פעם כשהעלון היה יוצא מודפס על נייר, היינו כותבים את הרהורי הפתיחה בסיום העבודה על הגליון. במשך חודשים היינו "חיים" את הנושא, קוראים עליו, מגלים אותו מבצבץ בעיתון שקראנו, בספר שהתגלגל לידנו, בתוך אחד מארועי חיינו. לאט לאט היה מתחיל להצטבר חומר, והגליון היה מתחיל לקבל צורה, ומתוך העבודה היו נולדים הרהורי הפתיחה שהיו למעשה הרהורי סגירה.

היום בעידן הוירטואלי, הרהורי הפתיחה אינם יכולים להדהד עם התהליך שקרה במהלך העבודה, שנבנה מיום ליום, משבוע לשבוע.

ולכן, כמו שבוירטואלי הכל הפוך, החלטנו לנסות הרהורי סיום.

וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קוהלת א' ט')

השמש כבר ראתה הכל. כך אומר לנו קוהלת בן דוד "מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה". (ט') אז מה לנו כאן בני האדם שעומלים על חייהם, מחפשים חידושים, מחפשים פשר ומשמעות?
לכאורה סותרים דברי קוהלת את נושא הפתיחה שלנו – התחדשות. אבל אנחנו הרי הרגשנו את ההתחדשות, אנחנו יודעים שהיתה כאן התחדשות. היה אז האביב וההתחדשות נכרה בכל פינה, למרות החורף החם. היתה פריחה בכל מקום, היה פסח שעורר מחשבות חדשות בלבנו, העצים לבלבו, ילדים חדשים באו ועדין באים לעולם, חדש בכל מקום אליו נפנה מבטנו.

ואין כל חדש תחת השמש…

אני מרגישה שקוהלת רוצה לומר לנו במשפט הזה דווקא משהו על טבעו של החדש ולא על העדרו. לאורה של השמש אין כל חדש. השמש הסובבת סביבנו (גם זה היה פעם חדש, ההבנה שאלה אנחנו שסובבים סביבה) צופה בנו ממרחק עצום, ומשם, מנקודת מבטה המרוחקת אכן אין כל חדש. השמש אינה יכולה להתקרב, חומה מכלה את כל מי שמעז. והמרחק כופה עליה את המבט הכללי שאינו יכול להבחין בשינויים זעירים. אבל אנחנו, בני האדם נחנו ביכולת הקרבה, ומשנתקרב נתחיל להבחין בחדש.

מה זה משנה לשמש אם אנחנו חושבים שהיא סובבת סביבנו או שאנחנו אלה שסובבים סביבה? מבחינתה זה הינו הך: "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹ–שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם" (ה') אבל בשבילנו, גזע האדם, היה זה גילוי מסעיר שכדור הארץ אינו מרכז העולם, שהכוכבים השונים והשמש אינם סובבים סביבו אלא זאת השמש שנמצאת במרכז העולם וסביבה סובבים כוכבי הלכת. גילוי זה השפיע השפעה מכריעה על החשיבה המדעית שאותותיה ניכרים בכל מקום אליו נסתכל – ההתפתחות הטכנולוגית המואצת, שיפור תנאי חייהם של חלק מתושבי הכדור, בצד הרס הסביבה, הכל פרי רוחה של החשיבה המדעית. אבל בעבור השמש אין כל חדש. "יֵשׁ דָּבָר שֶׁיֹּאמַר רְאֵה-זֶה, חָדָשׁ הוּא:  כְּבָר הָיָה לְעֹלָמִים, אֲשֶׁר הָיָה מִלְּפָנֵנוּ" (י') כדור הארץ כבר ידע תקופות סוערות ושינויים מפליגים, אין בכך כל חדש, ונפש האדם נשארה כשהיתה לפני אלפי שנים למרות השינויים המפליגים.

אני לומדת מקוהלת שמי שיכול לזהות חדש הוא האדם, לא השמש. האדם, ביכולתו להתבונן מקרוב יכול להבחין בפרטים הקטנים של הקיום ואלה מתחדשים ללא הרף. נכון, אביב היה כבר מיליוני פעמים, אבל האביב הזה על שלל צבעיו הוא מיוחד וחדש כי הוא קורה לי, כי אני מבחינה בגינה שלי שהתמלאה בחרציות ובעמודי החותמית שמתחילים לנקד את הצהוב העז בוורוד רך. כי אני מסכימה להתרגש ממנו ולהשתתף בחגיגה. הנה, ידו של תינוק הושטה לעבר דבר מה ואצבעותיו לא הגיעו, ומיד ברגע הבא הוא מושיט את ידו ונוגע בצעצוע המרשרש לו בתשובה לקרבתו.

ההסכמה להתקרב אל, לקחת חלק, להשתתף במסכת החיים, היא שפותחת בפנינו את האפשרות לפגוש את האדם האחד לא כנציגו של גזע האדם אלא כבריאה יחודית וחד פעמית. הסכמה זו מאפשרת לנו להבחין בפלא הבריאה על ריבוי פניו, מאפשרת לוותר על היאוש מכך שמה שהיה הוא שיהיה ומהשעמום שנולד ממנו, ולהתבשם בחדש אשר אינו יכול להתגלות ממרחק השמש.

נושאים: התחדשות