15 במרץ, 2010

צרבת, אורגזמה, וחברים אחרים

"הלו"
"בוקר טוב, איילה?"
"הי תמר, מה שלומך?"
"יש לי צרבת"
"אהה, ומה שלומך?"
"מגעיל לי בגרון ובפה"
"אמממ"
" אין לי חשק לעשות כלום"
"אה"
"נמאס לי מזה. מה לעשות? איך אפשר להפטר מזה?"

צרבת, דליות, בחילה, חולשה… וכל החברים היקרים האלו שבאים לפגוש אותנו כשאנחנו הרות. איך אפשר להפטר מהן?
האמת היא שאי אפשר. הן בדיוק כמו כל דבר כאן – נוצרות על ידינו בשבילנו אבל לא בשליטתנו.

פעם שמעתי שאם לאישה יש בחילה בתחילת הריון צריך לבדוק מה היא לא מצליחה לעכל, עם מה היא לא מסכימה. ברגע שזה יהיה לה ברור, והיא תקבל / תעכל / תסכים – הבחילות יפסקו.
שמעתי גם שהבחילות קשורות לתזונה שלנו, לשינה שלנו, לנשימה שלנו, אפילו לחלומות שלנו.

אני לא פסיכולוגית ואני לא יודעת כמה גרושים שווים ההסברים האלו ששמעתי פעם.
אני כן לומדת להיות חוקרת טבע.
ככה אני – מנסה להבין מתוך התבוננות מקרוסקופית במה שיש.

פרק א' – צרבת בגרון

המחקר שלי מתחיל בגוף ואני מזמינה את תמר להצטרף -
איפה יש צרבת? איפה בדיוק. במבט מקרוסקופי היא בודקת באיזה חלקים בגוף נחוות התחושה.
איזה תחושה נחוות בצרבת? איזה בדיוק. היא מתמללת את התחושה במדוייק – שורף, צורב, חם, מגרד.
איפה בדיוק כל אחת מהתחושות האלו נמצאת? היא מנסה להתמקד בכל אחת, לתפוס אותה בתודעה.

אנו מגלות שהן חמקניות – התחושה והצרבת. רגע אחד היא שם, תחושה צורבת בנקודה בחלק השמאלי התחתון של הגרון, ורגע אחרי – נעלמה. עכשיו מגרד שם, שניה עוברת ולרגע תמר לא מרגישה שום תחושה, ואז מופיע עקצוץ. מסתבר שבנקודה הזו יש צרבת רק לפעמים. אנחנו ממשיכות לחפש אותה, להעמיק לתוכה ולהתבונן בה. ככל שאנו מסתכלות בה יותר היא הופכת חמקמקה יותר, משתנה לרטט מהיר של תחושות שמחליפות זו את זו. תחושה באה ונעלמת, רגע אחרי, חברתה מגיעה. הן משתנות במהירות גבוהה כל כך, שתמר כבר לא מתמללת אותן – רק חווה.

אחרי זמן מה, היא שמה לב שיש שם, באיזור הנגוע בצרבת גם תחושות אחרות, נעימות יותר, שהתגלגלו למקום באורך פלא. הן מפתיעות אותה, ואם היא לא מתנגדת להן הן נשארות קצת, עד שגם הן זזות הצידה. מפנות מקום לתחושה אחרת.

בריטריט* האחרון שהנחיתי, המשתתפים קיבלו הנחייה לאכול תוך התבוננות בתחושות שעולות בתוך הפה והחיך. אחת המשתתפות סיפרה במעגל השיתוף שחוותה באותה ארוחה אורגזמה בפה. אינספור תחושות טעם נעימות, הצטרפו לטקסטורה ותנועה שנחוו כאורגזמה בפה.
המחקר המקרוסקופי שלי בתחושות הגוף מגלה שכל צלילה לעומקה של חוויה גופנית, מביאה לאותה אורגזמה. איך קראתי לחוויה הגופנית הראשונית – מטרידה או נעימה – זה לא חשוב.

יש אנשים (הבודהה אולי) שהיו מכנים זאת אחרת.
במונחים ארציים, לאדם מהישוב שכמותי – המילה אורגזמה תספיק.

במחקר הגופני אני נשענת על חוקרים חכמים שאני אוהבת, ואת שמם אף פעם לא זוכרת – כמו היפני ההוא עם הספר של המים. אני מזמינה את תמר לדבר אל הגרון שלה. כמו שמדברים למים. לומר לו שזה בסדר. הוא לא מפוטר, גם אם יש בו נגע שכזה שפעם היא קראה לו צרבת (עכשיו היא כבר יודעת שבעצם אין לזה שם לכל התחושות המשתנות האלו). היא מספרת לגרון שלה כמה הוא נהדר, שהוא מצליח לתפקד בתנאים האלו – עדיין מעביר אוכל, עדיין מזרים אויר, מדבר, אפילו שר. היא אפילו מצליחה לומר לו תודה על ההזדמנות שהוא נותן לה להכיר אותו באמת, וכשהיא אומרת את זה היא מרגישה שמחה קלילה מרחפת באיזור החזה.

אתמול דלת הרשת נטרקה על האצבע הקטנה של לייה ביתי (בת 9). אחרי "אאווהה" ארוך. שאלתי אותה איפה כואב. "בזזזזרת" היא שאגה. התחלתי מיד לטפל בזרת. תוך כדי שאני מנשקת ומלקקת אותה, דיברתי אליה. "זרת מתוקה שלי, אני רואה שכואב לך…". מלייה ביקשתי שתנשום לתוך הזרת כי הזרת צריכה עזרה עכשיו, וככה שתינו טיפלנו בזרת.

באותו האופן אני מטפלת בכל איבר בגוף שמבקש זאת. ואיך מבקש טיפול גרון בגוף אשה הרה? נכון… בצרבת.

פרק ב' – אותה צרבת בשינוי אדרת

המשך המחקר שלי עם תמר ממשיך לנפש – יכולנו להתחיל גם בו. עכשיו מכל מקום – נוח לה יותר, לנפש (עוד איבר) להצטרף למחקר העצמי הזה.
אני מתחילה עם "אין לי חשק לעשות כלום", ועם "נמאס לי". ושואלת שאלות. "באמת?", "מה זה אומר?" "ואז מה?". וגם לפעמים "את בטוחה?" ו"מה היית רוצה?" ו"מה עוד?"
אנחנו מגלות שבעצם יש בה רצון לדבר איתי עכשיו. אפילו חשק. אנחנו מגלות שנמאס לה מלהרגיש את התחושה של הצריבה, אבל התחושה של האומללות דווקא נותנת לה משהו שחבל לוותר עליו כרגע.
מסתבר שרחמים עצמיים מובילים אותה למיטה, להתכרבל בשמיכה ולהתפנק. מסתבר שאפילו היתה קוראת ספר עכשיו אם לא היתה מטרידה אותה המחשבה שהיא צריכה להפטר מהצרבת…

ובעצם היא עיפה מלדבר ולתקשר ולהיות פעילה, ועדיף לה ככה – שה"צרבת" תכניע אותה, תגרום לה להשתבלל פנימה, להיות בשקט עם עצמה. המילה "צרבת" מתחלפת לה לאיטה במהלך המחקר שלנו. לאט לאט תמר מתחילה לכנות אותה בשמות חדשים. "הדבר הזה", "התחושה הזו", "עכבת" (לא נותנת לה להמשיך כרגיל), "זרזת" (מזרזת אותה להכנס למיטה). וכשאנו מעמיקות לתוך הצורך הזה להתכרבל, להעלם, והילדה הקטנה הזו שרוצה חיבוק מתחילה לדבר ה"צרבת" הופכת ל"אהבת", באותו מישקל.

פתאום הצרבת היא הזדמנות מדהימה לקבל אהבה. אהבה עצמית.
הזדמנות מדהימה לילדה הקטנה לחבק את עצמה, להרגיע.
הזדמנות פז לתת לגוף לנוח ולתודעה להיות בשקט.

בסופו של המחקר שתינו אוהבות אותה, את הצרבת שהפכה לאהבת. רגש הודיה עמוק מתעורר בנו לנוכח צרבות ותופעות נוספות שבאות לקרב אותנו אל המציאות המדהימה והפשוטה של אישה שמבקשת אהבה עצמית.

מה שאני אוהבת במחקר הנפשי זה את הגוונים שלו. כל אחת תגיע דרך מקומות אחרים דרך שאלות ותשובות שונות ומשונות. התוצאה שלו – כמו כל מחקר מדעי – תהיה זהה: התופעה באה לקרב אותנו אל המציאות.

פרק ג' – צרבת לא חושבת

עכשיו אנחנו עוברות למחקר הרוחי. כביכול אין בו צורך. תמר רגועה, מרשה לעצמה להיות עם צרבת ואהבת. אפילו התחושה הפיזית נרגעת יותר ויותר. על החלק הזה אני לא מוותרת. לא מוותרת כי עבורי הוא גולת הכותרת. וגם כאן – יכולנו להתחיל בו, בדובדבן שעל הקצפת. ובעצם הוא היה איתנו לאורך כל הדרך.

"מה יש כאן עכשיו?" זו שאלת המפתח במחקר הרוחי שלנו. התשובות מצטמצמות מ"יש לי צרבת", דרך "אישה מדברת בטלפון" עד ל"זה" עד לדממה. מה שיש כאן עכשיו אין מילים לתארו. מילים רק יפריעו מלחוות אותו. זה יותר טוב מכל ספר שתמר יכולה לקרוא, יותר עוטף מכל שמיכת פוך, יותר אוהב מכל חיבוק.
שום חשיבה לא יכולה להגדיר את מה שתמר חווה עכשיו. רק בהעדרה המוחלט של החשיבה אנחנו יכולות לראות את מה שכיננו בשם "צרבת" ובילינו חצי שעה של התבוננות בה.

הפלא במחקר הרוחי הוא האחדות. אני ותמר חוות אותו הדבר מבלי שנוכל לדבר עליו.
הדממה, אחת היא. ובדממה – אפילו הצרבת לא חושבת. בדממה אפילו הצרבת חושפת את פניה האמיתיות. ומתגלה בפנינו במלוא הדרה, כאהבה טהורה רוטטת וחיה.

אחרית – החיים בתחתית

אז מה – כל הצרבות, הבחילות, החולשות – כולן כאלו? מורי דרך לאורגזמה של אהבה?
כן, כן!
כל מה שנדרש כדי לחקור תופעה הוא לרדת לשורש העניין.
פנימה, למטה, עד הסוף, עד התחתית. שם, במעמקים, מצאנו רק תשובה אחת.
הבודהה קרא לזה הארה. יש כאלו שקוראים לזה אורגזמה. כולם מדברים על אותו הדבר שנמצא בכל. רטט עדין ועצום של אושר שמחכה שנחווה אותו. דרך צרבת, סכרת, חזרת זרזת עכבת ואהבת.

שוב שכחתי את שמו של האיש המדהים ששר בבלוז ג'זי (תרגום חופשי מאנגלית):
"ירדתי במורד הבור, לראות מה יש שם בפנים, וכשהגעתי לתחתית כל מה שמצאתי זה אותי".


  1. * נסיגה מחיי היומיום לצורך התבוננות פנימית [חזרה]

3 תגובות   (רסס)

  1. מאת רחל ברמן:

    מקסים, תודה רבה!

  2. מאת רונית סלע:

    נהניתי מאוד מאוד לקרוא. תודה.

  3. מאת רננה אשד:

    איילה זה מקסים!!

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )