כשיונת התקשרה הייתי בעיצומה של ריצה.
לא לדאוג, אני לא נוהגת לרוץ להנאתי או למען הכושר (חס וכרפס), אלא שהדחיפות להספיק לאוטובוס האחרון הניעה את ישבני המדושן לזרז עצמו, עם כל הקושי שבדבר.
בעודי חסרת נשימה, עת ראותי המפונקות על-פי-רב מחשבות להתפקע מאימת עודפי האויר הנדחף לו בכח, היא (זאת אומרת: יונת) מבקשת ממני לכתוב על ילדי האתלטיים. איך לי, בטטה עצלה (אם כי חיננית) יצאו ילדים תזזיתיים כאלה, מטפסי עצים ולהטוטנים? ילדים כאלה, שלוקחים על דעת עצמם את דיסק הכושר שרכשתי (פעם כשנמאס לי להיות בטטה ועוד לא השכלתי לחשוב שאני חיננית כמו שאני) ועושים כושר, ועוד להנאתם…
אז איך יצאו דווקא לי ילדים כאלה?
אין לי תשובה חד משמעית. אני מניחה שלגנטיקה יש חלק נכבד בזה – למרות שבעברי הייתי מאוד ספורTVית, אבי ילדי היה בעברו ספורטיבי אמיתי.
אבל זה לא רק גנטיקה. כי אם זכרוני הבוגדני אינו מטעני, לפני שהייתי לבטטה, אהבתי לרוץ ולרקוד. הייתי מהחזקות במשחקי החבל והגומי (מישהו זוכר?), וחלמתי להיות רקדנית או מתעמלת אומנותית. אך למרות היותי תזזיתית משהו לא עשיתי שום צעד בכיוון, ואולי משום שלא עסקתי בספורט כלשהו תפסתי את עצמי כ"בטטה", לא סתם בטטה, בטטה עצלה…
אז איך זה שאני "יודעת" על עצמי בוודאות שכזאת שאני "בטטה עצלה"?
אני מניחה שזה קשור לאופן התפיסה שלי את עצמי. עניינים של בטחון עצמי לקוי, בעיות עם עצמי ועם סביבתי, ועוד כהנא וכהנא עניינים שיכולים לפרנס פסיכולוגים רבים.
אחד הדברים שהפחידו אותי כאמא צעירה (בניגוד להיום שאני אמא מאוד צעירה) היה שילדיי יגדלו כפי שאני גדלתי, שיהפכו להיות בטטות עצלות, שיחוו את גופם מסורבל וכבד, עד כדי סלידה עצמית. חשוב היה לי שהם יאהבו את עצמם ובעיקר את גופם ויהיו פעלתניים ויצירתיים. נראה היה לי שזהו החלק החשוב יותר בתפקידי כאמא. מעבר לניקיון והבישול למשל שאני נוטה להזניח לעיתים, (כי ילדי גדלים יפה גם בקיומם החלקי) הרי שאת האופן בו הם חווים את עצמם, אין להזניח, כי בעניין זה, את המקולקל קשה יותר לתקן. הרגלים של תנועה ופעילות גופנית נרכשים בגיל צעיר. מאוחר יותר, זה הופך קשה יותר. לילד שהתרגל לשבת מול מסך טלוויזיה או מחשב, יהיה קשה יותר להתחיל לזוז. ולכן אצלנו בבית, זמן הישיבה מול מסך הטלויזיה מוגבל, ומול המחשב אינו קיים. מאחר ורב הזמן הם נמצאים בבית או בפעילות כזאת או אחרת הרי שזמן המסך יכול להגיע לשעות ספורות בשבוע. אומנם הילדים מנסים להתווכח איתי ולשכנע אותי אבל עד היום איש עוד לא הצליח לשכנעני בחשיבות או בתועלת זמן מחשב, מעבר להנאה שבדבר.
זה הזמן לפרוס את משנתי ביחס לקשר בין תנועה לדימוי גוף, בין תנועה לבריאות נפשית, ובין תנועה להתפתחות המוח, במיוחד בכל הקשור לילדים. (יש לציין שהכותבת אינה מומחית או בעלת תעודה בתחום, או ערכה מחקר כלשהו, וכל התיאוריות הן פרי התבוננות ושימוש מופרז באינסטינקטים) ילד צריך להיות בתנועה מתמדת. הלמידה קורית תוך כדי תנועה. אמנם אפשר ללמוד גם בישיבה, אולם התנועה משמעותית לשלב ההטמעה.
איך מגדלים אותם לתנועה? לא יודעת אם יש מתכון מנצח. אני לא מעודדת ספורט תחרותי למשל, אבל משתדלת לשמור על אורח חיים פעיל. טיולים, אופניים משחק וחוגים.
כתינוקות, ואפילו כעוברים חוו הילדים תנועה כל הזמן. מבטטה עצלה הייתי לנמלה עמלנית, לפעמים באובססיה, רק כדי שלא אתפוס את עצמי יושבת. שלא יגלו סביבי שאני למעשה עצלה. שילדי לא יראו אמא יושבת, (יש דברים שקשה להתנתק מהם) שיחוו את העולם בתנועה. את שנתם הראשונה הם חוו עלי. אפילו להיניק לא הייתי מסוגלת בלי לזוז, וכך כל הנקה הופרעה על-ידי דברים "נורא חשובים" שחייבים להעשות כרגע. לא ערסלתי אותם בנחת, זזתי חסרת מנוח. אולי בגלל זה הם תזזיתיים בעצמם?
מעולם לא הושבתי אותם בעגלה בטיולים, תמיד היו עלי, גם אם שניים או שלושה זאטוטים. המחשבה שהם יכולים לראות את העולם זז בעודם יושבים לא עלתה על הדעת. האמנתי ואני עדיין מאמינה שתנועה צריך להרגיש.
גם מפאת החשיבות בתנועה, וגם מטעמי איכות סביבה, האוטו זז רק למרחקים ארוכים. למכולת, לגן שעשועים, או לטיולים באיזור הקרוב (אנו גרים קרוב לטבע) יוצאים ברגל או באופניים. האוטו נועד רק למקרים של גשם שוטף מלווה רוחות ערות או שמש צהריים קופחת, וגם זה רק אחרי מחשבה שניה.
בסיכומו של דבר אנחנו מגדלים את ילדינו בתוך שלל הדברים שעיצבו אותנו כאנשים: הערכים שלנו, התרבות שלנו. גם האופן בו גדלנו משפיע – לפחדים ולתסכולים שלנו יש חלק לא קטן בקבלת ההחלטות החינוכיות שלנו (גם כשאנחנו שבים ומצהירים שאין לנו ציפיות ונאהב אותנו כמו שהם, ורק שיהיו בריאים). אני לא יודעת מה מכל מה שהם עושים היום ימשיך איתם הלאה. אולי בסופו של דבר יגדלו ילדי להיות אנשי מחשבים יושבי שולחנות וחדרים ממוזגים, אבל כילדים אני רואה אותם אוהבים את הגוף שלהם, מדברים איתו בודקים את יכולותיו ואת יכולותיהם כל הזמן, הם קלילים ואוהבי חיים. מה צריך יותר מזה?
אכן נושא חשוב ביותר.
אני עצמי לא איש ספורטיבי במיוחד, אבל בשנים האחרונות, הבנתי שכושר גופני הוא בסיסי ביותר לקיומנו, ממש כמו אוכל, שתיה, ואויר לנשימה.
והתחלתי במסע של חיפוש ענף הספורט שיתאים לי ואוכל להתמיד בו. לכל אחד מתאים משהו אחר. יש שאוהבים בחברה, ויש שאוהבים לבד. יש שאוהבים תחרותי ויש שלא. יש שאוהבים כדור ויש שלא. יש שאוהבים טבע ויש שאוהבים חדר כושר.
אחרי כמה נסיונות, הבנתי שאם אני לא נהנה ממה שאני עושה, לא אוכל להתמיד בזה למשך שנים (המחשבה שאני רוצה למצוא משהו שאתמיד בו עד גיל 100 נתנה לי פרספקטיבה 🙂 ).
ובנוסף, אחד השיקולים הנוספים היה שאני רוצה לתת לילדים שלי דוגמא אישית של ספורט ושמירה על הכושר, בניגוד לדוגמא שאני קיבלתי (אבא לי שהיה אומר לי שצריך לעשות כושר, אבל בעצמו לא עשה…). כי בעיניי, זו הדרך הטובה ביותר ללמד אותם.
היום אני מצליח להתמיד, לפעמים יותר ולפעמים פחות, אבל זה בהחלט תופס הרבה יותר מקום בחיי מאשר פעם.
שני הבנים הגדולים הולכים לחוגי ספורט, ואני מקווה שזה ימשיך כך גם בעתיד, ושגם הקטנה תצטרף לזה. בדיוק השבוע האמצעי אמר שהוא רוצה לפרוש מקארטה, אז מיד חיפשנו לו חוג ספורט אחר…
וכדי שהתגובה לא תהיה יותר ארוכה מהכתבה אני אסיים כאן.