"זה חינוך רע ולא החינוך שלי!!!!" שאגתי באוזני ביתי הדומעת במכונית סגורה ביום גשם בדרך הביתה. אפילו לעצמי גרמתי חרשות זמנית. אבל זרם הדמעות פסק, והנייר הרטוב שהיא אחזה בין אצבעותיה (מבחן שתוצאתיו 90 רחמנא ליצלן), נמעך לתחתית התיק הרטוב, לתהום הנשייה של כל הדפים הקמוטים שמצטברים שם עד שאי אפשר לדחוף אפילו סנדויץ, ואז מוצאים את דרכם להדלקת התנור כראוי להם.
כבר כמה חודשים שביתנו הבכורה הולכת לבית ספר. אומנם בית ספר "פתוח, ניסויי, דמוקרטי", (מחק את המיותר), ולא בכל יום, אבל בית ספר.
הכל התחיל מתחושת הבדידות העמוקה שהיא חשה. למפגשי "באופן" כבר לא רצתה להגיע, ובני גילה כבר כמעט לא באים. הם גדולים, 14 זה לא ממש צעיר, כבר גיל ההתבגרות. גם החוגים בהם היא משתתפת אחר הצהריים לא סיפקו לה חברה מספיקה.
ובכלל, נראה שגיל ההתבגרות שאני זוכרת כגיל החברותי ביותר עבורי, היה לה למן כלא. מתוך המצוקה היא החליטה ללכת לבית ספר.
קבענו פגישה עם רכזת שכבה, שינסנו מותנינו ובאנו לשיחת הכרות. בדרך שמעתי את עצמי אומרת לביתי: "את מבינה שתצטרכי לדבר? אני לא יכולה לדבר במקומך."
"מה אגיד?" היא שואלת. ואני משיבה: "תעני על מה שישאלו, תהיי את ואל תתביישי".
מי שמכיר את ביתי יודע, שלא רק שהיא ביישנית גדולה, ואינה אחת מילדי "באופן" החשים בטוחים בכל סביבה ועם כל אחד, היא מאוד מסוגרת ותפתח בשיחה רק עם המוכרים לה היטב.
והנה, אנחנו מגיעים לשיחה והילדה פותחת את פיה, ומפיה מחרוזות מחרוזות: סיבות, חלומות, תהיות, שאלות, הכל היא אומרת. ואני מקשיבה, ויודעת כמה מאמץ זה דורש ממנה, ומבינה עד כמה היא כמהה ורוצה לנסות ולהתנסות ועד כמה זה חשוב לה.
פגישה שניה עם "וועדת קליטה" – חבורת ילדים ומורה שבוחנים את ביתי, קושרים שיחה, שואלים על חינוך בבית, עורכים סיור בבית הספר (רק היא והילדים). אני מחכה בחשש.
כמה ימים אחר-כך מתקשרת אלינו החונכת שמונתה לביתי, אישה מקסימה ותומכת. אנחנו נפגשות. הן מכינות מערכת, ביתי מבקשת זמן להסתגל, לא לעשות מבחנים, לבדוק אילו נושאים מענינים אותה, באיזו כיתה ללמוד…
ויוצאים לדרך. כבר ביום הראשון היא נוסעת לבד לבית ספר. (בת 14 או לא), ואני החוששת, עוד מתקשרת קודם לבת השכנים, ומבקשת כי תראה לה את דרך הקיצור מתחנת ההסעה לבית הספר.
הזמן רץ. יש שיעורים מעניינים פחות ומעניינים יותר. יש שיעורים שהיא מוחקת. יומיים בשבוע היא מחליטה ללמוד בבית ולא ללכת לבית הספר.
אבל כל בוקר ביתי קמה בשש וחצי, מתארגנת ויוצאת. וכאשר היא לא הולכת, היא קמה לעזור בחליבה.
יש לה חברים חדשים, היא למדה להכין עבודות להגשה.
לאט לאט היא הופכת לחלק ממערכת החינוך. וזה אומר גם מבחנים ושיטת הדרוג בציונים, ולדמעות ולצרחות במכונית הסגורה.
"את באמת חושבת שציון כזה או אחר מעיד על כמות הידע שרכשת או עד כמה את מבינה מה למדת?" אני שואלת. "את חושבת שאפשר לדרג אנשים לפי ציונים?" ממתי זה החינוך שלי? מתי זה קרה? למה ההזדהות הזו עם שיטה כה פסולה?
אין אפשרות להעריך את הצמאון שלך בידע, את הרוח החקרנית, את כושר הלמידה שלך וההבנה. המבחנים דורשים רק שינון, ואין להם משמעות. אני אומרת.
ולאט לאט היא מרפה. היא מבינה שהיא שווה וטובה וחכמה. שאנחנו מעריכים אותה ואת עצמאותה.
לאט לאט היא חוזרת ללמוד לבד, בבית, מספרים, אנשים, אתרי אינטרנט, עיזים, צמחים, מים זורמים.
לאט לאט היא מקבלת איזון. כמה ימים בבית ספר וכמה בבית.
אתמול קיבלה חזרה מבחן במתמטיקה. רק 84. ובלי דמעות.
שלומית, אני כ"כ מזדהה…עד דמעות…עם ההרגשה הזאת שהתבנית, המסגרת, הממסדיות גוזלים את הסקרנות, החקרנות המרחב האינסופי…
הבכור שלי התחיל בגיל 9 ללכת לדמוקרטי והלחץ שגורמים לו ההתארגנות בבוקר, שעורי הבית (המעטים, יש לציין) מחמיצים את ליבי כל פעם מחדש…עם זאת אני גם רואה איך הוא מצליח להתמודד, לאזור כוחות ואומץ, להתרחב…
שלומית, תודה על הרשומה המעניינת.
אני גם מבינה את הניגודבין החינוך האידילי כפי שיצרת אותו לבין החינוך הקונבנציונלי שגם הוא מספק צרכים מסוימים.
ועבורך- לתת לה ללכת, לצפות בתהליכים ובשינוי, כמה הרבה כוח צריך לשם כך!
עשית *לי* דמעות.
גם הנערה שבי וגם האמא דמעו. נגעת באמת, אז באמת נגעת.
@}
הי שלומית
ריגשת אותי, וגם אני מצטרפת לרשימת הדומעות.
הבן שלי, למרות שאינו הולך לבית הספר, יש בו צורך גדול לעיתים לרצות ולהיות בסדר.
ללא ספק הוא קיבל את זה מאימו, בת הקיבוץ שמתאמנת להשתנות…
עברתי תקופה של "אז למה צריך חינוך ביתי אם הוא מתנהל כילד בית ספר?"
וכל פעם שאני מזהה את זה בו אני חוזרת להביט בעצמי.
השני לעומתו זורם עם הבריאה ונדיר יהיה לתפוס אותו עושה משהו שלא מתאים לו במאת האחוזים. גם זה אתגר ותודה לאלוהים שיש לי את שתי המראות האלה. תודה על השיתוף!
אני חייבת לומר לכם בנות יקרות שאני כל כך שמחה שנודע לי על האתר הזה כי חיכיתי למצוא עוד אנשים דומים לי במחשבתם , אני לא מפחדת מלהיות לבד ולצערי בקבוצה שאני משתייכת אליה המשפחתית המורחבת ,אין אפילו אדם אחד שמסכים איתי, אבל לשמחתי היום אני מאוד מחוברת לעצמי ואני מלמדת אחרים אז יש לי את הסיפוק מעצמי וממה שואני עושה .
כולם טבעו בתהום של להיות כמו כולם במוסכמות ובנורמות ואני רואה את הקושי של בתי הקטנה בת ה- 12 ללכת כל בוקר לבית הספר אומנם בית ספר של קיבוץ אם קצת יותר גמישות וקצת יותר מאפשר אבל עדיין בתי ספר , אני תמיד חיפשתי אלטרנטיבות וכאשר גרתי בארצות הברית מצאתי אחת כזאת בית ספר מיוחד בקבוצות קטנות שמאפשר לילד להבין וללמוד לפי הקצב שלו ולפי העניין שלו במקצועות מסויימים וזה היה נהדר לראות איך הם נהנים ללכת כל בוקר לבית הספר.
זה מאוד חסר, אבל אני למדתי להבין שאנו חייבים לסמוך על ילדינו כי הם באו לעולם בתקופה הזאת בדיוק בשביל לעזור לנו לשבור את המסגרות וכפי שאתם יודעים המשימה הזאת מאוד לא קלה. לצערי המערכת עוד לא השכילה להבין שאי אפשר להמשיך וללמד את ילדנו כקולקטיב שכולם לומדים אותו דבר חומר יבש וכמו רובוטים ליצירת ציונים ולצערנו גם ההורים נפלו עמוק לתוך המערכת שמספרת להם סיפורים שדורשת מהם לתת כדורים לילדים כי הם לא תואמים את המערכת במקום שהמערכת תתאים עצמה לילדים, אני ממש לא עושה להם חיים קלים ואיפה שצריך לדרוש מהמערכת הגמשה אני מתייצבת לעזור לביתי אך אני מאוד מתרשמת לראות את הילדה הזאת עומדת על שלה מדברת למורים בגובה העיניים ומשאירה אותם לפעמים במצב שאין להם יכולת לענות לדברים השנונים והחכמים שהיא אומרת, היא ממש עידן חדש ואני סומכת עליה, היא מקבלת חיזוקים ממני כל הזמן ואני דואגת שהיא תמשיך להיות מחוברת לעצמה ולמה שנכון עבורה.