19 במרץ, 2010

פסח – הרהורים על חופש, עבדות וחירות

ט"ו בשבט חלף עבר לו וכבר מתחילה הספירה לאחור.

עוד חודשיים פסח, וכל יום שחולף סף הלחץ בגרון ובגוף הולך ומתגבר הולך ומתעצם… ואני שומעת את אמא שלי מדווחת כמה כבר עשתה ומה ניקתה ומתחילה להתעורר בי התנגדות גדולה.

נזכרת בדברי הרב המודרני ההוא שפסק רק לאחרונה "אבק אינו חמץ" ומחליטה לעצור.

עוצרת, נושמת ומזהה – ככה אני לא מוכנה. אני לא רוצה להיות קורבן פסח. אני לא רוצה להקריב את ילדיי על מזבח הפסח ובטח שלא את הזוגיות והבריאות הנפשית שלי. מה עושים?

שוב עוצרת ומתחילה לברור ולברר, מה מכל הקולות האלה שבתוכי באמת שלי ומה בעצם ינקתי עם חלב אימי (מטאפורית כמובן, אני מדור הבקבוקים) ולא טרחתי מעולם לבדוק ולנכס לעצמי מתוך רצון.

הגיע הזמן לבחור -

מתוך המחשבות והבירור מגלה פתאום שאני בכלל במקום אחר:
הרי אני רוצה שהבית שלי יהיה נקי ומסודר.
הרבה יותר נעים לי לסדר בעצמי מאשר לעמוד כמו שוטרת ולתבוע מהילדים ובן הזוג שיעשו.
הרי זה בכלל לא נגדי – זה בעדי!

מגיע לי נקיון אביבי וסדר חיצוני שעושה לי סדר פנימי, ויותר מהכל מקרב אותי אל חדרי ביתי, מפגיש אותי עם כל פינה ופינה, עוזר לי למסור פריטים שכבר באמת אין לי צורך בהם, ומפנה מקום לשפע חדש להיכנס.

אני לא קורבן.

אני בוחרת איך ומה ומתי, ופתאום מגלה כמה זה פשוט בעצם. בוררת בין עיקר ותפל, עובדת על האמונה שהדברים יסתדרו בזמן ובדרך הנכונה להם, משחררת את הצורך העז בשליטה אינסופית, תמידית.

כשבוחנת את ההתנהלות שלי עם הפסח מגלה איך אני עוברת את אותו תהליך במקביל בהמון תחומים.

מגלה בתוכי וסביבי שלל של דעות / אמונות / הנחות יסוד שקיבלתי בלי לבחון ולבדוק, ומופתעת עד כמה חלק מהן מאמללות אותי ומקבעות את תפיסת הקורבן שבי -
"את נרקבת בבית"
"מילא הילדים, הם יהיו בסדר, אבל את, חבל לי עלייך איך שאת מתבזבזת"
"אם תהיי איתם כל היום הם בחיים לא ילמדו להסתדר לבד"
"אם את כל הזמן מסדרת בשבילם איך הם ילמדו לסדר לבד?"
"אצלנו בבית יש תורנות, ככה כל אחד עושה משהו"
"אם את רוצה לעשות חינוך ביתי אתם חייבים לבוא למפגשים"
"מה הקטע שלך? שחררי, תרפי, תני לילדים קצת לצאת מהרדיוס שלך"
"אם את רוצה להרגיש יותר טוב תוציאי לך מהתפריט את הקמח הלבן / הסוכר הלבן / החלב וכו'"
ועוד מבחר רב ורחב שכל אחד ואחת ודאי יוכלו להוסיף לו משלהם.

שוב ושוב אני מגלה שהחיים שלי דורשים ממני לברור ולברר, ובעיקר לבחור מה באמת נכון לי? מה מכל זה מתיישב לי נכון בפנים?

זה דורש לפעמים אומץ לעצור ולהניח סימני שאלה על הכל – לא להסכים לקבל שום דבר כמובן מאליו ובעיקר לתת לגוף להנחות אותי, לתת לבטן הרגישה כל-כך להשמיע את דברה ולהנחות אותי.

לבדוק איך הדברים מתיישבים לי על הלב? ומה עם הנשימה? והפנים? האם הן מתוחות והשפתיים קפוצות או שהכל רחב והחיוך פשוט עליהן בטבעיות?

בוחנת את הדברים, מסננת את הרעש, מאפשרת לעצמי להעיז להגיד, לפחות בפני עצמי: "אבל ככה טוב לי!"

מגלה איך הדרך הזו שבה אני באמת מאפשרת לדברים לעבור דרכי, איך ההזדמנות הזו לבחון ולבחור, לברור ולשנות מתוך הקשבה, חמלה ונאמנות לעצמי – היא היציאה שלי מעבדות לחירות, היא תהליך הריפוי שלי משנים של אלימות עצמית, של תביעה ללכת בתלם למרות כל התחושות הפנימיות, של חיים בצל מורשת כבדה ומכבידה. וכמו שבניקיון החיצוני, של חדרי הבית, הסדר מביא איתו תחושה של הקלה ושמחה כך גם בתוך חדרי נפשי, נושרים מעליי מטענים מיותרים ואני נותרת יותר ויותר קרובה למהות הצחה שהיא אני.

ובאופן מפתיע, ככל שאני יותר ויותר נאמנה לעצמי, קולות הרקע מהמשפחה הקרובה והסביבה הולכים ודועכים, אני כבר לא צריכה להיכנס לדיונים חסרי תוחלת או לנסות להביא ציטוטים ומראי מקום. הנינוחות והשמחה שבנפשי ניכרות לעיני כל, ולמרות שעוד כמה ימים פסח אני מחויכת, מפויסת ורגועה (רב הזמן…) ובעיקר מודה על היותי בת-חורין!

חג שמח!

3 תגובות   (רסס)

  1. מאת עינבל ויסמן:

    תודה לך! חג שמח!

  2. מאת רחלי בהרל:

    ענבל מאוד הזדהיתי עם הרבה דברים שכתבת. תודה, רחלי

  3. מאת נמי:

    למרות שפסח אחד עבר והבא עוד רחוק. מזדהה עם כל הנאמר ויודעת שזה נכון תמיד על כל דבר.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )