1 במרץ, 2010

אמא בהזדמנות

אני אמא בהזדמנות. ובהזדמנות זו, אני שמחה לנצל את הבמה המתחדשת של העלון ולשתף את כל חובבי ההזדמנויות. בעיקר את אלה, שרבות מן ההזדמנויות הפוגשות אותם בדרך מתרחשות במרחב המשפחתי.

האפשרות להיות בהזדמנות היא פשוט מן הצעה פרטית כזאת שאני מציעה לעצמי. גיליתי שנוח לי יותר להיות בהזדמנות מאשר להיות באתגר, ובטח מאשר להיות בקושי. החיים הרי זורמים מעצמם, וככל שאני גדלה אני מוכנה להסכים שמידת השליטה שיש לי על הדברים היא הרבה פחות גדולה ממה שהאגו נוטה להאמין. ויחד עם זרם החיים שנושא אותי בין גליו, צצות פה ושם הזדמנויות. כמו בולי-עץ גדולים שצפים על פני הזרם הן מגיעות , ומגישות לי את עצמן בנדיבות. בהתחלה השתמשתי בהן רק לצורך משען. מה עוד אפשר לעשות עם בול עץ שפוגש אותך באמצע הזרם של החיים? יאללה, טפסי עליו וקחי כמה נשימות, הוא כבר ייקח אותך הלאה. ככה זה בתקופות שבהן נדמה לי שאני עומדת לטבוע. בזמנים כאלה ההזדמנויות שצצות לצידי בזרם החיים הן פשוט קרשי הצלה. ואז, אחרי שהנשימה כבר מסודרת, אני מבינה שלא כל-כך מהר טובעים. ומה שנדמה היה רק לפני יום-יומיים כטביעה בטוחה מתחיל לקבל פרופורציות. בהדרגה ההזדמנות הופכת מסתם קרש, לחומר גלם משמעותי שכבר אפשר להתחיל ליצור ממנו משהו אמיתי (רפסודה, למשל).

בשלב הזה מתחילות לצוץ התובנות, וצומחת למידה משמעותית. עכשיו כבר אפשר להגיד תודה על זה שכמעט טבעתי. כי זה הסוד עם הזדמנויות. ההבנה שמדובר בהזדמנות ולא בקטסטרופה, (או בסתם קושי או קריזה), היא מיומנות. ככל שההבנה הזאת קונה את מושבה בתוכי בטבעיות רבה יותר, כך אני גדלה להיות מאוזנת יותר, שמחה יותר, וגם מאמינה יותר באלוהים ובחיים. זה הופך אותנו לשותפים, את אלוהים ואותי. הוא מנפיק לי הזדמנויות, ואני לומדת לזהות אותן, לגדול בעזרתן, ולהודות עליהן . וככה, האיש שאיתי והילדים, שהם מן קבלני משנה כאלה של אלוהים, ומתוקף תפקידם מנפקים בטובם חלק גדול מן ההזדמנויות (קרי: האתגרים והקשיים והקריזות ואי-ההבנות וכו'…), מגדלים אותי מצד אחד, ומאפשרים לי לגדל אותם, מאידך. וזהו. זאת כל התורה על רגל אחת.

פשוט להיות

התסכול הוא גדול. יש כל-כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, ליצור, לכתוב, ליזום… השהייה הממושכת והרצופה עם הילדים בבית כל יום וכל היום לאורך שנים, היא לא תמיד פשוטה. נכון שזאת הבחירה הראשונה שלי. אני אמא בחינוך ביתי (עדיין. למרות ששניים מתוך ארבעת ילדיי הצטרפו השנה למערכת החינוך). אם יש הזדמנות משמעותית באמת שהתסכול הזה מאפשר לי, הרי זו ההזדמנות לבדוק עם עצמי על בסיס יומיומי האם חינוך ביתי הוא באמת הבחירה הראשונה שלי. בינתיים התשובה שעולה בי תמיד היא: כן… אבל. ה"אבל" הזה הוא הבעיה. עצם העובדה שה"כן" הברור שלי מלווה בהסתייגות מסויימת, מעוררת רגשות קשים. מה זאת אומרת: אבל?? אבל מה? ככה אני מטיחה בעצמי שוב ושוב, בעודי מתבוססת לי בתוך התסכול הקטן והמעצבן הזה.

כמעט בכל בוקר אני מתעוררת עם שיר חדש בלב. המון רצונות ותכניות למימושים עצמיים כאלה ואחרים מתעוררים בי בתקופה האחרונה. בוקר אחד, תאמינו או לא, צץ לו בתוכי רעיון מופלא לספר שאני פשוט חייבת לכתוב. זה בערך הספר החמישי שאני מרגישה צורך דחוף להעלות על הכתב. הפעם מדובר ברומן. משהו מיוחד. שווה לחכות. זה יכול לקחת אולי איזה עשר או עשרים שנה עד שהילדים יהפכו לבוגרים עצמאיים ואני אוכל להתפנות לכתיבה… כאלה מן תירוצים יש לי בלי סוף. אבל אלה לא תירוצים, אני משיבה לעצמי מלחמה, הבית והילדים הם באמת כל מה שמצליח לקרות בחיים שלי כרגע. לפעמים בקושי נשאר לי זמן לאכול או להתקלח, ושלא להזכיר את הלילות הקטועים. אני הרי עם תינוקת שהיא רק בת שבעה חודשים…. וככה זה נמשך ונמשך לו בתוכי – דיאלוג פנימי בלתי פוסק שכולו טענות, תירוצים והצטדקויות.

טוב, אז אם כבר אני לוקחת על עצמי מחוייבות לכתיבת מדור קבוע בעלוננו המתחדש, הריני מתכבדת לנצל את הטור הראשון בו בכדי לבדוק את סוגיית התסכול הפרטי הזה שלי, הנובע ישירות מכל הדברים שנדמה לי שאני רוצה, אבל לא מצליחה לממש. בהתבוננות מעמיקה אל תוככי תחושת התסכול ניבטים אלי מחוייכים פניו של אקהרט. אקהרט, למי שלא מכיר, הוא לא אחר מאשר המורה הרוחני אקהרט טולה, שעל ספריו אני נוטה להמליץ לכל מי שמגלה מצוקות דומות לשלי (הצרות של רובנו הן הרי כל-כך אוניברסאליות). אקהרט טולה הוא זה שבספרו הראשון "כוחו של הרגע הזה" מסביר בשפה ברורה וקולחת כי ה"בעיות" שמטרידות את רובנו נובעות ממה שהוא מכנה: "הפרעת האישיות של האגו". כולנו, כך הוא טוען, שבויים בידיו של המוח החושב שלנו, ובמקום שנצליח להתבונן ולנהל את מחשבותינו, הן אלה שמנהלות אותנו. האגו האנושי מצליח להערים על בעליו בכך שהוא מונע מאיתנו להתמקד לאורך זמן במציאות המתממשת בהווה. כמעט בכל רגע שבו תשומת הלב שלנו לכודה בידי מחשבותינו, אנחנו עסוקים במחשבות על מה שהיה, או על מה שיהיה.

כדאי לנסות את זה בבית. זה מדוייק. הרי הפעילות המחשבתית שמתרחשת במוח היא כמעט בלתי פוסקת (תודה לאלוהי השינה שנותן ממנה מנוח פה ושם). כשאני מצליחה להתבונן עליה מן הצד, כפי שמציע אקהרט טולה לעשות, אני מגלה שהוא צודק לגמרי. מרבית המחשבות שמגיעות אל תוככי ראשי (הן פשוט מגיעות לשם. זה באמת לא משהו שאני עושה באופן רצוני), עוסקות במה שקרה לי בעבר, או במה שאני חושבת שיקרה בעתיד. החל מדברים פרוזאים כמו: מה מכינים לארוחת צהריים, או איך שכחתי לתלות כביסה, וכלה בזכרונות מימים עברו, או בשאיפות הכמוסות שלי למימוש עצמי בעתיד. מדובר בערב רב ורעשני של פעילות מוחית שכמו מסך עשן סמיך, מסתירה מפני את הדבר היחידי שקיים במציאות: רגע ההווה. שכן, העבר היה ואיננו. העתיד הוא פיקציה שעוד לא נבראה. הדבר היחידי שקיים תמיד הוא אך ורק העכשיו. יפה. את התאוריה הזאת אני משננת ולומדת ואוהבת כבר לא מעט שנים. אז איך, לכל הרוחות אני מצליחה שוב ושוב ליפול אל תוך התסכול המעצבן הזה של המימוש העצמי שלא מתממש?? ההבנה שהפיקציה של האגו חוזרת ומערימה עלי, רק מגבירה את התסכול.

זה הרגע שבו אני כבר כמעט טובעת. חייבת להיות כאן בסביבה איזושהי הזדמנות שצפה כאן בזרם ממש לידי. במקרים כאלה, כשמדובר בתסכול מתמשך וחוזר על עצמו, שמלווה אותי כבר זמן רב, ההזדמנות נובעת מהדבר עצמו. קרש ההצלה נמצא ממש בלב המערבולת שמאיימת להטביע אותי בכל רגע. אני עוצרת רגע ומתבוננת. הנה היא. קוראים לה: דממה. פשוטה, חלקה, נקיה, בלי שום מניירות או פתרונות קסם. אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר בכלום, מן קרש רפאים או הזדמנות לכאורה. אבל אני כבר מכירה אותה ממערבולות קודמות. זאת היא והיא אמיתית לגמרי. העובדה שהיא חוזרת אלי שוב ושוב, נועדה ללמד אותי שמדובר באמת מדוייקת וחד-משמעית: העכשיו הוא במהותו דממה. להצליח לשהות במנוחה  בהוויה הדוממת הזאת לאורך זמן, זה כל מה שמפריד ביני לבין מאסטר בודהיסטי מואר.

"תעזבי את הבולשיט!" צורח מתוכי האגו שלי. "את חיה בחיים. לא באיזה מנזר זן יפני על ראשו של הר! יאללה לכי לשטוף טוסיק קטן שהרגע הפריש קקי!!" אלא שאני לא מתכוונת לוותר כל-כך בקלות. תוך כדי שטיפת הטוסיק הקטן אני רואה אותה בברור. ההזדמנות היקרה שלי נחה לי על הכתף ולוחשת לי באוזן: "נעים לי מאוד. אני ההזדמנות שלך להיות נוכחת כאן ועכשיו. קקי, פיפי, כלים, כביסה, בישולים או קניות. כולם נהדרים בכדי להצליח לעשותם מתוך נוכחות מלאה. זהו תירגול רוחני ראוי ואמיתי לא פחות מאשר לשבת במדיטציה על ראש הר". "בסדר גמור", אני משיבה בצייטנות, "אבל מה לגבי המימוש העצמי שלי?" ההזדמנות שלי מחייכת אלי בחמלה, ועונה לי באהבה רבה: "כל זמן שאת עסוקה במחשבותייך באיזה "מימוש עצמי" ערטילאי ועתידי, את מפריעה לעצמך להיות נוכחת בזמן היחידי שבו מתרחשים החיים באמת – ברגע ההווה. כל מימוש אחר, אם יתרחש לו בעתיד, לעולם יתממש ברגע ההווה. לכן, אפשר להרפות, ולמצוא שפע של שמחה והנאה בכל מה שקורה בחיים האמיתיים. ככל שתצליחי להתמסר לכוחו של העכשיו, תצליחי לראות בבהירות כי כל מה שעליו להתממש דרכך ובאמצעותך קורה בדיוק בזמן המתאים ובדרך הנאותה". תודה לך הזדמנות יקרה. המסר הזה מהדהד בתוכי צליל של אמת. (אבל ברגעים אחרים הוא נשמע לי צורם ומעצבן, ואז אני קולטת מייד שעברתי מתדר של נוכחות נינוחה ומתמסרת בהווה, לתדר שנשלט כולו בידי האגו ובידי בן-בריתו – המוח החושב).

כך או אחרת, הנה כבר מונחת לפני הרשימה הראשונה במדור שבחרתי לכתוב בעלון. אולי זוהי תחילתה של התממשות חדשה…

9 תגובות   (רסס)

  1. תמר קדם הגיב:

    שמחה שאת כאן. תודה

  2. ורד לב הגיב:

    מתחברת ביותר לדברייך.
    אני מזכירה לעצמי את הדברים הללו כמעט מדיי יום. זה מדהים!
    כל הרצונות עולים באופן תדיר, לעשות כך וכך, ללמוד כך וכך, להיות פה ושם ושם ואילו החיים… הם קורים כאן ועכשיו בכל רגע נתון, עם כל מיני אג'נדות משלהם.
    אז מי אני שאחליט על החיים שלי באמת?

  3. ליאת צוקר הגיב:

    תודה על הכתיבה הכנה, יכולתי לשמוע את עצמי בין המשפטים. בזכות הלימוד של ימימה הבנתי שקולות הרקע שמסיחים מההווה, הם בעצמם הווה. הם בעצמם המציאות. לנסות להזיז אותם כדי להיות כביכול במקום יותר מחובר, כביכול יותר גבוה, זה בעצם לא לקבל את המציאות כפי שהיא באמת. נראה לי שהחיבור המדויק יותר הוא להסכים לקבל את עצמנו כפי שאנחנו (גם עם הקולות והרעשים האלה). ברגעי החסד שזה לרגע מתאפשר יש הרחבה גדולה.
    אני כותבת את זה עכשיו והלב שלי מסתבר מקשיב, והנה ממילה ולמילה הנשימה נפתחת.

  4. מירי אורמן הגיב:

    כיף להיות כאן ועכשיו, לקרוא ולהתחבר, לשכוח מה לא הספקתי ומה חייבת מחר… 🙂

  5. לילך הגיב:

    אחותי אהובתי,
    את כמובן ענקית, ומצליחה כרגיל להעביר את התחושות האלה, המשותפות כנראה להרבה אמהות, בעיקר לתינוקות, אבל לא רק, כל-כך במדויק. אני גאה בך מאוד, ואיך לעזאזל את בכל זאת מוצאת את הזמן לכתוב ולעשות את כל היתר. כל הכבוד.
    אצלי כמובן, גברת תיכנונוביץ' שכמוני, בפסק הזמן הנוכחי מעבודה, שאני עם הילדים, הבית, וכל השאר, מהנה ככל שיהיה, מנקרות המחשבות וההתלבטויות לגבי ההמשך – לאן פני, ומה כדאי – לחזור לעבודה אחרי שנה כמו שהבטחתי (זה כבר עוד חודשיים, אמאל'ה, אני לא בנויה לזה), או להאריך את החופשה לפחות עד ספטמבר, ואולי בכלל לא לחזור? אז מה, רק אהיה בבית? זה יספיק לי לאורך זמן? ומה עם המימוש שלי, ומה עם הכנסה וערך עצמי וכל היתר? או שכדאי לנצל את ההזדמנות לשינוי מקצועי, ואם כן, אז לאיזה כיוון כדאי? אני מוצאת שהפתרון הנכון כרגע, זה שאת קוראת לו "הכאן והעכשיו" נתפס אצלי כסוג של הדחקה, לגמרי לא בלתי נעימה, מאוד נוחה למען האמת. ואני אפילו מצליחה להתמיד בה לא מעט, אם כי ברור לגמרי שזה שם, עד שאיזו נשמה טובה מעוררת אותי – "מה את מתכננת לעשות?". אז זהו, בנתיים גם לא להחליט זה סוג של החלטה, ונראה איזה קרש יזדמן לו… תודה יקרה!

  6. נעמה נובק הגיב:

    אמא אהובה שלי.
    אני יודעת שזה קשה להיות אמא (ובעיקר אמא במשפחתנו הנוכחית) אבל אני חושבת שאת עומדת במשימה הזו בגבורה רבה פלוס. אני שמחה שאת כותבת ושאת עושה דברים שמעניינים אותך וכיפים לך!

    את כותבת ממש יפה בעייני ( שמחה שירשתי את זה ממך.. זה עוזר לי ממש בספרות 🙂 ).

    תמשיכי לממש את עצמך!

    פשוש 3>

  7. ענת הגיב:

    אחותי,
    את, כתמיד, מתלבטת ומהורהרת ועם זאת בהירה ומדוייקת.
    עבורי את תמיד מקור גדול להשראה. מזכירה ועוזרת לי להציב סימן שאלה על כל הנחה, אידאה או רעיון (בעיקר על אלה המובנים מאליהם והלא-מודעים).
    תודה על כך ועל כל השאר.
    מצפה לטור הבא שלך.
    אוהבת אותך.

  8. לילך שגב הגיב:

    קוראת.. חושבת..תודה.

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )