1 במרץ, 2010

בזכות הסכסוך

מוקדש לידידי א.

אני לא מכירה משפחות שבהן הילדים לא רבים. עוד לא פגשתי כאלה. ולמרות שזאת תופעה נרחבת ביותר, וכולנו מכירים אותה מהעבר שלנו בתור ילדים-אחים, מההווה שלנו בתור הורים, וגם מההכרות שלנו עם משפחות אחרות, אנחנו עדין ממשיכים בכל דרך להתנגד לתופעה הזאת, לראות בה רע, ולנסות למגר אותה.

הדרך בה אנחנו מגיבים לסכסוכי הילדים נשענת על האמונות שלנו לגבי סכסוכים. רובנו מאמינים כי סכסוך מעיד על כך ש"משהו לא בסדר". הרי אם הכל היה בסדר הילדים לא היו רבים. אולי אני-ההורה לא בסדר, אולי הנסיבות לא מתאימות, אולי אחד מהילדים לא מתנהג כמו שצריך, אולי למישהו חסר משהו ועוד ועוד אפשרויות מאפשרויות שונות המוכיחות ש"משהו לא בסדר".

מתוך עמדה כזאת, קודם כל אנחנו מנסים ככל יכולתנו למנוע את הסכסוכים. אנחנו קונים לכולם אותו חפץ כדי שלא יצטרכו לריב עליו, מוציאים מהבית או מרחיקים מהילדים מטרות מועדות לריב (אצלנו בבית זה היה כסא זעיר שאיבד את משענתו והיה צבוע אדום. הילדים משום מה מצאו בו אטרקציה ולא הפסיקו לריב על המציאה הזאת. לאחר זמן מה הוא הושלך מהבית), מפרידים איזורי מחייה כדי שהגבולות בין האחים יהיו ברורים, עושים הפרדת כוחות….

כשאיננו מצליחים למנוע את הריבים אנחנו בוחרים אחד משנים:

  • מניחים לילדים לריב את הריבים שלהם לבד, כשאנחנו לא מוכנים להיות חלק מזה, או במובנים רבים – לא מוכנים להיות חלק ממה שאנחנו חווים ככשלון.
  • מתערבים כדי "לפתור" את הבעיה. כאן אנחנו יכולים לבחור בשתי דרכים:
    1. אנחנו מפסיקים את הריב בעצמנו בדרכים שונות: צועקים עליהם שיפסיקו לריב, מפרידים ביניהם, משמשים כשופטים בסכסוך שלהם, מתחילים לריב איתם בעצמינו.
    2. מלמדים את הילדים דרכי תקשורת אחרות כדי שלא יצטרכו להסתכסך ויוכלו לפתור את הקשיים בינהם בדרכי שלום.

ובכל זאת הילדים ממשיכים לריב……

וכאן אני מעיזה לשאול את השאלה: אולי זה לא כל-כך רע שהילדים רבים? אולי אף יש בזה תועלת להתפתחות שלהם?

תועלת

באחד הימים מצאתי את עצמי יושבת ומתבוננת בילדי בדיוק כשהתחיל ביניהם סכסוך. הייתי מופתעת לגלות שמי ש"התחיל" היה דוקא הצעיר מבין השניים. תמיד חשבתי שהמצב הפוך, שהגדול מבניהם, שלהערכתי האופי שלו נטה יותר למריבות, היה "מתחיל" עם הצעיר שנראה לי תמיד כילד נוח וסתגלן. בדרך כלל כשרבו, נהגתי לגשר בינהם, "עזרתי" להם למצוא פתרון לסכסוך. אבל הגילוי שלי כל כך הפתיע אותי שפשוט ישבתי לידם והמשכתי להתבונן. הם צעקו, והרביצו אחד לשני, ושוב הופתעתי לגלות שאף אחד מהם לא ביקש את עזרתי, גם הצעיר מבניהם שתמיד חשתי "להצלתו". אחרי זמן לא ארוך הם הפסיקו לריב והתחילו לשחק. באותו יום היו להם שעות נהדרות של משחק משותף.

פתאום הבנתי שמריבה היא עוד צורה של תקשורת. דרך תקשורת בין אנשים שמסיבות כלשהן לא הצליחו לתקשר על בסיס של שלום. כשהתחלתי להסתכל סביב ולבחון סכסוכים אחרים גיליתי שאת רובם אפשר להסביר גם באופן הזה (רוצה להדגיש את "הגם" כי כמו בכל עניין אין אף פעם רק סיבה אחת לשום דבר). בסכסוכים בין אחים, בין בני זוג, בין בני משפחה, בין שכנים ובין עמים שכנים תמיד אפשר למצוא את הצד שרוצה קשר ואת הצד "שלא סופר" את האחר. כשאחד הצדדים לא מצליח לתקשר על בסיס של הידברות, כשהוא מרגיש אילם לנוכח התסכול שלו מהמציאות, הוא מתחיל לנהוג באופן אלים.  צעד כזה "מכריח" את הצד שכנגד להגיב, זאת אומרת להיות איתו בקשר. אצל שני ילדי זה היה ברור – הצעיר כל הזמן רצה לשחק עם הגדול, והוא מצידו לא כל כך התעניין בצעיר. כדי ליצור איתו קשר היה צריך הצעיר להתגרות בבוגר. כך נוצר סכסוך, כך נוצרה תקשורת.

למעשה ההתערבות שלי בסכסוכים שלהם, הרצון הטוב שלי להציל את האחד וללמד את שניהם דרכי תקשורת "נאורות" יותר מנעה מהם קשר, מנעה מהם אחד את השני.

הצעה: מודל למעורבות בסכסוכים של ילדים

  1. לגשת אל מקום הריב. לעמוד או לשבת קרוב לזירה.
  2. להתבונן. להתבונן בניצים – לראות איך כל אחד מהם מתנהג, מה הוא עושה, איך הוא מגיב. להתבונן גם בעצמינו – לעקוב אחר תחושות הגוף שלנו, הרגשות שעולים, המחשבות, הזכרונות, האסוציאציות.
  3. כשאחד הצצדים – אחד הילדים או אנחנו בעצמנו, מבקש להפסיק את הריקוד המשותף יש לכבד זאת!  כאשר יהיה זה אחד הילדים נוכל אסוף אותו לחבוק לגונן, לנחם אותו ולהשתתף איתו בקושי או בסבל שלו. כאשר נבחין בהתנהגות שלא מקובלת עלינו, נוכל לדאוג לכך שהיא תיפסק באופן מידי. לא נצטרך לצעוק מהחדר השני שיפסיקו, והם ישימו עלינו פס וימשיכו במעשיהם, אנחנו הרי נמצאים כבר במקום.

עדות 1

במקום להיות שופטים, מבקרים ומתערבים בסכסוך אנחנו הופכים להיות עדים של הסכסוך. עניין זה של עדות אינו חסר השפעה כפי שאנחנו נוהגים לחשוב. למרות שזו מעורבות "ניטרלית" מבחינה זו שהיא איננה מכוונת באופן אקטיבי את הנסיבות, הרי שעצם זה שיש מי שמתבונן באירוע, כבר משפיע עליו. נסו להיזכר איך אתם מתנהגים ברגעי תסכול כשאין אף אחד סביבכם לעומת ההתנהגות שלכם כשאתם יודעים שיש מי שמתבונן בכם. הרבה אמהות סיפרו לי באכזבה מעצמן שכאשר הן נמצאות בבית עם הילדים הן נוטות להתפרץ עליהם בקלות ואילו כאשר הן מוקפות חברים, חברות או בני משפחה בוגרים אחרים, הן מצליחות לשלוט בעצמן ולא להשתלח בילדיהן. היבט זה של התנהגותן נראה להן צבוע ומתחסד. כאילו שבבית פנימה יוצא "אופין האמיתי" ואילו בחברה הן מעמידות פנים. אבל אולי יתכן שעינים טובות של הסביבה תומכות בהתנהגות מתונה יותר?

כיצד תורמת העדות למהלך הסכסוך?

  • הילדים לא מרגישים לבד. אנחנו מעבירים להם מסר שגם כשהם רבים אנחנו מוכנים להיות נוכחים בחייהם. אנחנו מלווים אותם גם ברגעים הפחות יפים שלהם, ללא שיפוט וביקורת.
  • מצב זה בו הילדים חשים את המבט החיצוני על הריב, מאפשר להם תוך כדי הריב לראות את עצמם כפי שהם נראים מהצד. ילדים לומדים לראות את ההשתקפות שלהם במבט שלנו מגיל צעיר ביותר. נקודת המבט הנוספת שנוצרת כאשר אנחנו רואים את עצמנו גם מבחוץ מאפשרת לנו יותר מודעות למעשינו ומכאן מתאפשרת יכולת הבחירה. ככל שהמבט שלנו נקי יותר מדעות קדומות, שיפוט וביקורת, כך יוכלו הילדים לראות עצמם באופן נקי יותר ולבחור את הבחירות הנכונות ביותר בעבורם.
  • אם אחד הילדים זקוק לעזרה מידית הוא יכול לקבל אותה בו במקום. לפעמים כשאחד הצדדים אינו רוצה להמשיך בסכסוך האלים הוא לא יכול לאזור את כוחותיו ולעזוב את מקום האירוע. השהות הצמודה מאפשרת לנו לזהות רגעים כאלה, אבל חשוב מכך, מאפשרת למי שזקוק לעזרה להביע את בקשתו  בהושטת יד או בקשר עין.

מילים

אין צורך להכביר מילים בזמן מריבה בין ילדים. הילדים כבר שמעו אותנו אלף פעם אומרים להם: לא לריב, לא להרביץ, זה מסוכן. הם כבר יודעים את זה ובזמן מריבה זה פשוט עובר להם ליד האוזן. לעיתים קרובות מאד דחוף לנו למלא את "תפקיד" ההורים בדיוק כשהילדים רבים ו"לחנך" אותם. לספר להם מה דעתנו על סכסוכים אלימים, מה דעתנו עליהם ועל האופן שבו הם מתנהלים. כל זה מיותר. את הפן החינוכי של אישיותנו נוכל להביא לידי ביטוי בדוגמא אישית: הדרך בה אנחנו מנהלים את הסכסוכים שלנו, בין אם זה ביננו לבין בן/בת הזוג, או ביננו לבין הילדים, בני משפחה אחרים, שכנים וכו' תשפיע על האופן בו יבחרו ילדינו לנהוג בבגרותם, אם נרצה ואם לא נרצה. את המילים כדאי להשאיר לזמנים אחרים, כשיושבים עם הילדים בנחת ומאפשרים לכולם להתבטא – הורים וילדים.

אז מה טוב יוצא מזה שילדים רבים עם אחיהם?

1. הם לומדים לזהות את עצמם כנפרדים בתוך ההקשר המשפחתי.

2. הם לומדים לזהות את הרצונות שלהם.

3. הם לומדים לעמוד על הזכויות שלהם.

4. הם מתרגלים את המערכת "החיסון הנפשית".

5. הם לומדים שסכסוך אינו מביא בהכרח להתנתקות.

6. הם מתקשרים אחד עם השני.

7. הם מתרגלים את כל הדברים הללו בתוך סביבה בטוחה רגשית, וכאשר יעזבו את הקן כבר יהיו מצויידים ביכולות להגן על עצמם, לזהות "פלישה" לגבולותיהם, לזהות מצבי ניצול ושימוש בכוח.

עדות 2

לכאורה להיות עד הוא עניין פשוט בתכלית. מה יש כאן לעשות? רק להתבונן. אולם על עניין זה יותר מכל ההליכים שהוצעו למעלה יש לתת את הדעת. להיות עד משמעו להשקיט את המחשבות, את הדעות, את האידאולוגיות של גידול הילדים המושלמים, ולהתבונן. התבוננות נקיה, שקטה, חפה מכל דעה קדומה תאפשר לנו לראות באמת את הניצים מבלי להניח הנחות קודמות לאירוע כמו אופיו של כל אחד מהם, הדרך הנכונה לפתור בעיות והרעיונות שלנו לגבי הצרכים של כל אחד מהצדדים.

עניין זה של השקטת המחשבות הוא בכלל לא פשוט כפי שיודע כל מי שתרגל מדיטציה. לכן, על מנת לא לחוש תסכול ותחושת כשלון אפשר לשבת בשקט ולהתבונן. לראות באמת מה קורה ואיך זה קורה מחוץ לנו, ובו זמנית לראות גם מה קורה ואיך זה קורה בתוכנו. וכמו שאיננו מתימרים לדעת מה נכון ומה צריך להתרחש מחוץ לנו כך אנחנו יכולים גם להשהות את הדעות שלנו כלפי מה שקורה בתוכנו. יתכן שבתוכנו תתרחש סערה. הישיבה "חסרת המעש" תתנגש אם ההרגלים שלנו להתערב בריב כדי להפסיק אותו באופן מידי, כי אלימות צריך למגר; יתכן שנזכר בריבים שלנו עם אחינו ובתחושה שהורינו עזבו אותנו להתמודד לבד עם מה שמעבר לכוחותינו; יתכן שיחלפו בראשנו מחשבות בדבר הרגלינו הנפסדים בתור הורים; אולי יעלו חוסר סבלנות וחוסר סובלנות לריב השטותי של ילדינו (מי מכיר ריב שאיננו שטותי?) הסערה הזאת תלך ותתמתן ככל שנתרגל יותר את ההתבוננות. הקלה משמעותית נוכל לחוש כשנפנה את תשומת הלב לתחושות הגופניות שעולות תוך כדי הסיטואציה. ההפרדה בין התחושות הגופניות לתוכן התודעתי שמביא אותן תאפשר את שינוי ההרגלים שלנו ביתר קלות.

מה טוב יוצא לנו מזה שהילדים רבים?

  1. אנחנו לומדים לזהות את עצמנו כנפרדים בתוך ההקשר המשפחתי.
  2. אנחנו לומדים להכיר את ילדינו, גם פנים לא כל כך מוכרות שלהם.
  3. אנחנו מתרגלים את מערכת החיסון הנפשית שלנו.
  4. מתרגלים סבלנות וסובלנות.
  5. לומדים שסכסוך אינו חייב להוביל להתנתקות.
  6. לומדים אפשרויות נוספות של תקשורת.
  7. אנחנו לומדים לריב אבל באמת. כמו שילדים רבים, בלי פחד, מכל הלב. ומגלים שהשמים לא נופלים.
  8. לומדים לעשות מדיטציה.

אזהרה:

כמו כל מתכון להורות משופרת, גם את המתכון הזה יש לקחת בערבון מוגבל. בכל מקרה העינים שלכם ההורים, הן הרואות את מה שקורה ואתם אלה שצריכים להחליט מה נכון ביותר לעשות בנסיבות הקיימות. וכדבריו של קורצ'אק: "בנוסחותיו מן המוכן הכהה הספר את המבט, ועל המחשבה הביא עצלות. לפי שהבריות חיים מכוח נסיונם, מחקרם והשקפתם של אחרים, הפסידו את אמונם כלפי עצמם עד כדי כך, שאינם רוצים לראות בעיניהם" (מתוך: כיצד לאהוב ילדים)

עינים טובות, לב פתוח

נסו להזכר בתחושה שלכם כשעינים טובות צופות בכם. נסו לעומת זאת להזכר בתחושה שיוצרות אצלכם עינים מבקרות.

עינינו הטובות וליבנו הפתוח משרים חסד על כל מי שבא איתם במגע. ילדינו שנתבונן בהם בעינים טובות ובלב פתוח יחושו בחסד גם תוך כדי הריב. הם יחושו עטופים ונאהבים גם כשהם מסוכסכים, גם כשהם נלחמים על רצונם, וגם כשהם יצאו מהריב חבולים.

22 תגובות   (רסס)

  1. מאת עדינה ניפו:

    איזה מאמר רלוונטי לתקופה הזאת אצלינו…
    תודה אורנה.

  2. מאת שיר:

    גם אצלנו… מתחבר לי מאוד עם מה שכתב דני לסרי: "אומנות הסכסוך".
    תודה רבה.

  3. מאת לילך שגב:

    תודה!

  4. מאת אמיל:

    אך איזה כיף שהגיליון חזר.
    סוף סוף דברי טעם ,עמוקים ונכונים.

    תודה לאורנה ושאר חברי הצוות.

  5. מאת בשמת_א:

    מקסים וחכם!

  6. מאת יהלומית:

    מאמר מדהים. תודה רבה.

  7. מאת גליה:

    בא לי בול בזמן. מחזיר אותי שוב ושוב לבחון מה הפעולה הנכונה בכל סיטואציה מבלי להכנס לאוטומט של תגובות.

  8. מאת עודד:

    זה בכלל לא רלוונטי לנו.
    הילדים שלנו אף פעם לא רבים!

    או כמו שאמרו הגששים:
    הצ'קים שלנו *אף-פעם* לא חוזרים!

  9. מאת מירי אורמן:

    מקסים מקסים וכל כך נכון. הלוואי ויכולנו להתערב פחות גם במריבות של ילדינו עם חבריהם. אבל זה קצת יותר קשה…

  10. מאת יעלבריסקר:

    הי אורנה
    מאמר נפלא ומעורר מחשבה…כדרכך
    תודה על כך
    יעל

  11. מאת נעמה:

    תודה אורנה על ההארות.
    מוצאת מזדהה כמובן עם המילים, אבל הדרך-איך לומר: אופס,נפלתי שוב..ושוב…ושוב…
    תודה על התזכורת
    את המאמר הבא תכתבי בבקשה על איך להימנע מהנפילות החוזרות האלו
    או- על איך לקבל את עצמך כשלמה על אף הרגל שצולעת כבר מרוב נפילות כל פעם באותו מקום

    תודה

  12. מאת גלית:

    המון תודה אורנה.
    הדברים הגיעו אלי בזמן המתאים ויהיו לי לעזר רב.

  13. מאת חגית_ל:

    תודה! כרגיל – מבט עמוק ונבון כל כך! כמה שאת עוזרת תמיד!

  14. מאת חגית נובק:

    אני נטע הבת של חגית, ובתור ילדה אני יכולה ללמוד מזה המון.

  15. מאת רועי שרון:

    אהבתי! איזה כיף לקרוא שוב את אורנה.

  16. מאת יונת שרון:

    יש שתי נקודות שעלו לי בקריאה:

    1. שאם לא מוציאים את הריב מרפרטואר ההתנהגויות המותרות, אז גם בתוך הריב נוצרים דברים מותרים ואסורים, דברים שהם לגיטימיים ודברים שלא. כשהריב עצמו הוא דבר לא לגיטימי, זה יותר מצב שברגע שרבים — כבר יצאנו מתחום הלגיטימי ולכן הכל מותר באותה מידה (או אסור באותה מידה) ככה לא משנה כבר מה נעשה.

    2. ברגע שאני מסתכלת על הילדים ולא עושה כלום, אני נותנת לגיטימציה למה שהם עושים. לכן צריך להזהר עם זה ולא לשבת בשקט בצד כשהם עושים דברים מוגזמים (בין אם במקרה ובין אם לכבודי).

  17. מאת אורנה שפרון:

    "ברגע שאני מסתכלת על הילדים ולא עושה כלום, אני נותנת לגיטימציה למה שהם עושים. לכן צריך להזהר עם זה ולא לשבת בשקט בצד כשהם עושים דברים מוגזמים (בין אם במקרה ובין אם לכבודי)."

    שני עניינים:
    ראשית, אני מאמינה שבכל אחד מאיתנו – או לפחות אצל רובנו יש תחושה של מה "בסדר" ומה "לא בסדר". התחושה הזאת מתפתחת מתוך ההשפעה של הסביבה. וגם מתוך כך שאנחנו אומרים בצורה ישירה את מה שיש לנו להגיד – למשל שאלימות זה לא הפיתרון המועדף, או שהתנהגויות מסוימות לא מקובלות עלינו. אצלנו בבית זה היה לא להרביץ בראש, ולא עם חפצים.

    ואז כשהילדים מרגישים שיש מי שצופה בהם והם מכירים את העמדה שלו לגבי סכסוכים, מתעוררת התחושה הפנימית שלהם שמכירה את הגבולות. כי ההתבוננות שלנו בילדים נובעת מאכפתיות ולא מאדישות. האכפתיות שלנו מעוררת את האכפתיות שלהם.

    אבל, אם באמת הרוחות מתלהטות ויש הסלמה באלימות, אז אנחנו נמצאים במקום ויכולים להפסיק את מה שצריך ברגע. או כמו שאמרתי, אם אנחנו מזהים שיש צד שסובל ואין בכוחו להפסיק את המריבה.
    לכן אני מעדיפה את הפתרון הזה של נוכחות ניטרלית ככל האפשר, על פני העדרות – כי אם אנחנו נעדרים מהמקום, לא תעבור אל הילדים התחושה של האכפתיות שלנו. העדרות, מבחינת הילדים עלולה להתפרש כאדישות. וזה הדבר האחרון שנחוץ לילדים רבים.

  18. מאת לילך שגב:

    לי דוקא יש הרגשה שרבים לכבודי, ואם אני תופסת מרחק העניין גווע במהירות רבה הרבה יותר. כאילו העניין הוא – בעד מי אמא תהיה (כמובן זו נוכחות מתערבת), ואם אמא לא שם אז אין בשביל מה לריב.

  19. מאת צליל:

    בס"ד

    הלכה: שלושים יום לפני הפסח (פורים) מתחילים לדרוש בהלכות החג

    מצה היא מחלוקת לשם שמיים (מצה ומריבה, ניצים-רבים)
    ואיך היא מחלוקת לשם שמיים (כבית שמאי ובית הלל)
    כמו שילדים רבים, שאין מציאות אלא איך שאני רואה אותה והכל מסודר לפי זה.
    ר' נחמן אומר שזה מקיים את העולם (נוצרת תקשורת) כי ללא זה הכל היה שווה ערך ללא שום הבדל, ללא שום ברור ותנועה (לפחות כזו שמקורה בראש?)

    במחלוקת לשם שמיים אין ספקות (ספק=חמץ המחמיץ את ההזדמנות להכריע ולבחור) הדרך ודאית וברורה, למרות שלא כולם מחזיקים באותה דרך, אין ספק.

    כשאתה צודק בלי ספק אין לך בעיה להתמודד עם הכנגד, ללמוד אותו ולהתיחס איליו (תקשורת)
    ולכן חמץ (ספק) אסור בפסח אפילו במשהו (כלומר אין בו בטל בשישים כמו בבשר וחלב למשל)(עוד הלכה)
    עם הספק אתה צריך להתגונן להצדיק לנצח. לחלוק שלא לשם שמיים

    העין הטובה של ההורה היא הלשם שמיים, כמו שאמרו חז"ל באבות-דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים
    הכח הממתן של הצפה (אחד משמותיו של הקב"ה) היא התזכורת שהמעשים לא חולפים באמת (העדות מחייבת בדין גם לאחר שהמעשה תם), תזכורת שיש עולם הבא.

    לפעמים זה מעלה חיוך איך שני ילדים יתארו את אותה התרחשות הפוך אחד מהשני, ובלי שום צורך להתאים את מה שהם אומרים אחד לשני (בית שמאי אומרים בתשרי נברא העולם ובית הלל אומרים בניסן)

    לפי:
    שעור של הרב טייכנר בליקוטי הלכות לר' נתן מנימרוב בהלכות הפסח

  20. מאת רחלי בהרל:

    תודה רבה ארנה. החכמתי מאוד ביחס למה נוכל להפיק מריבים.
    ושוב לראות שמה שקורה זה מה שצריך לקרות ולא כל הזמן לנסות ליצור מציאות חליפית.
    אני כבר למודת טכניקות מבית תקשורת מקרבת, גישור, ספרי פייבר ומייזליש. ממש דוקטורט.
    ואכן אני מאוד שמחה ביחסים בין ילדיי, אבל כמובן תמיד יש מה ללמוד.
    את מה שאת מציעה טרם ניסיתי בהתכוונות כה מעמיקה ונשמע לי מרתק. אני כבר רוצה ליישם, אז אמצא להם תכף סיבה לריב…

  21. מאת יסמין:

    באיחור גדול, גם אינ קראתי סופסוף. תודה רבה.

  22. מאת אורלי הלל:

    אני מאוד התרשמתי מן המאמר ואני גם מסכימה איתו השפיטה שלנו במצבים האלה גורמת לילדים לפעול מולנו כמראה שמראה לנו איפה הבעיה והבעיה בדרך כלל נמצאת אצלנו ובפרשנות שלנו להידלים לצורך העניין מזהים את האנרגיות בהם אנו נתונים נכון לאותו רגע אז אני מאוד מסכימה עם זה שלכולנו זה שיעור ואנו למעשה המראות אחד של השני ואיפה שקשה לנו דווקא לשם לכוון ולנסות לעשות את ההיפך ממה שאנו רגילים.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )