות סותרות,
אתה פותר ע"י כך שההבדלים בתפיסותיהם הם בעצמם גילוי של אותו הגיון אבסולוטי
("ההורמונים הם הרגשות שלנו, אך הם גם הגיון. האבולוציה עיצבה אותם, שיגרמו לנו לחשוב אחרת, להתנהג אחרת.").

בשבילי, המסקנה הדי פשוטה הזאת היא מאוד קשה להפנמה.

אני מסתובב בעולם, עם כמה רעיונות מאוד גסים לגבי איך שהוא אמור להתנהג, ואני לא מתעייף מלהזדעק על כך שהוא (על הנשים והאנשים שבו) לא מתנהג לפי הציפיות שלי.
המציאות "צריכה" להתנהל אחרת, כמובן (לי).
זה כלכך משעשע כשזה לא מעציב.

הכתיבה שלך, לפחות לפי הבנתי אותה, נתנה לי תזכורת קטנה לכך.
תזכורת שאני מאוד מעריך

[מחשבות*]

אם אני קורא נכון, את הקושי שטמון בכך שלאנשים (ביניהם חכמים ממך) יש תפיסות סותרות,
קודם כל, לא תפיסות סותרות. השקפות עולם, זה דבר אחר, מורכב יותר. אני מדבר על מסקנות סותרות, מנתנונים זהים. 2=1+1 או 3=1+1

אני רוצה להבהיר. זה לא קושי, זו קושייה. תהייה.
ועוד הבהרה, למרות שאני אוהב לחשוב שאני צודק, אני לא טוען שאני צודק. ואני גם יכול להסביר, למה כל אחד בטוח שהוא צודק, ולנמק. בגדול, זה מה שאמר פעם מישהו (שאנני זוכר מיהו), שהאדם אננו ייצור ראציונלי, אלא האדם רק עושה ראציונליזציה.
ועוד הבהרה קטנה, אני בסך הכל מהרהר. לאו דווקא במשמעות החיים, כי בעיני משמעות החיים, היא פשוטה, באנו נהנ להינות. אני מחפש עניין למחשבות המתרוצצות במוחי. אם תרצה, כמו השאלה שהטרידה את ברברה (ברכה) קרקר.

אני מבין שיש הגיון שונה לגברים ונשים. אני מבין שההבדלים נובעים מההורמונים והגנים.
לא יצא לי לשוחח עם סיני, אך פערים בין חשיבה של סינים, לחשיבה שלי, אני יכול להבין, כי האדם הוא תבנית נוף מולדתו.
ניסיון החיים שלי, גם לימד אותי על הפערים בין חשיבה של עשירים, לחשיבה של עניים. על זה מושתת הספר אבא עשיר אבא עני.

אני גם יכול להבין, שמסקנות או החלטות מסויימות שלי, עוצבו על ידי האבולוציה, או על ידי הסביבה בה גדלתי וחונכתי, גם אם אני מדמה שחשבתי בשיקול דעת והגיון צרוף. אך במה שלא קשור לאבולוציה, ולא לתבנית נוף מולדתי, אני מתקשה להבין.

למשל, פערים בחשיבה, במה שנקרא דעות פוליטיות, של אנשים שיש להם רקע דומה. את זה אני מנסה להבין. במיוחד כשזה מגיע לקיטוב כל כך גדול, כמו בין תומכי טראמפ למתנגדיו. או אפילו למה בית שמאי ובית הלל, מגיעים למסקנות מקוטבות.

בקיצור, אני לא טוען, ולא חושב, שכולם צריכים לחשוב כמוני. או לחשוב אותו דבר. מה שאני מנסה להבין, זה למה ההגיון כל כך שונה. אני מאמין, שכאשר אני מבין את ההבדלים, אני יכול להבין טוב יותר את ההגיון האחר, כמו שאני מבין את ההגיון השונה של גברים ונשים, או של עשירים ועניים. ואז אוכל להגיע למה שאני רואה כהגיון בריא.

[מחשבות*]

אמר פעם מישהו, שאנני זוכר מיהו - האדם אננו חמור. לחמור אין צורך להרגיש חמור. רק לאדם יש צורך להרגיש אדם. זה כמובן נובע מהתבונה.

אני רוצה להרחיב את האמירה.
לגבר יש צורך חזק להרגיש שהוא גבר,
לאשה יש צורך חזק להרגיש שהיא אשה.
תחושת הצורך הזו, היא לדעתי מקור לרבים מההבדלים בהתנהגויות של המינים, ושאינן בהכרח קשורים להבדלים ביולוגיים, להורמונים או גנים. הם נובעים מהתבונה.

נניח לרגע את התקינות הפוליטית. הגבר חש את העלבון הכי גדול, כשאומרים לו שהוא לא יכול. אימפוטנציה, היא מוקד הגבריות שלו. בד"כ היא מיוחסת לתיפקוד מיני. אך זה נכון בכל תחום. גם לתקן את הדליפה בברז. האשה חשה את העלבון הכי גדול, כשאומרים לה שהיא לא יפה. המאפיין המיני החזק ביותר של האשה, שהיא מושכת גברים בהופעה שלה.

בדור שלנו זה משתנה, אך לאורך הדורות בנינו הוכחות פשוטות. כדי להוכיח את גבריותו, הגבר צריך להיות חזק, לוחם, צייד, וגם לכבוש נשים. עוד ועוד נשים. הרבה יותר מהדחף המיני. לכאורה לאשה קל. תהיי יפה ותשתקי. (לא אני אומר, זה סרט של רוז'ה ואדים). לכן, נשים מתאמצות לפתות גברים. אך בניגוד לגברים שחותרים למגע, נשים מעדיפות להישאר בשלב הפיתוי.

האשה מוכיחה לעצמה את נשיותה, על ידי הפיתוי. הצורך שלה להוכיח את נשיותה, הוא חזק. גברים קיבלו הכרה בצורך שלהם. יש אמירה מוכרת, ש'לגברים יש צרכים'. לדעתי, לנשים יש דווקא תשוקה מינית גדולה יותר משל הגברים. אך הן לא מקבלות הכרה ראוייה. לכן, האשה תתאמץ להגביר את הפיתוי. על חוסר ההכרה בצורך הזה של נשים, כתב חיים חפר בשיר השכונה, שהן עסוקות "בבגדים ותסרוקות”. אך זה לא משום שהן "מפונדרקות, מחמיצות את הפנים, ושונאות את הבנים”, כלשונו של חפר. או שנשים הן עם שלעצמו, כלשונם של חז"ל. אלא משום שהן רוצות להישאר בשלב פיתוי, לדחות את המימוש, כדי להגדיל את ההוכחה בנשיות שלהן. כיוון שלנשים יש יכולת איפוק גדולה יותר, זה מה שהן עושות על אף התשוקה העזה. שהפיתוי יהיה באויר, והגבר ישתוקק אליה. שיראה לה כמה הוא משתוקק אליה. כי זו היא, שמאוד מושכת אותו. זה לא סתם הדחף שלו, שיכול לבוא לסיפוק גם אחרת.

סיפרה לי פעם בת זוג שהיתה לי, על הגבר שהיה לה. היא כבר רצתה להתגרש, ולא רצתה לשכב איתו. אבל הוא ידע איך ליצור את האוירה. היא לא ידעה להסביר מה הוא עשה, שהצליח לו. אני מבין היום, שהוא ידע לתת לה לבטא את הנשיות שלה. לדעתי, גבר שיאפשר לאשתו את ההכרה, יעשה צעד חשוב מאוד בניטרול העימותים.

[יולי_קו]

שלום מחשבות,
המחשבות שלך מעניינות. קוראת בשקט.

[מחשבות*]

המחשבות שלך מעניינות. קוראת בשקט.
תודה יוליקו

בנעורי, הייתי מאוד ילדותי. גם היום אני קצת ילדותי, אך בגילי זה כבר מקובל יותר. קשישים, הם לעיתים קרובות כמו ילדים. אך כנער, זה היה קשה. לעגו לי, השפילו אותי, וגם היכו אותי. הייתי רך וחלש, ולא יכולתי להתמודד עם העלבונות. היו אומרים לי שאני כמו בת. זה עלבון הכי קשה, לילד ולנער מתבגר.
ובעיקר היה לי קשה, כשהרגשתי זלזול מצד בנות. נשים נמשכות לגברים חזקים, ומתרחקות מרכרוכיים. כנראה שהייתי כזה. לא היה כמעט משהו מיני בתקופה ההיא. בתיכון, רק לשניים מהבנים היתה להם חברה, ונגעו בה. סקס ממש, לא היה. בפרט לא בחינוך הדתי שבו גדלתי.
בגיל 14, עברתי לפנימיה, וחזרתי הביתה רק בגיל 21 אחרי הצבא. מהפנימיה, באתי לחופשות שבת פעם בחודש. וכן מחצית מחופשות בתי הספר, כי צריך לעבוד במשק החקלאי. אחרי הפנימייה התגייסתי לנח"ל, כדי להיות במסגרת דתית, ובצבא באתי לחופשות פעם בחודש וחצי. אחת ל 3 חודשים שבת, ואחת לשלושה חודשים רגילה. במסגרת הדתית שהייתי בה, לא היו מעשים מיניים. זה היה מה שנקרא שמירת נגיעה.
בבי"ס יסודי, ההשכלה המינית שלי היתה, קיצור שולחן ערוך. בגיל 16, הלכתי בפעם הראשונה לראות סרט למבוגרים בלבד, והראו בו גב חשוף של אשה. הגב!, לא החזה. אני זוכר שהפתיע אותי לגלות, שגב של אשה, נראה כמו גב של גבר. ובגלל זה מגבילים סרט לבני 16 ומעלה. אחר כך כבר הגיעו לידי מכתבי אבטליון. אני חושב שעם כל שפע המידע הקיים היום, נערים זקוקים דווקא למכתבי אבטליון. ואפילו היתה לי פעם פנטזיה לפתוח תיבה כזו. כי במכתבי האבטליון שלי, היה מידע הרבה יותר מועיל. אך בשביל זה צריך לחזור להוראה.
אחר זה באו גם הסטאלגים המפורסמים. עד שהגעתי לסיפרות רצינית יותר, כמו חיינו נמיניים.

כן, היו ימים. המקרר בבית היה קופסה, ששמים בה קרח, לשמור מזון בקירור. כל יום היה מגיע לשכונה מוכר קרח, שהיה מוכר רבע בלוק, או שליש בלוק. או חצי בלוק, לעשירים שיש להם קופסא גדולה שנקראה מקרר גדול. עד שהגיע אמקור 9. לספר את זה לנכדים, שהראש שלהם במסכים, זה באמת בובע מייסעס. אני לא סבתא, אבל מותר לי, אני סבא. אולי אפשר לראות את זה היום בדרום עזה.
עד הצבא, בנות לא גילו בי עניין, גם בצבא כמעט ולא. כי לא הייתי גברי. אך פעם אחת בגיל 16, הכרתי מישהי שהתאהבה בי. אולי כי לא היתה יפה, ואולי כי אחרים לא רצו אותה. היה ערב ריקודים, ורקדנו יחד. לא עשינו כלום, ולא ראיתי אותה אחרי זה. אבל היא דבקה בי שנים, ושלחה מכתבים לכל מקום בו הייתי. היא מצאה אותי, גם בצבא. כתבה לי מכתבי אהבה לוהטים, שהבהילו אותי. דברים שהכרתי רק בספרים. בסוף קבענו פגישה. אני חושב על זה, שהיום עם פייסבוק וכל זה, כשאפילו טלפון בבית, לא היה לנו. כך שבכלל לא דיברנו כל השנים, מאז שפגשתי אותה. הכל רק מכתבים. ולא הייתי בטוח בכלל שאזהה אותה.
הייתי חייל, כולם דיברו על סקס, ואני לא ידעתי בכלל מה זה גוף של אשה. בדרך לפגוש אותה, חשבתי מה יהיה, עם כל מה שהיא כתבה לי. זו תהיה הנגיעה הראשונה שלי. הנשיקה הראשונה. הרי לא ידעתי כלום מהחיים שלי. נבהלתי ממה שהיא תעשה, ומה אני אעשה, וכבר דימיינתי שהיא נכנסת להריון. רגע לפני שהגעתי למקום המפגש, הבהלה השתלטה עלי עם ההריון שלה. סבתי על עקבי, והברזתי לה. היא המשיכה לכתוב לי. התשובות שלי, ביטאו כנראה איכשהו את הבהלה שאחזה בי. המכתבים שלה, התחילו להיות פחות לוהטים. בכל זאת המשיכה לשלוח לי דרישות שלום ומכתבים. אני לא יודע איך היא גילתה בכל פעם איפה אני נמצא. היא תמיד שאלה עלי. בגיל 20 בערך, קיבלתי ממנה מכתב, שהיא עוזבת את הארץ, וביקשה להיפגש. לא נגענו, אך הרגשתי שהיא עדיין מעוניינת בי, ואין לי מושג למה. היא ביקשה שאחזיר לה את כל המכתבים המטורפים שהיא שלחה לי. היה לי חבל. למרות שלא אהבתי אותה, ועוד לא ידעתי מה זה באמת לחשוק באשה, היה לי נעים עם התוכן שבהם. המכתבים שלה, היו סוג של תחליף לחיי מין שלא היו לי. תגידו מה שתגידו, בכל זאת רומן מהסרטים. והכל בגלל אלוהים
וזו היתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנה. ואם היא קוראת כאן במקרה, אני מתנצל. ואם דבר דומה קרה לך, וזה לא אני, אני גם מתנצל בשם הגבר האחר שהוא לא אני. כי מגיעה לך התנצלות.

[יולי_קו]

@}

[מחשבות*]

היו לי בחיי מעט חברים. אף פעם זו לא היתה חברות, אחווה, כמו שראיתי אצל אחרים. וקינאתי. רק עם נשים, היתה לי חברות כזו, וזה בא מאוחר יותר. בבי"ס היסודי, התעמרו בי. היכו אותי הרבה. אך בפנימייה, זו היה ממש התעללות. סבלתי שם מאוד. אלה היו זמנים אחרים, וזו גם היתה חברה דתית. לפחות התעללות מינית לא היתה. אני מתאר לעצמי, שהיום זה היה קורה. לכן, כשבנים נגעו בי, זה מצא חן בעיני. גם תשומת הלב שקיבלתי, וגם המגע עצמו. אני קורא לפעמים על נערות, שרצון בתשומת לב, גורר אותן עד למעשי אונס. אני כל כך מבין אותן. אני יכול להזדהות כל כך, עד שגם אם הן עשו משהו, שגרם אולי לגברים לחשוב שהן מסכימות. שהן לא מתנגדות. כמו הנערה מקיבוץ שמרת. שאפילו הבנות בחברה שלה, חשבו שהיא לא בסדר. שהיא "הביאה את זה על עצמה", ואולי גם יזמה את זה. אני הרגשתי מייד מה שהיא הרגישה. באו אלי, כנראה בגלל שהייתי כזה רך. לא עשינו משהו רציני, רק נגענו וליטפנו את האיבר. לפעמים היו חיכוכים בגוף, אך לא יותר. אהבתי כשבאו לגעת בי הנערים העדינים. לא אהבתי כשנערים חסונים ניסו לגעת בי. בדרך כלל, אלה ראו שאני נרתע, והירפו. אך היה אחד שהגעיל אותי, הנוכחות הקרובה שלו הגעילה אותי. והוא המשיך בלי שהתנגדתי. לא עשיתי כלום. והוא התחכך בי, ללא תגובה מצידי. ואז הוא גם חדר אלי. הוא לא הכאיב לי, אך היה לי מאוד לא נעים ולא נוח. לא החדירה עצמה שהגעילה אותי. הנער הגעיל אותי. כי היו מקרים שאפילו רציתי שיחדרו אלי ושאני אחדור אליהם. לפחות פעם אחת, נער אחר, שממש רציתי שיחדור אלי. ורמזתי לו. אך אף פעם לא עשינו יותר מליטופים וחיכוכים. אני לא יודע מה עשה הנער שהגעיל אותי. הוא היה כנראה מנוסה וריכך את עצמו. הוא הרגיש שנרתעתי, ויותר הוא לא בא אלי. אחרי זה גם לא דיברנו יותר.

אני שמח שבדור שלי, לפחות בחברה הדתית שהייתי בה, לא עשינו יותר ממה שעשינו. ברור, שהיום היינו גם עושים דברים אחרים. כשאני חושב על הדברים האלה, אני מבין שגם הייתי יכול להיות הומוסקסואל. כי מחשבות כאלה, עברו בי. נמשכתי למגעים האלה. זה נפסק בגיל 16 בערך, ולא היתה לי יותר שום קירבה אינטימית עם גבר. אם כי, בשל ההופעה לא גברית שלי, הומואים התחילו איתי לא מעט. אני נמשך לנשים. נשים מגרות אותי. ומה שבעצם עשיתי בנעורי, היה פחות או יותר כמו שמאוננים כשחסרים חיי מין.

בנעורי, כשסבלתי מהרכרוכיות שלי, חשבתי שהיה טוב לי, אילו נולדתי בת, שמתאימה להיות רכה. בת לא צריכה להוכיח שהיא חזקה, להיאבק באלימות, קטטות, שכל כך סבלתי מזה. לכן, כל מקרה כזה של נערה שהותקפה, מזכיר לי את עצמי. ושמזלי שפר עלי להיות בן, ובפרט בתקופה ההיא בחברה הדתית. אני משוכנע שאילו הייתי בת, הייתי נוח להיות קורבן לאונס, ואולי גם אונס קבוצתי וסידרתי. לכן, ההזדהות שלו עם נערות כאלו, היא חזקה. בעיקר חשתי חמלה רבה ליעל גרימברג, שקורותיה התפרסמו, וכעס אל נערות ונערי הקיבוץ, והשופט מיכה לינדנשטראוס. את פסקי הדין בעניינה, שמרתי אצלי במחשב. חשתי גם הזדהות עמוקה עם מה שעבר עליה אחרי שגורשה בעצם מהקיבוץ.

להיות בתוך גוף של אשה, זו חוויה עילאית, שאינה דומה לשום דבר אחר. אני לא יכול לדמיין, משהו שישווה לתחושה העילאית הזו. נהניתי ממגעי הנערים ההם. יותר משאני נוגע בעצמי. אך גם חיכוך בגוף של אשה, גורם לי לתחושה, שאינה בת השוואה לחיכוכים ההם. ואחרי שידעתי נשים, אני מרגיש שעם כל החובות הרבות, והקשיים הרבים, זו זכות להיות גבר.

לפעמים אני אפילו חושב, שאני מתפלא שנשים בכלל רוצות לגעת בגברים, כשהמגע בנשים הוא כל כך קסום. טוב, כמובן שאני מבין. מה את יכולה לעשות עם ההורמונים האלה, אם לא לגעת בגבר. אבל אני חושב, שגם אשה הנמשכת לנשים, ושאני מבין אותה, אף פעם לא תרגיש את עוצמת החוויה הזו, שחש הגבר בתוך גוף של אשה. זו פריבליגיה של גברים. וזה, כבר נושא בפני עצמו.

[מחשבות*]

ערב אחד בשעת לילה, הלכתי לסופרמרקט גדול לא רחוק ממקום מגורי שפתוח עד חצות, לרכוש מספר מצרכים. כיוון שביום חמישי, פתוח כל הלילה, ישבתי לאכול מרק ב"בית הקפה" שהיה במקום, שאפשר לשבת לא רק עם קפה ומאפה, גם קצת סלטים, סנדביצים, ומרק חם.

ראיתי אותה. ישבה בשולחן בפינה. זיהיתי מייד. אני כבר מכיר את הסימנים. ואת המבט שסוקר את הסביבה בעין בוחנת, האם מבחינים בי. הסתכלתי עליה. אפשר לומר שנעצתי מבט. היה ברור לי שהיא באה לכאן, כי בחוץ קר. כאן היא יכולה לשבת. לא חייבת לקנות כלום, ולא יגרשו אותה. בחורה צעירה. מוזנחת, אך אפשר לראות את פניה הנאות. מוללה משהו באצבעותיה. היא הבחינה שאני מביט בה, ואני הסטתי את מבטי. לאחר כדקה, ניגשה אל השולחן שלי.
אני כבר לא זוכר מה בדיוק היא אמרה. במקרים כאלה, כמעט תמיד אני אומר באופן אוטומטי שאין לי כסף. אני לא מוכן לתרום לתעשיית הסמים. כמעט תמיד, אלה שמבקשים כסף, הם נרקומנים. ואז היא אמרה, לא, לא כסף. התיישבה, ושאלה על אביזר מסויים שבאתי איתו לסופר, והנחתי לידי. איפה קנית את זה, כי אני צריכה כזה לחדר שלי. עניתי לה, והיא שאלה על זה עוד משהו. ואמרתי לה שאני אדבר בגלוי. אני מזהה שאין לה בית, כך שהיא לא צריכה אביזר כזה "לחדר שלה". היא שאלה, למה אתה חושב ככה, ועניתי לה. שאני מכיר את הסימנים. אני רואה שהבגדים מוזנחים. שהיא לא התרחצה. לא חפפה את הראש.
לא התכוונתי לפתח איתה שיחה, אך הצעתי לה מרק. היא סירבה, אבל כבר קמתי לדלפק, לקחת בשבילה צלחת מרק. לא יכולתי להמשיך לאכול, כשאני יודע שהיא כנראה רעבה, ובודאי זקוקה למרק חם. היא אכלה מעט, לאט. חשבתי שאולי היא גם אנורקטית. וקצת דיברנו. קצת. לא ממש שיחה. ואחרי שהבנתי שהיא לא צורכת סמים, וגמרתי את המרק, הוצאתי שטר כסף, ונתתי לה. לא צריך, היא אמרה, ואני אמרתי אולי את לא צריכה, אבל אני רוצה לתת בכל זאת, וזה בטח יעזור לך. היא השאירה את השטר על השולחן. אי אפשר היה לפספס את המבטים שהגניבה לעברו. החלפנו עוד כמה מילים, וכשעמדתי ללכת, היא ביקשה את מספר הטלפון שלי. לא רציתי. ניסיתי להתחמק. ואז היא אמרה, עד שכבר פוגשים מישהו נחמד שנעים לדבר איתו. אז שיהיה לה מספר הטלפון שלי, אם פעם היא תרצה לדבר. ומה כבר דיברנו. אפילו על המצב שלה, לא ממש דיברנו. לא רציתי לחטט. למרות שסיקרן אותי. נראה שהצורה הישירה שדיברתי, השפיעה עליה. היססתי. אך נתתי לה.
בדרך הביתה עוד חשבתי עליה. היא כנראה גם חולה, ואיך המערכות במדינה, מפספסות אנשים כמוה, ומניחות להם להתדרדר. והיא עוד אשה, שצריכה להסתובב כך, עם פחדים של אשה. איפה היא ישנה. אם מטרידים אותה. איך היא מסתדרת עם אוכל, עם היציאות שלה. ועוד מעט מגיע החורף. איך היא תשרוד. בקושי התחילה את חייה. גם עם רצון טוב, מערכות הרווחה מפספסות. אני מכיר את המערכות האלה מבפנים. וגם איך התיאוריות פוגשות את הפרקטיקה. ואיך חשבתי אני, כשהייתי שם.
בשבת כבר כמעט שכחתי.

ביום ראשון היא טילפנה. וכבר חשבתי, טעות שנתתי לה את הטלפון.

[מחשבות*]

ראיתי הערב את הראיון עם אברהם בייגה שוחט, שנפטר השבוע. כבר שמעתי עליהם בעבר. אהבת נעורים מגיל 15, עד מותה של אשתו תמה. החיים המשותפים נקטעו אחרי 71 שנים של אהבת נעורים. אהבת הנעורים שלו, לא מתה עם מות אשתו, היא נמשכה עוד שנתיים. אהבת נעורים כזו, מעוררת בי געגועים אדירים, למשהו שלא היה לי, ושלא היה בחיי דבר, שרציתי יותר מזה. גלים של רגשות שמפעמים בי, עד שדמעות של הזדהות, ודמעות של קנאה, מבקשות להיקוות בזוית עיני. כן, אני מקנא. כן, אני שמח בשבילם שהם זכו. אני שמח לכל זוג כזה. כל סיפור כזה מחזק בי את ההכרה, שאנחנו נחפזים מדי להתגרש. מסתחררים מדי מתשוקות וגירויים. ולא בוחרים במה שנועדנו לעשות, לאהוב. היקף הגירושים העצום היום, הוא בעיני הוכחה. גם אם כל אחד מרגיש שזה היה הדבר הנכון לעשות, המסה, מוכיחה אחרת.
אני מרגיש לפעמים שאני רוצה לזעוק לנכדים שלי, אל תוותרו על זה. אל תוותרו על אהבת הנעורים. התשוקה חשובה. הסקס חשוב מאוד. תבלו, תעשו סקס. אבל אל תוותרו על אהבת הנעורים. אל תוותרו.

[יולי_קו]

@}
קוראת.

[מחשבות*]

בגיל מבוגר, הייתי כבר בן מעל 50, והאהבות, כבר היו כפי שקראתי להן, תנאים של חיבה. (1983 - Terms of Endearment). לא פעם, היו יותר תנאים מאשר חיבה. גברו בי הכמיהה והגעגועים לאהבות גיל 20. כפי שאתם כבר מבינים, אלה לא עזבו אותי, ונשארו עם קנאה לאהבת נעורים, שבעצם לא היתה לי. וזה גרם לי להזיות על מישהי שהכרתי בגיל 19. זו כבר לא היתה הנערה ההיא, שכל העניין שלי בה, היה בשל המכתבים הלוהטים שלה. ומשום שהיא טרחה כל כך, ולי לא היתה אף אחת אחרת. היא כן מצאה חן בעיני. מן הסתם הייתי מתאהב בה מאוד. היא גם היתה נאה ומושכת. היא רצתה אותי, ואת זה אני יודע בודאות. אולי גם התאהבה בי, ואת זה לעולם לא אוכל לדעת. היא עשתה את הצד שלה להראות לי שהיא רוצה בי. ואני, גם הייתי ילדותי עם בטחון עצמי נמוך, וגם עוד הייתי דתי. לסביבה הדתית היתה השפעה חזקה עלי. זו היתה הפעם הראשונה שלי, שאשה שמצאה חן בעיני, גילתה בי עניין כזה. אולי היו כאלו שגילו בי עניין, אך אני לא הבנתי רמזים. וזו, לא רמזה. היתה מפורשת למדי. ורק אני לא עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. ניחמתי את עצמי נחמת עניים, שהיא היתה מתנערת ממני, כשהיתה מגלה, שאני הדימוי העלוב שהיה לי על עצמי.

רציתי לחפש אותה. אפילו שקלתי להיעזר בחוקר פרטי. פינטזתי שאולי היא פנוייה, והיא לא רק היתה מאוהבת בי, אולי כל מה שצריך, זה להצית את הפתיל בלבבות. כי הפתיל עדיין שם. פחדתי, שההזייה תתנפץ. שהשנים שעברו, יצרו חיץ גבוה מדי, לגשר אל אהבת נעורים.
לפחות ראוי לבקש ממנה סליחה. היא עשתה משהו מהותי, להיות איתי בקשר, ואני התחמקתי. וגם סליחה לא ביקשתי. הכמיהה שלי, והפנטזיה, אולי עטפו אותה במעטה אידילי מדי, ובכל זאת אני רואה בה את הפספוס הגדול ביותר של חיי.
גם היום אני מהרהר בה. ועדיין מרתיע אותי. מעל 60 שנה עברו. מי יודע מה נפגוש, ומה זה יעשה לעצמי ולפיספוסים שלי.

[פלונית*]

ביום ראשון היא טילפנה. וכבר חשבתי, טעות שנתתי לה את הטלפון.
תרצה להמשיך את הסיפור?

[מחשבות*]

תרצה להמשיך את הסיפור?
אני ממשיך. הלוואי שיכולתי לספר שהיה סוף טוב. לא כל כך עזרתי לה. ובסוף איבדתי את הקשר איתה. זה היה לפני עידן הטלפונים הסלולריים. עברתי דירה, ולא אוכל לדעת אם היא התקשרה אחרי זה. לפחות ניסיתי.

הסכמתי לפגוש אותה למחרת. בינתיים, חשבתי מה אני בכלל יכול לעשות. אני תמיד מתקומם, כשאני רואה עוול. כשאני רואה מצוקה, אני לא יכול להיות אדיש. גם כשאין לי יכולת לעשות משהו, אני עסוק במחשבות, על מה היה אפשר לעשות.
כבר הבנתי, שהיא חולת נפש. מחלת נפש, זו המחלה הכי קשה. כשכואב לחולה, הוא לא יודע איפה כואב. כי איפה נמצאת הנפש? והוא גם מתקשה להגדיר את הכאב. ולא אחת הוא גם מדמיין מחלה פיזית. על מה אדבר איתה. ומה כבר קשר יש לגבר בגילי, ולצעירה חולה, חסרת בית, ומוזנחת. אין שום רקע משותף.

כבר בהתחלה שפגשתי אותה, שאלתי אותה אם היא חולה. כן, היה ברור לי שהיא חולה. כן, היא גם ענתה, היא היתה מאושפזת. תראי אמרתי לה. אני לא רוצה לחטט, אם לא נוח לך, אל תגידי כלום. ואני לא אלחץ עליך. תגידי רק מה שאת רוצה.
ואז היא פלטה, ברחתי.
ברחה מבית החולים. זה נשמע דרמתי. למעשה, פשוט יצאה מהשער, ולא חזרה. גם להוריה לא רצתה לחזור. הם משוגעים, היא אמרה לי. כל המשפחה שלי משוגעים. אי אפשר לדבר איתם.
היא דיברה קצת. ואם אסכם את מה שאמרה, זה בקיצור, שאין לה עם מי לדבר. שהיא לא מדברת עם אנשים. היא לא מדברת עם אף אחד.
אבל איתי התחלת לדבר?
רק שאלתי איפה קנית את זה.
צודקת, זה לא נקרא לדבר. היא אמרה לי, שנורא קשה לה לדבר בכלל עם אנשים. גם כשהיתה מאושפזת, לא דיברה יותר מדברים כמו השאלה ששאלה אותי. הבנתי אותה. עצוב שאין עם מי לדבר. שהיא לא מדברת עם אף אחד. להיות רעב לאוכל, זה קשה. אך להיות רעב לשיחות עם אנשים, זה פשוט נורא. ידעתי שזה קשה. אך ממנה למדתי, עד כמה זה קשה.
הבנתי אותה. כמה שההורים שלה ירצו, הם לא יכולים למלא את הצורך של הבת שלהם בשיחה אינטימית. קשה להם עם המחלה שלה, עם ההתנהגות המוזרה שלה. לחולי נפש יש תמיד התנהגות מוזרה. והתגובות של הוריה, עוד מעוררות מצידה התגרות, להיות עוד יותר מוזרה. עוד יותר קשה. במצב שלה, שיחות אינטימיות מדי עם ההורים, עלולות להיות חונקות.
אני חושב, שכמה שאנחנו רוצים להיות עצמאיים מההורים שלנו, נהיה תמיד תלויים בהם. אומר זאת כך, את חבל הטבור הפיזי, חותכים בלידה. אך חבל הטבור האנרגטי, לא ניתק לעולם. במיוחד לא מאמא.
אי אפשר לצאת להפלגה בים, כשהסירה עדיין קשורה למזח. זה קורה הרבה להורים שלא מרגישים שהם המזח. וגם אין סירה שיכולה להפליג בלי חבל לקשור את הסירה. למזח או לעוגן. עם כל הרצון הטוב של ההורים שלנו, עם כל הרצון הטוב שלנו, כמה שלא נשתדל, תמיד נשאיר לילדים, משהו מעיב ביחסים. וגם את זה הבנתי לגמרי, רק אחרי עשרות שנים שהשתדלתי כל כך לעשות למען הבת שלי. עד שהתברר לי, שאני מעיק עליה, כמו שההורים שלי העיקו עלי. זה לא היה צריך להפתיע אותי, כי אני ידעתי מה שההורים שלי לא ידעו. ובכל זאת זה הפתיע אותי.

היתה קצת שתיקה, וקצת מילים חסרות משמעות רצינית. הרגשתי, שהיא כאילו מנסה להחזיק אותי, לקשור אותי, כדי שיהיה לה עם מי לדבר.
אמרתי לה. אני לא רוצה ללחוץ עליך. אבל בכל זאת, איתי את דיברת. רציתי לשמוע מה היא תגיד. והיא ענתה שזה בגלל הצורה שדיברתי אליה. אף אחד לא דיבר אלי ככה. והרגשתי שאיתך אני יכולה לדבר.
אז מה את רוצה, שאלתי, והיא לא ענתה. מה את רוצה שיהיה, שאלתי שוב. והיא לא ממש ענתה, רק אמרה, שנדבר. והשתררה שתיקה.
שוב אני אומר. אני מדבר בצורה גלוייה. אני לא יכול להיות הפתרון. אני מבוגר מדי. ומה כבר יכול להיות? נדבר חצי שעה? שעה?.
השתיקה נמשכה. רק שאלתי את זה, והבנתי. גם זה לא מעט עבורה. אך גם הרגשתי, שאני סוגר את הפתח שלה לדבר.
תראי, אנחנו חיים חיים אחרים. זה קשה. אין לך מקום לישון. להחליף בגדים. להתרחץ. ואני לא יודע, …. יש משהו שאני יכול לעשות?
היתה שתיקה. הרגשתי שאיכזבתי אותה.
את יודעת מה, אמרתי לה, לא צריך פתרון. אולי את רוצה להתקלח? היא לא ענתה. הרגשתי שקשה לה לענות. אולי היא לא יודעת מה לענות. ואני המשכתי,
אם את רוצה להתקלח, את יכולה להתקלח אצלי. נכבס את הבגדים שלך. ויהיו לך בגדים נקיים.
היא עדיין לא דיברה. ואמרתי לה, אני מבטיח לך, ואת יכולה לסמוך עלי. אני לא אפגע בך, אני לא אנצל אותך. ואני גם לא אלחוץ עליך. כשהיא לא הגיבה, אמרתי, מאמינה לי? היא הנהנה. לפחות זה.
ואני אגיד לך עוד משהו. בזמן שתתקלחי, אני אקח את הבגדים שלך לכביסה. וכשתהיי בבגדים נקיים, נוכל לשבת למשל שם בסופר. יהיה נוח יותר לשנינו. תחשבי על זה, ואם תרגישי שאת רוצה, תגידי לי.
הוצאתי מהתיק כסף ונתתי לה. היא לא מיהרה לקחת, אך לקחה. המשיכה לשתוק. ואני הוספתי. אם תחליטי להתקלח, גם תהיי נקייה, וגם תרגישי נעים בבגדים נקיים. ויהיה לך כסף לפנק את עצמך. וגם אם לא תתקלחי, שיהיה לך קצת כסף.
אחרי שהשתיקה נמשכה, אמרתי לה, ותזכרי. אני מבטיח לך, אני לא אפגע בך. אני לא אנצל אותך. ותוכלי להרגיש לגמרי לגמרי, בנוח, לעשות מה שאת רוצה. אני לא מתכוון לגרום לך לעשות משהו שאת לא רוצה. אני לא מדבר רק על סקס. אני מתכוון לכל דבר. אני יודע שאת חולה, ואני בטח לא רוצה לעשות משהו שיגרום לך להרגיש לא טוב.

רק אמרתי את זה, וכבר ידעתי שבכל זאת גרמתי לה לחוסר נוחות. היא באה לפגוש אותי בתקווה, והיכולת שלה לדבר נסגרה. לא יכולתי לעשות משהו אחר. אז אמרתי לה, ואת יכולה להתקשר אלי מתי שאת רוצה. אל תדאגי, זה לא יפריע לי. מתי שתרצי, אני תמיד אדבר איתך. ראיתי שהיא לא שקטה. הבעות פניה העידו שהיא משתוקקת לדבר, וקשה לה. ואני באמת כבר לא ידעתי מה לעשות. אז שאלתי אותה, את רוצה שנמשיך לדבר עכשיו, או שנדבר פעם אחרת. שנדבר, היא אמרה, אך המשיכה לשתוק.
אמרתי לה, את יודעת מה? אני רואה שקשה לך לדבר, אז אל תדברי עכשיו. אני אספר לך על עצמי. ואם יהיה לך מה להגיד, תגידי. אם לא, תקשיבי.
סיפרתי לה כל מיני דברים, עד שהחלטתי לדבר גם על הקריסה הכלכלית הגדולה שלי. כשנותרתי ללא מקום מגורים. כל מה שנשאר לי, זו מכונית ישנה, מקולקלת. שכל מה שיכולתי לעשות בה, זה לשמור בה את מעט החפצים שלי. עד שלקחו את המכונית שלי לגריטה כמכונית נטושה. וגם זה כבר לא היה לי. על זה, היא כבר הגיבה. היא התעניינה, והיה קצת על מה לדבר. בסוף נפרדנו, ואמרתי לה שוב, שהיא יכולה לטלפן אלי מתי שתרצה.

[פלונית*]

וואו.
תודה שכתבת.

[מחשבות*]

יש בשפה ביטויים, שאנחנו משתמשים בהם כבדרך שיגרה. אך את מלוא המשמעות שלהם, מבינים רק כשמגיע הזמן. בעיקר כשמגיע הגיל, למשל כשמזדקנים.
למשל,
כשלמדתי בבית הספר, את ספר עמוס, (אם ייתקע שופר בעיר, ועם לא יחרדו). לא הבנתי, יותר נכון, הופתעתי לייחוס חרדה, לשמע קול השופר. כי עם כל הכבוד לשופר, קול השופר לא מעורר חרדה.
יום אחד, ראיתי בטלביזיה, סיקור על אב שכול, שעולה אל קבר בנו, עם הכלב האהוב של הבן. שם ליד הקבר, האב תוקע בשופר. אני מתקשה להאמין, שלכלב יש מודעות לכך שזה הקבר של הבעלים האהוב שלו. אבל מה שעניין אותי, זה שקול השופר, גרם לכלב ליילל יללות כאב. האב חדור אמונה דתית. ייחס לקול השופר על קבר בנו, משמעות דתית. וליללות הכאב שהכלב מביע, כאב על מות מי שאהב. סוג של משמעות דתית.
כלב, שומע צלילים שאוזן האדם לא שומעת. נראה לי, שקול השופר, שבאוזני לא נשמע צורם, באוזני הכלב הוא מעורר חרדה. ועלה בדעתי, שבעת ההיא, גם אוזן האדם שמעה בקול השופר, צלילים שאננו שומעים היום.
חשבתי, שכשם שהכוח הפיזי של האדם, נחלש מאוד לאורך הדורות, כך נחלשה אוזננו. שאוזן האדם איבדה משהו ממינעד הצלילים שמשמיע השופר. בפרט ב300 השנים האחרונות, שהחיים שלנו התמלאו ברעשים המלאכותיים שיצר האדם. ישנם רעשים שכל כך התרגלנו אליהם, שאנחנו לא שמים לב אליהם, אך הם מחרישים את אוזננו. רעש המקרר. רעש זרם החשמל העובר בשפע חוטי החשמל שסביבנו. הרעשים המלאכותיים מעשה ידי האדם, מאפילים על הקולות הטבעיים. ציוץ ציפורים, או משק כנפיהם. או זמזום חרקים. חשבתי, הצלילים שהחרידו את הכלב, אכן החרידו את אבותינו, ומה שלא היה סביר בעיני, מובן לי עתה.
אני מאוד סקרן לדעת, כיצד מגיבים כלבים לקול השופר, כדי לדעת אם מחשבותי אלה הגיוניות.


למשל, הביטוי ערב לחיך.
כמזדקנים, ונזקקים לתותבת, השיניים התותבות, והפלטה האורזת אותן, שעוטפת את החיך, יוצרים חיץ בין בלוטות הטעם, והאוכל הנלעס בפה. שמעתי את זה לראשונה, ממישהו שהתקין פלטה. ואז מבינים טוב יותר את משמעות הביטוי. עם התותבת, האוכל לא כל כך ערב לחיך. הפלטה היא סוג של קורונה, שמסתירה את הטעם מהחיך.

[מחשבות*]

תודה שכתבת.
תודה שהגבת

[מחשבות*]

למשל, הביטוי - עוד כוחו במותניו.
לא כל מי שמזדקן, משלם את מחיר "הקורונה" של שיניים תותבות. כי לא כל מי שמזדקן, נזקק לשיניים תותבות. אבל כל מזדקן, יכול להבין טוב יותר, את הביטוי "עוד כוחו במותניו”. בדרך כלל מדברים על האון הגברי, ומתכוונים לזיקפה.
בגיל 60 בערך, כאשר באופן טבעי השרירים שלי נחלשו, התחלתי להרגיש את המשמעות בשרירי המותניים הנחלשים שלי. הבנתי טוב יותר את חשיבות שרירי המותניים בתיפקוד המיני. כי בעיקר הגבר צריך להפעיל את המותניים שלו, ולהתאמץ. יש לי חבר, שנהג להתעמל ולשמור על כושר גופני. היה לו תרגיל מיוחד לשרירי המותניים. הוא אמר לי כבר לפני עשרות שנים, שזה מחזק את הכושר המיני, ולא כל כך הערכתי את זה. כבר אז, התקשיתי לבצע את התרגיל שלו. והיום, כשהחבר הזה, שמבוגר ממני בכמה שנים ומתקרב ל90, עוד כוחו במותניו. והוא מתפקד יפה. ואני כבר נזקק, למה שבצבא קראנו הפסקות מתודיות.
גברים, תשקיעו בשרירי המתניים, לא פחות משרירי הזרוע. אולי אפילו יותר.
גם אמרו לי שחשוב לאמן את שרירי האגן. והבנתי את החשיבות של זה. בעיקר לנשים, אך גם לגברים. את זה עשיתי לא מעט. כי זה לא כרוך במאמץ, ואפשר לתרגל את הפעלת שרירי האגן בכל מקום. גם בישיבה מול הטלביזיה. אף אחד לא רואה מה אתה עושה. כשהבאתי פעם לבת זוג שהיתה לי, ביצים סיניות במתנה, אמרה לי: לא בשבילי אתה רוצה את זה, אלא בשבילך. כדי שאתה תהנה. ואני נעלבתי. זה הרתיע אותי, מלהביא אחרי זה מתנה כזו לבנות זוג אחרות שהיו לי. היום, אני שומע יותר מנשים מאשר מגברים, על התופעה המביכה, של בריחת שתן. ואני יודע מה שלא ידעתי אז, שביצים סיניות היו עוזרות לבת הזוג ההיא, יותר מההנאות שלי (או שלה). והנה מה שאפשר ללמוד, רק כשמזדקנים. ביצים סיניות, הן ברכה מיוחדת לנשים, ומתנה נפלאה למי שכן נתתי לה מתנה. גם הנאה לה ולבני הזוג שהיו להן אחרי, וגם חיסכון "מוצרי ספיגה למבוגרים".

[מחשבות*]

מה שאני מנסה להבין, זה למה ההגיון כל כך שונה
ולמה אני מתפלסף על זה?
. בלי ההגיון האנושי, לא היה לנו הצורך הזה, להוכיח שאני אדם. Homo sapiens, כלומר הצורך להוכיח את התבונה שלי. לעסוק בשאלות האלה, האם אני הגיוני, ולמה ההגיון שלי שונה מההגיון של אחרים. כמובן שלא בכל דבר ולא בכל מקרה. אך די בכך שיש פערי חשיבה, כדי להטריד אותי.
אכן, יש לי חשיבה לא שיגרתית. עם יתרונות וחסרונות. הדברים האלה הטרידו אותי כבר כתלמיד בית ספר יסודי. כשראיתי, שאני מבין דברים שאחרים לא מבינים. אך מנגד, לא פעם נשארתי מאחור בכיתה, כי מה שהיה ברור לכולם, לא היה ברור לי. כי חשבתי לא בדרך שכמעט כולם חשוב. וגם לעגו לי לא אחת.

הגעתי למסקנה, שההגיון שלי, הוא הבסיס לכל הצרות שלי. אלמלא החשיבה שלי וההגיון שלי, שמתעמת עם הגיון וחשיבה שונים משלי, לא הייתי מסתבך בכל הצרות שלי.
אני מנסה לטעון אפילו יותר מזה. ההגיון, התבונה, היא מקור לבעיות נפשיות. לדכאון ולמחלות נפש אחרות. הצעירה החולה שסיפרתי עליה, שאקרא לה מכאן א', שההגיון שלה גרם לה להסתגר ולחיות כמו שהיא חיה. ואני עוד אחזור אליה.

ואני חושב כך, כי לדוגמא, בחברות שחיות חיים תבוניים יותר, בארצות אירופאיות מפותחות, הדכאון נפוץ יותר. בחברות במשטר נוקשה, כמו מסגרת דתית נוקשה, יש פחות דכאון. אמיל דירקהיים גם הראה את זה במחקר שלו על מתאבדים. במסגרת דתית נוקשה, האדם חושב פחות באופן עצמאי, או עצמוני כמו שאומרים היום. האדם לא רק פועל על פי מתכונת מוכתבת, הוא גם חושב על פי מתכונת מוכתבת לו. הוא לא יכתוב שיר כמו ברכה קרקר, מי אני, מה אני, למה אני.(קרקר נגד קרקר). עבורו, זה פשוט מאוד – ככה אלוהים רוצה.

דוריס לסינג תיארה בתמציתיות יפה, התנהגות נערה מתבגרת שדעתה המשובשת מההורמונים שלה, גורמת לה לחשוב ולהתנהג, לא בהגיון הטבעי שלה. וכשדעתי שלי השתבשה עלי בשל ההורמונים, הייתי בטוח שאני סוטה וחולה.

נאבקתי על ההגיון שלי. שהוא נכון יותר, וצודק יותר. חיפשתי מתחת לאדמה, הסברים, נימוקים והצדקות, להוכיח למה אני צודק. כי אם אנני צודק, אני לא הגיוני. וזה דבר משפיל ומבזה. כמו “להיחשף" כייצור עם שכל של חמור. וכשמדובר בבת זוג, זה היה קשה. היא הרי התחתנה איתי, משום שהייתי מספיק נבון בעיניה. חשבנו מחשבות דומות. אהבנו את אותם הספרים. את אותה המוזיקה. האידיאולוגיות נותרו דומות. רק בפוסט מורטום מאוחר, הבנתי שפערי חשיבה. פערי הגיון הרגו את הנישואים שלי. המלחמה שפרצה, לא בגלל פערי תשוקה, כי דווקא לא היו.כאלה. לדעתי, גם מלחמות בין עמים, בין שכנים, פורצות בגלל פערי חשיבה. עסקתי ביישוב סכסוכים, והיו לי הזדמנויות להבין את זה. שנים אחרי הגירושים, גיליתי, שמה שחיבר ביני לבין האשה שהתחתנתי איתה, לא השתנה. היו דברים שיכולתי לכאורה להמשיך את אותן שיחות שהיו לנו בנישואים ולפני הנישואים. אבל התהום שפערה המלחמה, היתה בלתי ניתנת לגישור. אבל כן חשבתי על זה, שאילו ידעתי מה שאני יודע היום, לא היתה פורצת המלחמה.

עד שלא הבנתי, למה ההגיון שלנו הגברים, כל כך שונה מההגיון של הנשים, הגיונן של הנשים היה גם בעיני, הגיון מעוות. גם כשעל פניו, המלחמה היא על כסף, על חזקת הילדים, למעשה המלחמה היא על האוטונומיה של ההגיון. אני לא מוכן שתכתיבי לי את ההגיון המעוות שלך.

[מחשבות*]

הפעם זה יהיה ארוך יותר, כדי להקיף את המחשבות שלי, על הנושא החשוב שלהלן, ומקווה שיהיה מעניין.

פעם לא הבנתי מה שהיה נראה לי כאובססיה של נשים להריון ולידה. לא הבנתי עד כמה ההריון והלידה משמעותיים בחיי האשה. כי לי, זה נראה אירוע חיים שיגרתי. אמא שלי, נהגה להגיד לי, סחבתי אותך 9 חודשים. וכבר כילד, חשבתי לעצמי, את מגזימה. הרי מחצית מההריון, לא הרגשת את משא ההריון. דווקא לאימי, 3 החודשים הראשונים, היו 90 יום של הקאות כל בוקר. אבל את זה לא ידעתי אז. רק בגיל מאוחר יותר, סיפרה לי שידעה לחשב את תאריך הלידה, לפי היום בו פסקו ההקאות. ועדיין לא הבנתי, עד כמה משמעותי ומכריע כל כך הקשר בין האם לילדיה. ולמה אהבת אם, היא כל כך דרמטית. והיום כשאני מבין, אני רואה גם בעדות הזו על חישוב מועד הלידה, עדות משמעותית למה שאגיד להלן.

אני לא מחדש הרבה, ואולי כלום, בטענה שבאמצעות החשיבה, אנחנו יכולים להתגבר על מחלות ופגעים. ד"ר יגאל ורדי, כתב על זה דברים מאירי עיניים, בספריו המעניינים. (כוחה של הנפש לרפא את עצמה, וגם על טיפול פילוסופי). אני טוען, שגם ההיפך נכון. מה שקורה בגוף שלנו, משפיע גם על החשיבה שלנו. מכאן, שהפיזיולוגיה השונה של הגבר והאשה, היא שמובילה אותנו לדרכי חשיבה שונים. אני סבור גם, שחשיבתה של האשה מושפעת מהמחזור ההורמונלי שלה. במועד הביוץ, היא עשוייה לחשוב אחרת מאשר בוסת. היתה לי בת זוג שנהגה להגיד לי – תיזהר ממני היום, אני צריכה לקבל. היא האמינה, שבואה של הוסת, מכשירה את התפרצויות הזעם שלה. (התפרצויות זעם, הן נושא נפרד).

אני חושב יותר מכך. לעובדה שהגבר מייצר את הזרעונים כל הזמן, לעומת האשה שכל ביציותיה, כל צאצאיה העתידיים, נמצאות איתה מלידתה, יש משמעות רבה על ההתנהגות שלה. לכאורה, אשה לא מרגישה את הביציות שלה. כמו שלא מרגישים את מתח השריר שמחזיק את הלסת התחתונה במקומה. אך גם מה שאנחנו "לא מרגישים" בהכרה, משפיע עלינו ועל חיינו. לדעתי, הביציות משפיעות על חיי האשה, על התנהגותה, ועל כלל רגשותיה. ע"פ הכלל המרכזי באבולוציה, של הישרדות והעברת הגנים, אני יכול להגיד זאת כך - האשה היא אמא, עוד לפני שתהיה לאמא. קודם כל ולפני הכל, האשה היא אמא. יותר מכך, היא אמא עוד כשהיתה ילדה. אני חושב, שיותר משעניין חברתי גורם לילדות לשחק בבובות, הביציות שלהן גורמות לזה.

ראיתי פעם סרט דוקומנטרי, על לידה ביתית משפחתית. כולם שותפים בחוויה, גם הילדים. הילדה, הסתובבה סביב אמא שלה, ועקבה אחרי ההתרחשות. הילד, היה בפינת החדר עסוק בצעצועים שלו..המנחה אמרה, שימו לב לילד. מן הסתם התכוונה, ל"אדיפוס שמדיפוס”. אחר כך היה דיון, שגם נסב בשאלה אם הילד רואה איך יוצא התינוק, מחר הוא ישאל איך הוא נכנס לשם. לעומת זאת, אני, סבור, שההתעניינות של הילדה, היתה משום שהיא אמא קטנה. ואת הילד עניינה המולת המצלמות ומה שמסביב. הזרעונים שלו יבואו רק בעוד 10 שנים, וגם אז, הוא יתעניין בזיקפה ובפליטה, ולא בהריון ולידה. הוא עקב רק בעין אחת מעת לעת. והשאיר את ענייני הנשים, לנשים.
מה שמזכיר לי סיפור על פארמדיק, שהגיע לאירוע לידה, שהיה מאוחר לפנות את האשה. ועוד היה שם ילד קטן שצריך השגחה. היילוד לא נשם, והפראמדיק סטר לו קצת, לשחרר את הנשימה. הפראמדיק לא רצה שהילד יהיה ברושם רע מהסטירה, ושאל את הילד בחיוך, נו, ראית מה עשיתי לו? והילד ענה, מגיע לו. הוא לא היה צריך להיכנס לשם בכלל.

ואני חושב על עצמי כגבר, מה אני מרגיש. הגבר 'משחית את זרעו'. מפזר את זרעו בכל מקום. זה יוצא מהגוף, וזהו. כבר אין לי קשר למה שיצא. מה שאינו דומה בכלל לחוויית הווסת. אבהות, זה עניין חברתי. אני הרגשתי שינוי, רק כשהייתי אבא באמת. וזה ההבדל בין הילד לילדה. עד הבגרות המינית, הוא לא מרגיש כלום. והילדה, אפילו תדבר על ילדיה, כי היא "מרגישה" אותם גם ללא מודעות.

באתי פעם לבקר אצל אשה שהיתה בהריון הרביעי שלה. שלושת הילדים חזרו מהגן, בת אחת הגיעה, ודבר ראשון, כרכה סביבה בד עם כרית לסמן הריון, והחלה לשחק באמא. השנייה באה ועשתה כך גם היא. עם חברה, שלושתן שיחקו באמהות ובובות. החברה גם שימשה דולה. חייכתי, כשראיתי את הבן שהגיע, ופנה למשחקי הטרקטורים והמשאיות שלו, וכל המולת ההריון, לא השפיעה עליו. ילדות קטנות משחקות בבובות, כי לדעתי, הן "מרגישות" את הביציות שלהן, ולא הבנייה חברתית. אני בודאי לא טוען שאין עניין חברתי במשחקי ילדים, רק שזה מחזק בי את ההבנה על מקום האמהות בחיי הילדה.

עם כל רצוני להאמין, בחשיבות היותי אבא לילדי, אין לי ספק, שהאמא חשובה בחיי הילד, הרבה יותר ממני. האמנתי שיכולתי לגדל את הילדים שלי, יותר טוב מאמא שלהם. הרבה יותר טוב. אני עדיין חושב כך, אפילו בטוח בזה. אבל דבר אחד, לא יכולתי לתת להם, רחם. בסימביוזה רגילה, גם הטפיל תורם משהו לפונדקאי. בסימביוזת הריון, העובר הוא טפיל בלבד. חי במלון המשובח ביותר, עם שירות חדרים שמגיע עד המיטה. לא אכפת לו מצבה הפיזיולוגי של אמו. הוא ישאב ממנה את כל צרכיו, גם תוך דילדול משאביה. גם אם הוא יגרום לה למצוקת משאבים. הוא אפילו ירוקן את עצמותיה, ובלבד שלא יחסר לו כלום. אני משוכנע, שלעובדה הזו, יש משמעות רבה מאוד, במערכת היחסים של האם עם ילדיה. לדעתי, הקשר של אם לילדיה, הוא הרבה יותר דרמטי ומשמעותי, ממה שאנחנו מייחסים לו. בגלל יכולת החשיבה התבונית.
כשפרויד תלה את מצוקותיו ובעיותיו הנפשיות של הילד, באם. כשבעקבותיו, ניסח ויניקוט את המושג אמא טובה מספיק, אני חושב ששניהם עשו עוול גם לעצמם, לא רק לאמהות. בעצם, גם בלי להגיד את זה, פרויד ניסח את חשיבותה העצומה של האם בחיי ילדיה. מרכזיונתה בחייהם. הרבה יותר מכל דבר אחר. כולל האב. מכל מה שראיתי, חוויתי והרגשתי בחיי, התרשמתי שכל מעשה, כל חיוך, כל מילה של אמא, כל כעס של אמא, יהיה דרמטי ומשפיע בחיי הילד. על תגובותיו ואישיותו, ועל מה שיעשה ואיך יתנהג. וזו לא אשמתה של האם, אלא הקשר הסיביוטי שלו אליה, שעוצב ברחם. והנה גם כאן, נמצא מקומו של ההגיון, מקום התבונה. נקיבות עולם החי, מסיימות את תפקיד האם שלהן, עם הגמילה. האדם נושא את אהבת אימו, עד המוות שלו. לכן, חובה להדגיש, אף שהיא אמא, והאמא חשובה, היא לא יכולה להיות מלאך. היא בת אדם. הקשר המושלם של האם לילדה, מסתיים בלידה.

טראומת הלידה, היא לדעתי לא רק מהתמודדות עם הצורך לנשום, לינוק, וצרכי חיים אחרים. האדם, הרבה יותר מכל בעל חיים אחר, זקוק גם למגע, לביטוי ריגשי וחושני. גם התינוק ייצור תבוני. הוא יודע שזוא זקוק למגע, לדיבור. הוא לא יכול לדבר, אך הוא זקוק שידברו אליו. גם שיקריאו לו שירים. כן, גם זה. אבל לא ארחיב עכשיו. לכן אני חושב שהקושי העיקרי של התינוק לאחר הלידה, הטראומה שלו, שניצבת מולו בת אדם, שיש לה רגשות משלה. שההורמונים שפיעמו בה בהריון, עדיין משפיעים על רגשותיה. לפעמים מציפים אותה מדי. היא גם עשוייה לסבול מכאב ראש. מרעב. מצמא, ועייפות. וגם עשוייה לכעוס לפעמים. בעיקר על בעלה, אך גם על עצמה, ואפילו לכעוס על התינוק שלה. ברור שהוא יבכה. נעלם שירות החדרים המופלא. נעלמו האותות המיסטיים שהעבירו אליו את כל צרכיו. עכשיו הוא מטלפן לקבלה, אך פקידת הקבלה עסוקה. היא בהפסקת שירותים. ואם לא הבנתם את זה, דמיינו איך דונלד טראמפ היה מתפרץ על פקידת הקבלה הזו. וזו אותה פונדקאית, שהרחם שלה העניקה לו את הקשר האנושי המושלם. "נפילת המתח" הזו, היא לדעתי הטראומה הגדולה. יותר מטראומת הלידה שתיאר פרויד. התינוק צריך להתמודד עם אמא אוהבת ומסורה. אך כמה שהיא תתאמץ, וכמה שהיא תשתדל, זה לעולם לא יהיה הקשר המושלם מהרחם. ולכן, הוא עלול להרגיש שהיא מזניחה אותו. וגם האמא תחוש שהיא מזניחה, ויהיו לה רגשי אשם. וזה מקור גם לתופעת דכאון לאחר לידה. וזו עוד סיבה, למה הנקה חשובה. לא רק יתרונות חלב אם, גם החושניות של היניקה חשובה לילד. וזו הסיבה למה לדעתי חשוב, שאמא תיניק את תינוקה על גופה החשוף, ולא רק פיטמת השד. כדי להעניק לילד את המעט שבמעט, מהחוויות שהיו לו ברחם, ולהקל עליו את עיבוד הפוסט טראומה.

בסוף חייה של אמא שלי, כבר ידעתי את זה. המטענים הקשים שצברנו, הקשו עלי להגיד לה שאני אוהב אותה, ועד כמה אני מעריך אותה, ואת מה שהיתה בשבילי. וגם הקשו עליה להראות לי שהיא באמת אוהבת אותי, עם כל הכעסים שלה עלי. הייתי זקוק לזה, משום שהאהבה שלה לבן האחר שלה, האפילה מאוד על האהבה שלה אלי. היא אהבה אותו מאוד. הוא היה עבורי הוכחה חיה, עד כמה אהבה של אמא היא קריטית, ותורמת לחייו המוצלחים של הבן. (או הבת) אמרתי לה, אמא תודי. מותר לך לאהוב ילד אחד יותר מהילד השני. מותר לך. זה אנושי. מותר לך, רק תודי. זה יקל עלי, ואני ארגיש שאת אוהבת גם אותי. היא לא רצתה להודות. גם נשים אחרות שהכרתי, שאהבו ילד אחד יותר מהאחרים, לא רצו להודות. ואני חשתי על בשרי, כמה תגובה כזו של אמא, יכולה להיות דרמטית. גם גבר בן 60, הוא עדיין ילד של אמא שלו. אהבת אם, היא הדבר הכי חשוב בחיים. כל כך רציתי להאמין, שאהבת אב יכולה להיות תחליף ראוי. יכולה להיות שוות ערך, והיה לי קשה שהתבדיתי. בגלל כל מה שתיארתי, וגם דברים שלא תיארתי כאן, אני מבין למה נשים חשות אחריות כבדה מאוד, משא כבד של אחריות לילדים שלהן. לכן נשים עשויות לבוא בטענות לגבר שלהן, שהוא לא לוקח אחריות, ולא אכפת לו. אבל זו לא מידת האחריות שהוא מקבל על עצמו, זה כובד משא האחריות שהיא חשה. שרובץ על כתפיה, ומכביד עליה. מיום שהבנתי את זה, אני משקיף על זה אחרת. תביני, אני אומר לאשה כזו, הוא לוקח את האחריות, אבל אחרת ממך. הוא לא חווה מה שאת חווית בהריון שלך, בלידה. את לא צריכה לחוש אשמה, בשל כובד האחריות שעל כתפיך.

זמן קצר אחרי כן, אמא שלי היתה על ערש דווי במח' לטיפול נמרץ. היא ידעה שזה הסוף שלה, ולא רצתה להמשיך לחיות. היא ניתקה עצמה מכולם, ולא הגיבה לאף אחד. הרופאים אמרו לי שהיא חסרת הכרה, שהתגובות שאני רואה, הם רק רפלקסים. אך אני הכרתי את אמא שלי, וידעתי שהיא בהכרה. כשהייתי איתה לבדי, אמרתי לה מה שהייתי צריך להגיד מזמן. אמא, אמרתי לה. את היית אמא נפלאה. אני לא שכחתי כל מה שעשית בשבילי. והזכרתי לה דברים שעשתה למעני, במיוחד משהו שעשתה למעני בגיל 6, שהיה באמת מעשה גדול והקרבה מצידה. היא לא העלתה בדעתה שזכרתי את זה, או שבכלל הבנתי את זה, והביטה בי בפליאה גדולה. וזה היה אות ברור. היא הבינה שהיא כבר לא יכלה להסתיר שהיא בהכרה. היא לא יכלה לדבר, אך ניהלנו דיאלוג שאני דיברתי, והיא הביעה רק בעיניה עד כמה שיכלה להגיד. כשניסיתי להגיד לה שהיא תחלים, ויהיה בסדר, היא הצביעה ביד כבדה על הבטן הנפוחה שלה, שואלת בעצם על מה שראתה כסימן רע למצבה. במקרה ידעתי, שזה מתרופות שהיא קיבלה, בשל אי ספיקת חלקית של הכליות, ואמרתי לה שזה זמני. הרגשתי שהרגעתי אותה. עזבתי אותה כשהיא רגועה. אחרי שכל הזמן בטיפול נמרץ, היא היתה מתוחה ובאי שקט בולט. הלכתי הביתה שקט. כשחזרתי למחרת, לא היה אי שקט, אך היא כבר לא הגיבה יותר. כנראה שמעה את דיון הרופאים, הבינה מה שהבינה, ורצתה למות. אני חושב, אני רוצה להאמין, שמה שאמרתי לה, נתן לה את שלוות הנפש לפני שנפרדה מהעולם, גם אם זה זרז את מותה. היא ממילא לא היתה מחלימה. אני מרגיש שהענקתי שלוות נפש לייסורי האשמה שלה, למשא הכבד של חייה, שחשה כאמהות לקוייה, ביחסים הטעונים שהיו בינינו. תולדת מטען כובד האחריות. בטח לא ממה שהיתה באמת - האמא הנפלאה שלי, שלא קיבלה ממני הכרת תודה מספקת לאורך חייה.

[מחשבות*]

אקרא לה להלן ב'. אשה בת גילי, עברה גיל 80. אני מכיר אותה עשרות שנים, רווקה ללא ילדים. למעשה, ללא קרובים.

בילדותה, ההורים שלה התעללו בה התעללות קשה. גם התעללות פיזית וגם התעללות נפשית. כל השנים שאני מכיר אותה, כמעט לא דיברה על זה. רק בשנים האחרונות, היא התחילה לספר לי על מה שעבר עליה בילדותה. לפני זה, בקושי אמרה משהו. אני מקווה שאם היא תגיע לכאן, היא לא תכעס עלי. אבל גם אני כותב באנונימיות, אז לא נורא. אני חושף מעט.
ההתעללות של הוריה היתה כל כך קשה, שכאשר ב' בגרה, היא ניתקה את קשריה עם הוריה, סירבה לראות אותם יותר. התנערה מהם לגמרי.
ב' היא אשה מעניינת וחכמה. גם התייעצתי איתה לא פעם, על דברים חשובים בחיי. ידעתי עליה, רק דברים כלליים. קצת על מקומות עבודה, ודברים פה ושם. ב' התעניינה מאוד בשאלות של גידול ילדים, ואיך להתמודד עם קשיי חינוך, ועל איך צריך לדעתה לגדל ילדים. זה היה הנושא העיקרי, שבשלו היתה מטלפנת אלי, בכל פעם שהתפרסם מקרה מהתחום החינוכי. אני לא חשבתי יותר מדי למה זה מעסיק אותה. היא רווקה, ללא ילדים. הכרתי עוד רווקות כמוה, ואותן זה לא העסיק כל כך. ב' גם לא דיברה על הוריה. לא הזכירה אותם כל השנים.
רק בשנים האחרונות, היא התחילה לדבר. וכשהיא מדברת, היא מזכירה את הוריה רק בשמותיהם. לעולם היא לא תגיד עליהם אבא אמא. כשהם נפטרו, ב' סירבה להשתתף בלווייה.

האב נפטר קודם. ב' לא ראתה אותו מאז התגייסה לצבא. אמא של ב' ניסתה כמה פעמים, ליצור קשר עם הבת, שלחה לה מכתבים, ניסתה להתנצל, וביקשה סליחה, אך ב' זרקה את מכתביה לפח. כשהאם כבר היתה קשישה, היא גם באה עד לבית של ב', והתחננה שתפתח לה את הדלת. אמרה שוב ושוב, שהיא מתנצלת ומבקשת סליחה. וב' פשוט התעלמה ממנה. האם ישבה בחדר המדרגות, וחיכתה שב' תפתח את הדלת, כשתצטרך מתישהו לצאת מהבית. לפחות שתוכל לראות אותה, אך ב' הבינה שהיא שם, ולא יצאה. ב' התעלמה ממנה, גם כששכנים ריחמו על הקשישה, וניסו לעשות משהו.

המכות שספגה ב' בילדותה, היו כה קשות, שהיא לא מסוגלת לסבול מגע. שום מגע פיזי. האלימות הנפשית, סגרה אותה מפני קשר אישי קרוב עם בני אדם. קשריה היו שיטחיים ועינייניים בלבד. שיחות סתמיות. כמובן שלא היה לה אף פעם בן זוג. היא לא סובלת מגע, אז ברור שעל מין אין מה לדבר. היא התפרנסה, וגם רכשה לעצמה דירה.
אחרי שאבא שלה נפטר, לא התעניינה בירושה. היא לא רצתה ממנו כלום, גם לא לאחר מותו. אחרי שאמא שלה נפטרה, היא קיבלה ירושה, כך שהיא מובטחת מבחינה כלכלית.

רק בשנים האחרונות, היא קצת מדברת. וקצת יותר בשנה האחרונה. היא גם גילתה לי, שמצאתי חן בעיניה, כשהיכירה אותי. כמובן שלא היה יוצא מזה כלום, בשל מה שתיארתי. אך גם לא ראיתי שום סימן לכך. ואנני מתפלא, כי לא היתה לה כל כוונה לקשר רומנטי. ואולי בגלל זה, היא מרגישה נוח לספר לי מה שהיא מספרת.
הסתבר לי, שהיא היתה בטיפול פסיכולוגי, אצל שתי פסיכולוגיות, שטיפלו בה כל אחת בנפרד. ללא הועיל. ב' התקשתה לחשוף את עצמה, ומה שהיא לא סיפרה לפסיכולוגית, הפסיכולוגית לא ידעה ולא הבינה.
זו תופעה שכבר פגשתי בעבר. מעט פסיכולוגים, יודעים לאבחן מה שהמטופל מסתיר מהם. ד"ר דוד רודי, היה פסיכולוג כזה. רוב הפסיכולוגים יודעים לטפל, כשהם יודעים מה הבעייה, מה מציק למטופל. זה באמת כשרון אישי של מטפל, שלימודים, לא עוזרים הרבה. בלי הכשרון הטבעי, לימודים לא ממש יכולים לעזור לאבחן, את מה שהמטופל מסתיר. ואני לא מזלזל חלילה בבעלי המקצוע.
התנגדות, קוראים לזה הפסיכולוגים. וזה נכון. כי כמה שהמטופל רוצה לפתור את בעיותיו, זה כל כך קשה, שהוא "יעדיף" להסתגר, ולא לעזור לעצמו. האופי האנושי, רוצה לחיות עם מה שמוכר. מה שאנחנו רגילים אליו, (ראו סיפור הרבי והצרות). מעדיפים את המוכר הרע, על טוב מובטח, אך לא ידוע.
יש מטפלים שנעזרים באמצעים שונים, פשר חלומות. מבחן רורשך, וגם קריאה בכף יד ופיענוח כתב יד. ועם כל הידע שנצבר, זה דורש בעיקר אינטואיציה טובה. כשרון מולד.

מה שמעניין אותי במיוחד, אלה שני דברים. אחד, שב' מדברת על זה שהיא מצטערת שלא ילדה. שאין לה ילדים. כאילו שילדים היו פותרים לה את בעיית הבדידות למשל, שבזיקנה היא קשה במיוחד. אני נוטה לחשוב, שהיא חושבת שעם ילדים משלה, היתה עושה תיקון לילדותה שלה. לא רציתי לנפץ לה את האשליה, רק אמרתי לה שאין טעם שתעסיק עצמה, במה שלא עשתה, והיא לא יכולה לדעת איך דברים היו מתפתחים. לי יש ילדים, ולא בהכרח עשיתי להם טוב. לא תיקנתי את התיקון שרציתי לתקן בחינוך של ההורים שלי.
הדבר השני שגם מפליא אותי, שהיא מרבה להעלות תהייה – למה היא לא אהבה אותי. ב' לא אומרת אמא, מציינת רק את שמה של האם, ושואלת למה היא לא אהבה אותי. היא חוזרת
ושואלת שוב ושוב. בשנה האחרונה במיוחד, בכל פעם שאני מטלפן אליה, או שהיא מטלפנת אלי, השאלה הזו עולה שוב ושוב. ואני רק יכולתי להגיד לה, תראי מה זו אהבת אם. עד כמה אהבת אם חשובה וגורלית, אבל ב' מתכחשת. אמרתי לה, אפילו שאת מעל 80, כל כך מציק לך החסך באהבת אם, אך היא מסרבת להכיר בזה אהבת אם. מסרבת לראות באמא שלה, אמא.
ואז היא הזכירה לי, סיפור שסיפרה לי לפני שנים. אשה, שבילדותה ובנעוריה, הוריה הרעיפו עליה הרבה אהבה, ובעיקר הרבה מחמאות. הנערה לא היתה נאה, וגם לא היתה כל כך חכמה. אך ההורים התעקשו להגיד לה שהיא יפה והיא חכמה והיא מוכשרת, וכל הזמן הרעיפו עליה מחמאות, גם כשלא היתה עילה. כך נטעו בה בטחון גדול בעצמה, כאשר היא בגרה, היא הצליחה בחייה, ואפילו הפכה נאה יותר. ואני, כך אמרה לי ב', הייתי נערה יפה, והייתי חכמה והתלמידה אולי הכי מוצלחת בכיתה, ותראה מה יצא ממני.
כל כמה שאגיד לה, שהיא פירנסה את עצמה יפה. שיש לה דירה גדולה במקום מאוד מבוקש, ועוד ועוד, לא יעזור. כי היא חוזרת שוב ואומרת, אבל אין לי ילדים. ושוב שואלת, למה היא לא אהבה אותי.
כן, זה רווח בקרב קשישים, שהם חוזרים שוב ושוב על אותם דברים. כנראה שגם אני עושה את זה, ואני לא מודע לכך. אך על הילדים שאין לה, ואהבת אם שלא היתה, היא חוזרת במיוחד.

[מחשבות*]

כבר כתבתי במובלע, על ההפסד הצורב הכי גדול בחיי. התחרות הכי קשה והכי חשובה, שניצבת בפני האדם, מאז ומעולם, התחרות על אהבתה של אמא.
לכאורה, זה בכלל לא היה תלוי בי. זו לא התמודדות של שני גברים על ליבה של בחורה. (אוי, עוד פעם אדיפוס). למעשה, אין בכלל מה להשוות. אמא אוהבת ותמיד תאהב את כל ילדיה, בנים ובנות. גם אבא. התחרות היא על המקום הראשון. את מי אמא תאהב יותר. העניין היה, שבכלל לא ידעתי שאני אמור להתחרות. בסך הכל, הייתי ילד קטן. כשהאח שלי נולד. כבר הייתי כמה שנים הנסיך הקטן, כמו שקרא לזה אדלר. כמה שנים, שהשתלטתי על כל האהבה שלאמא שלי היה לתת. אמא סיפרה לי איך עוד כיונק, דרשתי את כל תשומת הלב. אסור היה לדבר, ולהפריע לי במלאכת הקודש של היניקה. האח הקטן שלי נולד, השקיף על הסביבה, רצה להיות יוסף, ולקחת את כותונת הפסים. ובלי להבין, אולי נתתי לצב להיות אכילס.
גם סיפרתי במובלע, שאני סבור שלהפסד הזה, היה יד ורגל בקריסה הכלכלית שלי. בשתי הקריסות. מי שמפסיד במאבק הכי חשוב בחיים, גדולים יותר סיכוייו להפסיד במאבקים חשובים פחות. רק אחרי שאמא הלכה, ידעתי לעשות את חשבון הנפש שלי, ולהבין למשל, שהחוסן הנפשי שלי, גדול יותר מהחוסן הנפשי של האח המוצלח שלי. האמת, שהייתי אמור לדעת את זה כבר קודם. כי כבר ראיתי אותו על סף התמוטטות נפשית. אבל רק אחרי שאמא הלכה, כשכבר לא היתה התחרות, יכולתי לעשות את זה. כי כבר לא היה לי מה להפסיד. הפסדתי באהבתה של אמא, והפסדתי בירושה. ועכשיו אפשר לראות את שני הצדדים של דבר אחד. לכאורה הפסדתי אח, למעשה זכיתי באין אח. שהרי בעצם, גם קודם זה לא היה ממש אח. עמדתי והכרתי בכך שלא היה לי אח, שהיה רק נדמה לי שיש לי אח. דווקא הייתי זקוק לכספי הירושה. מספרית, מה "שהפסדתי" בירושה, היה קטן ממה שהפסדתי בקריסה הכלכלית. ודווקא זה העמיד אותי על הרגליים. לא במספרים ולא בכסף, אלא בניתוק מאשליות וחלומות באספמיא. שיום אחד, אמא תאהב אותי, כשם שהיא אוהבת את הבן האחר שלה. בשביל זה, הייתי זקוק שהיא תודה, והיא לא רצתה להודות. אבל בירושה, היא שמה 'חותמת כשרות', על מה שהיה כל כך ברור. עכשיו, אמא מתה, ואני יכול לאהוב אותה כרצוני, לכעוס עליה כרצוני, וגם לא לכעוס. כמובן שאני לא כועס.
ואני יכול לעשות, מה שאני יכול לעשות. להגיד לכולם, אל תעשו אפלייה בירושה. לא משנה אם אתם כועסים על אחד הילדים. לא משנה אם נדמה לכם שהוא לא היה בסדר, או שהוא באמת לא היה בסדר. ואתם רוצים ליישב חשבון בירושה. לא משנה אם לאחד הילדים "מגיע" יותר, כי היה כזה, או היה כך. ירושה צריך לחלק שווה בשווה. ירושה, היא הטבעה לנצח, של חותמת האהבה שלכם. ירושה שווה, היא הביטוי הסופי של אהבה שווה. גם אם לא היתה אהבה שווה, תשאירו את ילדיכם לכל חייהם, עם טעם בפה של אהבה שווה. גם לבן הפחות אהוב. ואם ההורים שלי לא עשו את זה, אני אתחיל להטיף לאחרים לעשות את זה, כדי לסגור כך חשבונות פתוחים ביני ובין ההורים שלי, שהם כבר לא יכולים ליישב. ואחרי שסגרתי את החשבונות הפתוחים עם ההורים שלי, אני יכול לחיות את החיים שלי, בלי המועקות. נכון, גם בלי אח, אך בלי המועקות של ההורים שלי שהעיבו על חיי. הם לא התכוונו כמובן. כי יותר מההפסד באהבת אמא ואבא. ולמרות שהאהבה של אמא חשובה יותר, גם אבא אהב אותו יותר, השימחה לאיד ותוצריה, הם שהכבידו עלי. ההורים שלי היו אנשים טובים מאוד. עכשיו אני יכול לראות שהם לא היו שופטים ולא היו שוטרים, הם היו בני אדם. בני אדם טובים, וגם הורים טובים. וטוב שהספקתי להגיד לאמא, איזו אמא נהדרת היא היתה. והדמעות ניקוות בזוויות עיני, כי אני עדיין אוהב אותה, ולא אכפת לי שהיא מתה. וככה גם אני יכול להיות אדם טוב.

[מחשבות*]

באחד הימים, אמרתי לנכדה שלי, שהדבר הכי חשוב בחיים, זו האהבה של אמא ואבא.
אמרתי לה, שלפעמים נדמה לנו, שלא אוהבים אותנו. והיא התעניינה, סיפרתי לה, שכאשר הייתי ילד בגילה, היה נדמה לי, שאמא שלי לא אוהבת אותי. כי היא אהבה את אח שלי יותר משאהבה אותי. ולי היה נדמה, שהיא אוהבת אותו, ולא אוהבת אותי. אבל אין דבר כזה שאמא לא אוהבת את הילדים שלה. סיפרתי לה, שהיה נדמה לי, שאולי אני בכלל לא הילד שלה, שהיא אוהבת את אח שלי, כי הוא היה באמת בן שליה, וחשבתי שאני רק מאומץ, ושהיא רק מרחמת עלי. אבל לא אוהבת אותי באמת.
סיפרתי לה, איך כשהלכתי לפנימייה, והיא לא ראתה אותי כמה זמן והתגעגעה אלי, היא נסעה לפנימיה, לראות אותי. וכשהיא פגשה אותי, היא חיבקה אותי כל כך חזק, שעד היום אני זוכר את החיבוק הזה. וכבר הייתי בטוח שהיא אוהבת אותי.,
הנכדה שלי, התעניינה מאוד, וגם אמרה, שנכון, גם היא לפעמים מרגישה שאמא לא אוהבת אותה. ואז אמרתי לה, שזה נורא חשוב שאנחנו נרגיש שההורים שלנו אוהבים אותנו. ואם תרגישי פעם שאת כועסת על אמא, כי יהיה נדמה לך שאמא לא אוהבת אותך, אני מציע, שפשוט תלכי אליה, ותגידי לה שאת אוהבת אותה. היא כל כך תשמח, ואת תוכלי לראות כמה היא אוהבת אותך.
היא היתה מרוצה מאוד,

[יולי_קו]

קוראת. הלב נפתח.

[מחשבות*]

תודה _יולי קו

ראיתי סרט דוקומנטרי נחמד, "החיים הסודיים של בני ארבע וחמש", בו ילדה קטנה בת 4-5, פסקה בתבונה רבה במחלוקת שבין פרופ' דפנה יואל מאוניברסיטת תל אביב, לבין הנירופסיכיאטרית האמריקאית ד"ר לואן בריזנדיין שכתבה את הספר "המוח הנשי".
פרופ' יואל טרחה על מחקרים שונים בשאלה 'האם יש מוח נשי' (אפשר לראות ביוטיוב), ומצאה שלגברים ולנשים יש אותו המוח. ואני, שאנני חוקר מוח, הסכמתי לגמרי עם פרופ' יואל, שרק איברי המין שונים. שאר האיברים, כולל המוח, הם אותם האיברים. אך אני, לא הבנתי מקריאת סיפרה של ד"ר בריזנדיין, שכוונתה למוחות שונים, כשם שאיברי המין שונים.
ואז כדברי השיר, ילדה קטנה, יחידה ותמה, עמדה בסרט הזה, ושאלה למה. ופסקה הילדה במחלוקת המדעית הזו - "לבנים ולבנות יש את אותו המוח, אבל יש להם מחשבות שונות".
כשם ששימושיהם של הגברים בידיהם, שהיו שונים לאורך ההיסטוריה משימושי הנשים בידיהן, פיתחו הגברים ידיים חסונות יותר. ועדיין ידי גברים וידי נשים, הן ידיים. הידיים שלי, שאינן ידיים חסונות כידיהם של רוב הגברים, לא ישנו את המהות שלי כגבר, ולא את התחושה שלי כגבר. והן ודאי לא ישנו את אורח החשיבה הגברי שלי. נשים וגברים, מפעילים מאפיינים שונים במוח. וזה מה שהבנתי מהספר של ד"ר לואן בריזנדיין.

ניסיתי להגיד בדברי מה ששתי הגברות המכובדות לא אמרו. שזה לא רק הגנים. הנוכחות הבולטת בתחתונים שלי, משפיעה באופן דרמטי על דרך החשיבה שלי, שתהיה שונה מאוד מאוד, מדרך החשיבה של מי שהביציות שלה, כל צאצאיה לעתיד, נמצאות אצלה מלידתה. ובפרט, כשהיא מתחילה להרגיש את נוכחות הרחם בחייה. נוכחות שפועלת עליה, אולי לא פחות, מהלחץ שמפעילה עלי, הנוכחות של מה שאני מכסה בתחתונים שלי.
כיוון שאני מבין את זה, שיניתי את ההתייחסות שלי, לדרך החשיבה של הנשים, ולהתנהגות השונה הנגזרת מכך. למרות, שאנני יכול ממש להבין את דרך מחשבתה של האשה. הרי אין לי ביציות ולא רחם, וגם מופעל עלי לחץ שדוחק אותי לדרך החשיבה הגברית.

הצעתי פעם לאשה שחוותה עימותים כמעט יום יומיים עם בעלה על עבודות הבית, והיתה מתוסכלת מאוד. היא לא טענה שהוא מזלזל בה. היא גם לא טענה שהוא לא משתתף בעבודות הבית. היא טענה רק שהוא עושה מה שהוא עושה בחוסר חשק מופגן, שגורם לה להגיד לעצמה, שיעזוב את זה כבר. אבל אז היא מרגישה שהיא זקוקה לעזרתו, והיא מרגישה איך שוב יתפתח עימות.
אמרתי לה, זה לא משנה שאנחנו חיים במאה העשרים. זה לא משנה שבהגיון נטשנו כבר את רוב המחשבות וההתנהגות הישנות על תפקיד הגבר ותפקיד האשה באחזקת הבית. אפילו אם הוא יגיד שהוא פמניסט, לא ההגיון קובע. הוא גבר, ומה שקובע, זה הצורך הרגשי שלו להרגיש שהוא גבר. גם אם הוא אוהב אותך ורוצה לעזור לך ולהשתתף בעבודות הבית, הוא לא יכול שלא לחוש, שאת דוחקת בו לעשות משימות לא גבריות. עבודות שהיו מאות ואלפי שנים, עבודות של נשים. תגידי מה שתגידי, הבית, הוא האשה.(וזה נושא שראוי להרחיב). השאלה שעולה בכל חג היא, האם נלך לאמא שלך או לאמא שלי. (לא קיימת שאלה לאבא של מי נלך). מה שאני מציע לך, זה להפעיל אצלו את הרגישויות הגבריות שלו. אם את אומרת לו שקשה לך, ואת מבקשת שיעזור לך, או אפילו אם את לא מבקשת, את תגייסי ממנו את הגבר החזק, ששמח לבוא לעזור לאשה החלשה. כשהוא יתרגל להחליף את החיתולים, הוא גם יהנה מזה. וזה יחזק עוד יותר את הקשר שלו לילדים.

אגב, העקרון הזה, יכול לדעתי לעזור לך, במקרה של תקיפה. אך על כך בפעם אחרת.

[מחשבות*]

א' שסיפרתי עליה, לא היתה חסרת הבית הראשונה שהכרתי, וגם לא החולה הראשונה.
חסר הבית הראשון שהכרתי, היה אריה. היו עליו כתבות בעיתון העיר, ובסוף גם מת כחסר בית, כנראה מקור.
אריה היה קבלן עבודות עפר, שהסתבך, וקרס כלכלית. התחיל לשתות, ולא נגמל. הוא היה אדם חביב, שהיה קל להתחבר איתו. כשהכרתי אותו, הוא כבר היה שיכור, ואולי גם חסר בית. הוא התפרנס מרוכלות רחוב. הכרתי אותו, כשניסה למכור לי מחפציו. קניתי ממנו, לא משום שהחפץ היה שווה, אלא משום שהרגשתי שאני תורם לו משהו. אחר כך הבנתי, שעשיתי את זה כמו רבים אחרים, שאיכשהו אריה שבה את ליבם. ראיתי אותו פעם על המדרכה באלנבי, והופתעתי, כי זו פעם ראשונה שראיתי אדם שהכרתי, שישן על מדרכה ברחוב.
עיתונאי של עיתון "העיר” שהתרשם ממנו, התגייס למענו, פרסם כתבה נרחבת, וגייס תורמים ומתנדבים, שבסיוע הרווחה, מצאו לו דירת חדר, ואיבזרו אותה. כתבה נוספת, שהיתה נוגעת ללב, סיקרה את אריה שכבר זמן רב שלא ידע קורת גג, בדירת החדר. הוא ישב על המיטה בחדרו, והיה מאושר. המתנדבים שסייעו לו, חגגו איתו את השיקום שלו, כשהוא לבוש בגדים נקיים, בחדר נאה ומסודר. היה ברור לי, שיהיה קשה לגמול אותו מאלכוהול. מה שלא היה ידוע לי, שיהיה קשה לגמול אותו מהרחוב.
אחרי זמן מה, הוא חזר לרחוב. אולי משום שאחרי שהתרגל למדרכה, התקשה לישון בחדר, במבנה, על מיטה נקייה. לאור מה שראיתי בהמשך חיי עם דמויות כאלה, אני נוטה יותר לחשוב, שההתדרדרות של אריה חזרה לרחוב, הושפעה מ"מפל מתח" בתשומת הלב שקיבל. ברחוב, התרגל לקבל את תשומת הלב שהיה זקוק לה, כמו שכל אחד זקוק. היה לו החן להתחבב. אחרי הכתבות בעיתון, הוא הוקף בתשומת לב רבה, שעשתה אותו מאושר. היה נראה שהוא שוקם, ובדרך הטבע תשומת לב כזו של המתנדבים, לא נמשכה זמן רב. וכך הוא התדרדר חזרה לרחוב.
כמו במקרה של א', ומקרים אחרים שפגשתי, גם כשיש רצון טוב, יש איזשהו כשל מערכתי, שלא מעניקים את תשומת הלב המתאימה לאנשים אלה. לדעתי, ואני אוסיף לעניות דעתי, התיאוריות לא סוקרות את הצרכים הריגשיים של אנשים כאלה, בהלימה למה שהאנשים האלה חשים. החוויות שעברתי, לא היו החוויות של האנשים האלה. אך היתה בהן מידה מספקת מהן, כדי שאבין מה הם חשים. וכיוון שאני מכיר קצת את התיאוריות, אני יכול להגיד, ובאמת ללא כל ציניות, שעם כל הכבוד לתיאוריות ולמי שכתבו אותן, הן מרוחקות קצת מהחוויות הריגשיות של מי שאני מתייחס אליהם. מבחינה זו, התיאוריות קרובות יותר לפרשנות רגילה, של מי שמעולם לא חוו חוויות דומות.
אני יכול לחשוב אולי, איך קרדיולוג שעבר התקף לב, יבין את הפציינט שלו, טוב יותר מקרדיולוג צעיר שעוד לא חווה את זה. שניהם יעניקו את הפרוצדורה הרפואית כהלכה. אך כשמדברים בעניינים שמתחום הרגש, רפואת הנפש, הרווחה, המשמעות כבר נרחבת יותר. ואם אני פגשתי במקרים כאלה, אני מניח שהם לא מעטים.
היה לי מורה, שהבין את זה, והדגיש את זה בהרצאותיו, כשאני עוד לא הבנתי את זה. ואני חלילה לא מחווה דעה לא טובה על אחרים. אני רק מציין את המקרים שפגשתי.
כדי להבהיר את דעתי והמסקנות שלי אומר כך: המערכות יושבות על כיסאות, והמקרים האלה נופלים בין הכסאות. כמו רגישות שכיניתי "מפל מתח" ריגשי בתשומת הלב. ואני חושב היום, שהן חייבות לתת את דעתן, ולשבת קצת יותר גם בין הכסאות. לדעתי, המפנה שזה יגרום לחיי הנופלים, יהיה דרמטי. ואני מאמין, רוצה להאמין, שזה עד כדי הצלה. פעם אחת, ניסיתי להציג את זה בפני עובדת הרווחה, כדי לסייע לחולה נפש שהיה זקוק לזה, וכשלתי. היא דבקה בנהלים.
ועל כך, כבר בפעם אחרת.

[בלה]

אתה כותה יפה, תמשיך בבקשה

[פלונית_ותיקה]

דף מקסים, אני אשמח תמשיך לכתוב, אתה ממש מסקר ואני מקווה שההודעה תגיע אליך

[מחשבות]

אני רואה שהאתר התחדש. אז אני מנסה לראות שאני מסתדר

[מחשבות]

ניסיתי להיכנס לאתר, אך כנראה שאני מאותגר טכנולוגית. אני אבדוק ואנסה שוב. ואני רוצה בינתיים להוסיף להלןלא כל מה שהמחשבות שלי מובילות אותי אליו, אני בטוח בהן. לכן זה מעסיק אותי. אני גם יודע, שהמחשבות שלי הן לעיתים חריגות. אני מקבל לפעמים תגובות חיוביות, ואני מקבל תגובות של תהיות, שגם גורמות לי להעדיף להשאיר אותן לעצמי.
קונרד לורנץ, הזכיר לנו את מוצאנו מהאבולוציה של החי, ודיבר על חשיבות הטקסים בחיינו. הוא הראה, שגם בעלי חיים מנהלים טקסים חשובים בחייהם. אני כבר לא זוכר את הפרטים שלורנץ תיאר, חלפו כמעט 60 שנה מאז קראתי את הספר. אני כן זוכר, עד כמה התרשמתי מחשיבות הטקסים בחיינו. זה השפיע עלי מאוד, אך הפנמתי את זה יותר טוב, רק בחלוף השנים. שמתי לב, עד כמה הם משמעותיים. ועד כמה, גם טקסים שאנחנו לא מתייחסים אליהם כטקסים, הם טקסים משמעותיים. גודמא מובהקת היא איך כל שנה, כמעט כל המדינה, מרותקת לטקס הדלקת המשואות. לטעמי, הטקס כבר משעמם. אך גם אני נשארתי בבית עשרות שנים, לבהות במסך הטלביזיה במהלך הטקס. בפעם אחרת, גם אספר איך יישמתי אני, טקסים שגמלו אותי מהנוירוזות שלי. הטקסים, היו טקסים. אך
ההשפעה שלהם, היתה מהותית. בינתיים, אני רוצה לדבר על שני טקסים חשובים, טקס הנישואים וטקס הירושה. באופן מעשי, ירושה היא טקס, גם כשלא עורכים אותה כטקס. היא קודם כל טקס, שהוא חשוב מאוד בחיים. בפרט בירושת הורים. ואני שם דגש על הירושה כטקס, דווקא משום שלא מקובל לחשוב על זה כטקס. לכן, גם חשוב לדעתי, לארגן אותו כטקס. אני חושב שטקס הירושה של ההורים, חשוב אף יותר מטקס הקבורה שלהם, וטקסי האבלות עליהם. כי הרכוש שהורינו צברו והם משאירים לנו. לכאורה, רכוש וכסף. בעצם, הירושה היא היחסינו שלהם איתנו. "הטקס", הוא הטבעת חותמת על יחסינו עם ההורים, כמו שטקס הנישואים הוא הטבעת חותמת על יחסי הנישואים.
אנחנו מכנים את הנישואים הקמת משפחה. טקס הנישואים, הוא טקס ההכרזה על איחוד של שני זרים,שהופכים למשפחה. הטקס הוא הטבעת חותמת על הקמת משפחה. לא לחינם אנחנו עורכים טקס רב רושם. הטקס משמעותי מאוד בקשר. ביצירת הקשר, בהידוק הקשר. ביצירת אינטימיות של משפחה. לא תמיד שני בני הזוג, התכוונו באמת להקים משפחה. יש מקרים, שהגבר בסך הכל רצה ארוחה מוכנה כשהוא חוזר מהעבודה, וזמינות מינית כשהוא הולך לישון. לפעמים, אשה מתחתנת, כי השעון הביולוגי מתקתק באוזניה בחוזקה, והיא מוותרת על אהבה ואינטימיות למען ילדיה. יש נישואים כאלה. הכרתי באופן אישי, זוג כזה. הוא התחתן איתה פחות או יותר בגלל האוכל, והיא התחתנה איתו בגלל השעון. היה לו ייתרון כלכלי בשביל הילדים שהיא רצתה. הוא לא היה צעיר, לא היה לו נסיון. וכנראה בכלל לא הבין ולא ידע מה היא רוצה. אז אוכל היא נתנה לו. אבל היא היתה מתוסכלת מיחסי המין איתו. אז בלילה היא ייבשה אותו. וזה, עוד לפני שהתחתנו. כשהתברר לה שרכבת הפוריות בתחנה שלה, כבר חלפה, פסקו גם מעט הלילות שהיא הסכימה לקבל אותו אל חיקה. היא פנתה למסלול אימוץ, והלכה לרעות בשדות זרים. אני כמובן לא מבקר אותה על זה. כי איך אני אגיד את זה, שדה זר אחד, מוכר לי מקרוב. ונסתפק בזה.
יש מקרים, שהנישואים, עצם טקס הנישואים, יוצרים אינטימיות. בקרב חרדים למשל, יש מקרים שמתהוות אהבות ואינטימיות בין בני הזוג, שלפני החתונה נפגשו בסך הכל פעמיים שלוש, לפגישות חטופות. פגשתי באופן אישי שני זוגות כאלה, שיצא לי לבקר בביתם. אני הרי הכרתי את העולם הדתי. זה רחוק מאוד מהעולם החילוני החופשי, של נגיעות וליטופים. אך זיהיתי במחוות שלהם זה כלפי זו, את האהבה והאינטימיות שביניהם, שהם שומרים כנראה לחדרי חדרים.
מנגד, גם ראיתי זוגות שחיו יחד, אפילו כמה שנים. בבית אחד, משק בית אחד. ונפרדו, דווקא זמן קצרלאחר טקס הנישואים. לכאורה, זה אבסורד. למעשה, זה מחזק את הבנתי, עד כמה הנישואים, טקס הנישואים היה משמעותי. הטקס "איפשר" לזוגות האלה להיפרד, ממשהו שבעצם לא היה. בלי הנישואים, הם לא יכלו "להתגרש".

[מחשבות]

כבר כתבתי, שאני ממליץ לחלק את הירושה חלוקה שווה. אני חושב שזה חשוב. כשאני מדבר עם

אנשים מבוגרים, אני ממליץ להם להתעלם מכל הטינות והכעסים שיש להם על מי מילדיהם, כשזה מגיע

לירושה. היום, אני ממעט לעשות את זה, ולכן אני מנסה כאן. לא הצלחתי במיוחד להשפיע, על מי

שכבר מקובע לסגור חשבונות בירושה. התגובות היו יותר טרוניות. אני לגמרי משוכנע, שחלוקה שווה

של הירושה, היא הדבר הנכון ביותר לעשות.  אני מאמין, שחשיבה צלולה, חייבת להוביל למחשבה על חלוקה שווה, ולא בגלל שזה אני, שחושב כך.

אני מדגיש, לא בגלל הצורך שלי להיות צודק. כן, הצורך הוא צורך, אך אני יודע, שלא בגלל זה אני צודק.


כתבתי בעבר שכל חיי תהיתי, איך התבונה וההגיון, מובילים אנשים שונים, למסקנות שונות ואף

מנוגדות. מה שקשה לי במיוחד, זה לא מה שנראה לי לא הגיוני, אלא מה שיכול להיראות הגיוני, ובעיני

מנוגד להגיון. אפשר להוכיח לי הוכחה לוגית לגמרי, את הטענה 3=1+1, ואני אשתכנע שההוכחה

לוגית. אבל לא רק אני, גם המתמטיקאי שמוכיח את זה, (נמצא ביוטיוב), ימשיך לנהל את חשבון הבנק

שלו לפי 2=1+1 זה. אפשר להוכיח לי הוכחה לוגית, ש 32 הנשים של גואל רצון, מאושרות עם 98

הילדים שלהן. ראיתי אותו פעם עם שתיים מנשותיו, במרכז קניות. הוא ישב ליד שולחן עם אחת מהן,

בעוד השנייה, בהתה בחלונות ראווה, במרחק מה, ממתינה לאישורו להצטרף אליהם. היה פאתטי,

לראות גבר מזדקן, מתגפף עם צעירה שיכולה להיות נכדתו. הוא אולי יכל לשכנע אותי, שניהול ההרמון,

זו תפקיד במשרה מלאה, ולכן לא עבד. אבל הוא לא ישכנע אותי, שהעבודה הראוייה לנשים

האינטלגנטיות בהרמון שלו, היא עבודת נקיון בתים. הוא ודאי לא היה משכנע אותי להצטרף אליו כאשה

ה 33, לא בגלל שאנני אשה, אלא בגלל שזה מנוגד להגיון. גם לא כש 17 הנשים שהיו לו לפני 40 שנה,

ניהלו קמפיין תקשורתי להצדיק את דבקותן בו. זה רק משכנע אותי, שגם הסברים הגיוניים לכאורה,

עשויים להתברר בסופו של דבר כמנוגדים להגיון. ואני חייב להיות זהיר יותר ולבחון את ההגיון שלי שוב

ושוב, על אף הקשיים שמציבות מלכודות לוגיות הממתינות לי. וזה גם מענה לפלוני_אלמונית‏

(21.02.2024 16:33) למעלה. אני רואה בטענות הלוגיות על חלוקת ירושה לא שווה, לא את ההגיון, אלא את הרגשות הנושפים

בעורפן. וזה לא עניין אישי שלי, לא משום שהייתי קורבן לחלוקה לא שווה. ולא משום שחשוב לי להיות

צודק. הרי לי אישית, זה לא יוסיף מאום. אני מדבר על מסקנות לוגיות של מה שנכון לעשות או לא

לעשות. וזה, מתוך מה שראיתי ולמדתי מנסיון חיי. אחרי שגם ראיתי מקרים לא מעטים, שהובילו עד

לאיבת נצח בין האחים. כעסים בתוך המשפחה, הם לדעתי הכעסים בעוצמה הגבוהה ביותר. כעסים בתוך המשפחה, צריך

לרפא. אני משוכנע שלא רק שצריך לרפא, כמעט תמיד גם אפשר לרפא. ואם לא עשינו את זה בחיינו,

לפחות שהצוואה תהיה סם מרפא. כן, ירושה שווה, יכולה להיות סם מרפא, לכעסים שלא יכולנו או לא

הצלחנו לרפא בחיינו. אחרת, ההורה ילך לעולמו, והילד יישאר עם עננת הכעסים לכל ימי חייו. הייתי חותר לרפא את הכעסים עם האח שלי, אילו שוכנעתי שאכפת לו ממני במידה כלשהי. אבל אין לי

עניין שניפגש בליל הסדר, ונעמיד פנים שהכל בסדר. קיבלתי גם תגובות עויינות על שידול לחלוקה שווה, מהורים מלאי כעסים על מי מילדיהם, ועסוקים מדי,

בתכנון הגמול הראוי לדעתם, בצוואה. אי אפשר למצוא הגיון בתכנון "נקמה" מטופשת כזו. כי איזה ערך

יש לנקמה שאי אפשר אפילו להינות ממנה, היא תבוא רק אחרי שנמות. ואני תוהה אף יותר מכך, עד

כדי כך גדול הכעס שלכם על הילד, שאתם רוצים להשאיר אותו לחיות לנצח עם התחושה הצורבת

ביותר בחיים? עם העלבון הכי גדול? עם תחושת הכשלון הכי גדולה בחיים? התחושה שאמא לא אהבה

אותי. וגם אבא. את זה אתם רוצים להשאיר לילדכם? עד כדי כך?. זה כבר מנוגד להגיון. זה כבר קרוב

לתחום השנאה, יותר מאשר לתחום הכעס. ואני מפרט את זה, כי זו בעיני דוגמא מובהקת, איך ההגיון

עשוי להטעות אותנו ולעוור את עינינו. אין דבר כזה, שילדים לא יצברו כעסים על הוריהם, ואין דבר כזה, שהורים לא יצברו כעסים על ילדיהם.

אלה תמיד יהיו! על זה נאמר ונכתב הרבה. אולי לא בהיבטים שאני כותב כאן, ואולי רק לא קראתי, ואני

מוסיף כאן את ההיבטים שאני רואה. אני מוכן לנמק, וזה נושא לעצמו. אני גם ממליץ להורים להתעלם ממחשבות שצריך לגמול למי מהילדים, על "טוב ליבו". או לתת למי

מהילדים יותר, כי "הוא זקוק לתמיכה”. אם כבר לעזור לאחד הילדים שזקוק לעזרה, רצוי לעשות את זה

עוד בחיים. רצוי לבוא בדברים עם האחים האחרים, אם הם מכירים בצורך של אותו אח "נזקק". שיבינו

את ההורים שלהם, שיסכימו איתם. זה מותיר פחות משקעים. הרבה פחות מאשר בירושה. הרבה

פחות. אני חושב גם, שרצוי לעשות הליך הפגת הכעסים, עם טקס. אם אינכם יכולים לעשות את זה לבד, קחו

עזרה מקצועית. מגשר, מטפל משפחתי, עם טקס לסיכום הליך הפגת הכעסים. אני חושב, שלא רק

בסכסוך בתוך המשפחה רצוי לערוך טקס. לדעתי, גם בסוף כל הליך יישוב סיכסוכים. הטקס חשוב. וגם

בעוד צמתים בחיים כדאי להוסיף טקסים. למשל, ברכישת דירה. חתימת הסכם מכר, זה כבר טקס. אך

ההמולה שסביבו, ממעיטה מערך הטקס, כטקס. כי לעיתים קרובות יש מתח, דאגות. וגם יכולים להיות

ויכוחים מרים. אני ממליץ להוסיף לאחר חתימת החוזה, גם טקס, עם ברכות או משהו כזה, ורצוי גם

כיבוד מתאים, לשוות לטקס את ההשפעה שטקס מעצב. או אמור לעצב. כי כאמור הטקסים חשובים

מאוד."טקס" הירושה, חשוב הרבה יותר מהערך הכספי. את זה אני יכול להמחיש מהטלטלין. לא פעם אנחנו

שומעים אנשים מצביעים על חפץ, ואומרים בגאווה, את זה קיבלתי ירושה מאבא שלי. אני שם לב, איזה

ערך אני עצמי, מייחס לחפצים שנשארו לי מההורים שלי. גם חפצים שאין לי בהם שימוש, ואנני רוצה

לזרוק, כי זה מאמא שלי, או אבא שלי. ואני נזכר בהורי כשאני רואה את החפץ. ואני שב ודש בזה, כי

אני משוכנע בכל ליבי, שתחושת הבטחון באהבת ההורים, היא דומיננטית ומעצבת רגשותינו ואת חיינו.כשמדובר בבני זוג, אני חושב שכעסים בעוצמה גבוהה, דווקא מעידים על עוצמת הקשר שהנישואים

הצליחו ליצור. ואני חושב, שגם ריפוי כעסים בין בני זוג, אפשרי ורצוי כמעט תמיד, והוא אפשרי גם

בכעסים קשים מאוד. ולא רק זה, הריפוי גם 'מחזיר אהבות קודמות'. וגם בסיכסוכים וכעסים אלה, גישור

וטקס הפגת כעסים, יכול להשפיע השפעה דרמטית. משום שלעניין המיני, המתח המובנה שבין גבר

לאשה, יש השפעה רבה למשמעות השונה על מיניות הגבר ומיניות האשה. המתח המובנה הזה, שאין

להתעלם ממנו, הוא שמניע את החיים. גירושים עלולים להיות שבר שמקשה מאוד על ריפוי. הליכי

הגירושים, הם לעיתים כל כך קשים, שהקשר הזוגי שנשבר, כבר לא ניתן לאיחוי. אך באופן כללי,

הכעסים בין בני זוג, דומים לכעסים בין הורים לילדים, כעסים שבתוך המשפחה. אלה לא כעסים עם

עמית לעבודה. לעיתים עשוי גם להתברר, שקשר הנישואים היה כל כך חזק, שאפשר לאחות את

הקרעים גם אחרי גירושים.

[פלונית]

תודה על הכתיבה והשיתוף, מקסים ומחכים.