ספרים, סרטים, ומוזיקה שאהבנו 2 באפריל, 2010

תמונות מהחיים: אחלהזאורים

המלצה על אלבום לילדים של ארקדי דוכין ומיכה שטרית

 

התעוררות (וגם התחדשות)

היה לנו שקט וישנו מליוני שנים
פתאום התעוררתם ונזכרתם שאנחנו קיימים
פתאום סרט, פתאום יוגורט ושירים
הלך השקט, הלכה השינה, הלכו החלומות הנעימים

(חיים בוזגלו)

היה לי שקט וישנתי כמה שנים… טוב, לא ממש. אבל אם אתייחס רגע רק לכתיבה, היעדר הבמה איפשר לי סוג של תרדמה. אני זקוקה לעתים לתמריץ ולמסגרת כדי לכתוב, ותודה לחגית ונשות באופן שעוררו אותי.


איך נוצרת אופנה? למה יותר מכל קשה לנו בני האדם להיות כאן ועכשיו? מה הוא שמושך אותנו נרגשים אל העתיד? מה הוא שמושך אותנו נכספים אל העבר? האם שאיפתנו הבלתי מסופקת (של "הבאופנים" בעיקר) לחזור כמה מיליוני שנים אחורה היא סוג של התחדשות?

מה פירוש לרצות לחדש את העבר? מה אנחנו יכולים ללמוד מהדינוזאורים? האם באמת אנחנו יכולים ללכת לאחור?

אני מרגישה בתשובה געגוע. הגעגוע הזה הוא עתיק. ממקום בנפש שיודע משהו אחר שהיה פעם, שמכיר את המקום שאליו הוא רוצה לחזור, שרוצה להתחיל מחדש.

בית קפה של דינוזאורים

ומוטי הבריון הרך שמשחק בשח
ודינוזאור שנשבע שהוא מפסיק לשתות
ודינוזאורה היפה, שחושפת את שיניה
את רגליה, את שדיה
וגיא שמשתגע

(חיים בוזגלו)

למי נכתב האלבום הזה? לילדים? להורים? מה זה משנה? הוא נכתב מהלב. כל כולו אמת ויופי וכאב. וילדים יודעים לזהות אותם היטב.

האם אני יכולה להסתיר מהבנות שלי מין? האם אני צריכה? ההפרדה המגוחכת של ילדים מהחיים שלנו גרמה לכך שאנשים מרימים על זה גבה. אבל מין הוא חלק מהחיים וילדים יודעים את זה. וגם שתייה. וגם בתי קפה. האם עולם המבוגרים צריך להסתתר מעולם הילדים? האם זה אפשרי בכלל? למה, כי הוא לא מושלם? הא. ספרו להם על זה.

הילדות שלי סקרניות ומתעניינות במין. אני לא הופכת אותו לטאבו. אני דוקא שמחה שהדבר הזה גלוי ומדובר בינינו. רוב הילדים בעולם לומדים מין מפורנו. אני מעדיפה את זה אחרת. מתווך. מוסבר. מגוון. מחובר לרגשות. קשור לאהבה.

סיפורי אהבה

אני לא נעלבת כשאנשים אומרים שאני מכוערת
כי אני יודעת שבעיני הדינוזאור שלי אני נהדרת
הוא אמר לי: "אני אוהב אותך" והסמיק מבושה
כל הגברים מסמיקים כשהם אומרים : "אני אוהב אותך אשה"

(מיכה שטרית)

<אלקטרוני>

כל כך קשה לדבר אהבה. כל כך קשה להגיד מחמאות. אלוהים יודע למה. המילים האלה מצמררות אותי: אני אוהב אותך אשה. ואין לי מה לומר.

אני אוהב אותך מיקרופלטה
אפילו שאביט בך מלמטה
גבוהה ויפה בזנבך הארוך (אוך…)
כמה שבא לי אותך לנשוך

(חיים בוזגלו)

כמה שאני אוהבת את ארקדי כשהוא נושך. וצועק וצובט ובועט ומיילל. זה ארקדי לפני שהוא גילה את המלודיות הרכות והנעימות, את הקבלה ואת הקבלה.

כמה אהבה יש בגבוה ובנמוך, וכמה אמת ברצון הזה לנשוך את מה שאתה אוהב. אוהב אבל גם אולי רוצה לאזן את יחסי הכוחות? אוהב אבל אולי גם קצת רוצה להכאיב?

כמה שהכל מורכב אצל דינוזאורים.

וכמובן, כמובן, שכותבים לילדים על אהבה כמו שהיא באמת, קצת מסובכת, קצת מורכבת, לא אידאלית. ברור, אלא על מה? דורה הולכת לבית הספר?

עצוב לי, וקשה

הייתי עצוב בכיתי אוקיינוס
כי קשה לי קשה להיות דינוזאורוס…
חושבים שלהיות דינוזאורוס
זה להשקיף מגבוה על הכל
זה לשחק אותה בגדול כביכול (כביכול)
אבל שתדעו לכם שזה מאוד עצוב
זה בלתי נסבל להיות עצום

(חיים בוזגלו)

יכול להיות שמישהו נבהל. שמישהו גדל לממדים מפחידים. שמישהו מספר לנו שההצלחה והגודל הם לא חזות הכול. שמישהו מספר לנו מאחורי הקלעים של הפרסום והתהילה, כמה כל זה עצוב וקשה.

כמה בדידות ופחד, כמה חשש לפגוע ולהיפגע. כמה שברירית התהילה הזו ואיך אין לה קשר אמיתי לאושר.

זה בסדר כמובן, לדבר על פחד, קושי, עצב, אולי אפילו דיכאון, בשירים לילדים. ילדים מרגישים את כל אלה. וטוב לדבר אתם על זה באמת זאת אומרת, כן, גם אנחנו מרגישים ככה לפעמים. לא כדי לחנך ולהגיש מוסר השכל. פשוט כדי לחלוק, פשוט כדי לתת יד ולהגיד – כן, גם לנו כואב, קשה, עצוב. וגם אנחנו, אם יש לנו מזל, בוכים.

אני פוחד מאנשים שסתם
אומרים שאני אכזר
מבלי לבדוק אם יש אמת בדבר
כאלה אנשים תמיד יגידו שאני מפלצת
מכאלה אנשים אני נזהר

(מיכה שטרית)

התמה הזו עוברת כחוט שני לאורך כל האלבום הזה. דברים הם לא מה שהם נראים. הפחד שלנו הרבה פעמים ישכך אם נביט למציאות בעיניים. בריונים הם רכים, מפלצות הן עצובות ויש גם אחד שמן שמנגן.

כמה פעמים הפחד הוא פרי הדמיון שלנו. כמה פעמים אנחנו נזקקים לו כדי להיזהר, וכמה פעמים כדי להזהיר. כמה פעמים אפשר להתיידד עם מפלצות אם רק מסכלים להן בעיניים העצובות או האוהבות.

כמה רושם חיצוני הוא מתעתע. כמה צריך להסתכל פנימה כדי לא לפחד. כדי להתקרב. כדי לאהוב.

אחלהזאור

גרובי גרוביזאור, אחלהזאור
משקפי שמש וטייפ יפני
מבטא ג'מאייקני וג'ינס אמריקני
תספורת אפרוקובנית…

(מיכה שטרית)

<היפ הופ>

קצת קשה לכתוב על אלבום בלי לשמוע אותו. המוסיקה מתנגנת לי כל הזמן כשאני כותבת והיא חלק בלתי נפרד מהטקסטים האלה.

כמובן, אין דבר כזה מוסיקה לילדים. דוכין ושטרית עושים כאן מוסיקה. יש כאן רוק ופופ וראפ ואלקטרוני ותכף גם יהיה רוק כבד אחד. יש כאן מוסיקה טובה שלא מזלזלת במאזינים שלה ושמבוגרים יכולים להאזין לה בהנאה גדולה. אבל זה כבר מובן מאליו בשלב הזה, שאף אחד לא חושב כאן שאם הוא עושה אלבום לילדים הוא צריך לעבוד פחות קשה.

הנושאים הם מהעולם האמיתי, המוסיקה היא מהעולם האמיתי, וגם הילדים, כן, הם חלק מהעולם הזה.

אני יודעת שיש אסכולות שאוהבות להגן עליהם ולעטוף אותם. אני יודעת שיש אלבומים מצוינים לילדים שהתכנים שלהם יותר "ילדותיים" ובכל זאת הם יפהפיים.

אבל אני אוהבת דווקא את האלבום הזה כי הוא לא מתייפייף. זה העולם הזה. יש בו אהבה, עצב, פחד, קושי, כיף, סקס, שתייה, שעמום ותכף תהיה גם קצת אלימות. אבל אל תגלו לילדים. הם לא יודעים.

דינוזאור רוק כבד כבד מאוד
דוקא לידי החליט לעמוד
אז אמרתי לו…
סלח לי, אתה דורך לי על הרגל…

אז אמרתי לו בוא נלך מכות
או הורדת ידיים
רק תעשה לי טובה – תעוף לי מהעיניים

(מיכה שטרית)

<רוק כבד>

אנושיות כוללת בתוכה יצריות. אלימות. וילדים? הרי הם דוגמה חיה שטרם למדה לעטות את המעטפת התרבותית, לאיך האנושיות כוללת בתוכה יצריות. אלימות.

וגם כמובן אי-צדק. לפעמים מישהו דורך לך על הרגל. זה כל כך מעצבן. זה קורע את המעטפת. זה מוציא את האלימות. היא יכולה להתבטא בצורות מעודנות, מתוחכמות, אבל היא לא תהיה פחות מרושעת, פחות נקמנית, פחות פוגעת.

לחימה למען צדק נשארת לחימה. האם אנחנו יכולים לא להילחם? האם אנחנו יכולים לשנות את השיטה מהיסוד? אני מדמיינת. אני מקווה. זה נשאר לי העניין הזה. לא התבגרתי ממנו. הלוואי ונוכל.

להגיד לכם שאני עדיין מאמינה בכל לבי שאפשר? מזה כבר התבגרתי.

שיר ערש

לך לישון דינוזאור פצפון
דינוזאור קטן רק חצי טון
הגיע הזמן לישון כבר מאוחר
מחר נלך לטפס על הר

(מיכה שטרית)

אחת בלילה עכשיו ואני עייפה. אני רוצה לישון. לנוח מכל המשא הכבד הזה שנושאים הדינוזאורים על גבם. מכל הגודל והשנים. להיות לרגע דינוזאור פצפון.

כזה ששרים לו שיר, ועוד נשיקה במצח ועוד אחת בזנב. לך לישון, דינוזאור, לך לישון עכשיו.

אני שרה את השיר היפה הזה לבנות שלי לפני השינה כבר 11 שנה כמעט. סבא שלהן אומר שזה מפחיד, ואיך אפשר להירדם ככה, אבל הן כבר יודעות שאין שום דבר מפחיד בדינוזאורים, להפך, והן עוצמות את העיניים כי מחר, מחר עוד יש לטפס על הר…

לילה טוב.

האלבום יצא בשנת 1993 ולמרבה הצער אי אפשר לקנות אותו.

4 תגובות   (רסס)

  1. מאת רועי שרון:

    יופי של פוסט! נהניתי ממנו מאד. עכשיו אלך לחפש את הדיסק, על אף האזהרה.

    תודה!

  2. מאת ענת:

    וואו, לא ידעתי שיש דיסק כזה! עושה חשק אדיר למצוא אותו למרות שכבר "אי אפשר"…
    ממליצה מאוד גם על דיסק חדש יותר של ארקדי שנקרא "ארקשה" ובו הלחין מדהים (מוזיקה גם לגדולים) יצירות ספרות ילדים ("המפוזר מכפר אזר", "5 מכשפות" "תפילילה" ועוד). הוא נמצא אלינו באוטו וכולנו (בני 46, 40, 13, 10, 3) מתים עליו ושרים אותו יחד! 

  3. מאת אילנה יפת:

    שלום, אנחנו זוג בשנות השישים שלנו ורק לאחרונה השמענו את הדיסק שהיה מונח אצלנו מימים טובים שבנותינו גרו איתנו. וכאן באה ההפתעה. השירים מדהימים עם מסרים אנושיים ויפים להפליא.
    הייתי רוצה ליכתוב את הטקסטים הללו בעצמי. כל כך התחברנו אליהם שאנו שרים אותם ברכב בקול גדול ונהנים מהנסיעה. תודה לכותבים, ותודה על הפוסט. אילנה

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )