19 במאי, 2010

ללמוד לקרוא לפני שיודעים לדבר

בעיני רבים, מי שיודע לקרוא תוים, יודע מוסיקה. עבור אלה שאינם יודעים לקרוא תוים, זה נראה כמו אוסף קוים ונקודות חסרי משמעות, "שפה סודית" למביני דבר בלבד, כתב סתרים מיוחד שבלתי אפשרי לפענח אותו.

מורים רבים למוסיקה, מלמדים קריאת תוים באופן מסודר כבר בראשית לימודי הנגינה והורים רבים של תלמידי מוסיקה, מצפים שהילד ילמד לקרוא תוים כבר בשלב מוקדם. בשבילם, אם הילד יודע לקרוא תוים, זה הסימן הטוב ביותר לכך שהוא אכן לומד ומתקדם. אם הוא לא לומד לקרוא תוים, הם עלולים להרגיש שהלימוד "לא רציני", ללא קשר להתקדמות בנגינה. לקריאת התוים ולתוים עצמם יש איזו הילת-קדושה שמבחינה בין "היודעים" לאלה "שאינם יודעים".

אבל בעיניי, הדבר דומה לנסיון ללמד ילד לקרוא (מילים ומשפטים) בזמן שהוא רק מתחיל ללמוד לדבר.

למה הכוונה?

מה הם בעצם התוים? תוי המוסיקה הם רישום מקורב של מוסיקה באמצעות סימנים מוסכמים. כתיבת מוסיקה בתוים מאפשרת שימור של יצירות מוסיקליות, העברה של יצירות ממקום למקום, מתן אפשרות ללמוד יצירה שאין מי שילמד אותה בעל-פה, והאפשרות ללמוד ולבצע את היצירה מבלי לזכור אותה בעל-פה.

לפני המצאת כתב התוים (וגם היום במוסיקה עממית או דתית), כל היצירות המוסיקליות היו עוברות מנגן לנגן בעל-פה ולא היו כתובות. כאשר הן נעשו מורכבות יותר, ובמקביל החלה להיווצר הפרדה בין המלחין והמבצע (בתחילה הנגנים הלחינו לעצמם) – נולד הצורך בכתב תוים. בהתחלה הוא היה בסיסי מאוד, ובמשך השנים התפתח, ונוספו סימנים נוספים ואפשרויות חדשות.

אולם חשוב לזכור שבכל מקרה, התוים הם רק קירוב של היצירה עצמה. היצירה עצמה תמיד חיה מחוץ לתוים, בביצוע עצמו, והתוים הם רק כלי-עזר. יצירה מוסיקאלית היא בעלת אינספור מימדים וגוונים המשתנים מנגן לנגן, מביצוע לביצוע ומתקופה לתקופה. התוים, לעומת זאת, מוגבלים. הם מוסרים למבצע מידע בסיסי ביותר כמו גובה הצליל, אורכו ועוצמתו, וכן מידע נוסף על גוון הצליל הרצוי או אופיו. בנגינה עצמה, ישנם מרכיבים שאין להם כלל איזכור בתוים, כמו ויבראטו (הרעדת הצליל לצורך חיות והבעה), או ה"צבע" של הצליל (בהיר, אפל, חד, מעוגל וכדומה).

גם הפרטים שכן כתובים בתוים אינם יכולים להיות מדוייקים. מגוון העוצמות או הגוונים של הפקת הצליל גדול בהרבה מאפשרויות הרישום בתווים. גם הקצב המבוצע איננו מדוייק: מי שמדייק לגמרי בנגינה יישמע משעמם, כמו מחשב. הביטוי האישי נשמע בגוונים המיוחדים של הצלילים – האחד ארוך מעט יותר ואחר קצר יותר, אחד חזק והשני חלש, צליל אחד רך ונעים, ובמקום אחר צליל נוקשה ורציני. היצמדות יתרה לתוים עלולה לגרום לנגינה להישמע מכאנית וחסרת נגיעה אישית.

מכאן שידיעת קרוא וכתוב של תוים, עדיין לא מקנה את ידיעת השפה. את השפה המוסיקאלית אפשר ללמוד רק דרך מוסיקה, כמו שאת שפת הדיבור אפשר ללמוד רק דרך דיבור ולא דרך קריאה. גם כשלומדים שפה חדשה דרך ספר, חייבים לשמוע אותה כדי ללמוד איך לדבר בה, החל מהגייה נכונה של האותיות והמילים, דרך מבטא, וכלה בניגון, השונה משפה לשפה.

המגבלות האלה של כתב התוים אינן קיימות כשלומדים נגינה דרך חיקוי (קיימים, כמובן, אתגרים אחרים). כששומעים מישהו מנגן משפט מוסיקאלי שבתוכו יש עוצמות נגינה שונות, לא משנה אם קוראים לזה "פיאנו ופורטה", "מצו-פורטה ופורטיסימו" או "חתול ועכבר",  גווני הצליל נקלטים באופן ישיר והיצירה נלמדת תוך כדי חיקוי (באופן לא מדוייק, כמובן). בהמשך יוכל לבטא הנגן את הצלילים בהתאם לפרשנות האישית שלו ולרגשות המתעוררים בו.

בשלב זה, אפשר יהיה להצביע על סימן מסויים בתוים ולקשר אותו לאלמנט מוסיקאלי המוכר מהנגינה בפועל. בצורה זו, הסימנים יהוו ייצוג או "תזכורת" למה שבאמת יש במוסיקה, מעין סימני דרך שאינם הדרך עצמה, אלא רק נקודות עוגן בתוך ים של פרטים.

כאן נחזור לשפת המילים: כשילד מתחיל ללמוד לדבר, הוא עושה זאת על-ידי הקשבה וחיקוי, ניסוי וטעיה. התהליך איטי והדרגתי ונמשך למעשה כמה שנים. בשלבים הראשונים הילד עוד לא ממש יודע לדבר, ומבין רק חלק ממה שאומרים סביבו. הגיית המילים עוד לא מפותחת ויש בה שיבושים. בשלב זה אין צורך ואין אפשרות ללמוד לקרוא. הדיבור עוד לא מפותח מספיק כדי שאפשר יהיה לקשר בין אות ומילה כתובה לבין הגייה של מילה מסויימת.

לימוד הקריאה מתחיל בשלב שבו הדיבור כבר מבוסס ושוטף למדי. במצב זה, המילה הכתובה מייצגת משהו שהילד כבר שולט בו היטב.

ובשדה המוסיקה: כשילד רוצה ללמוד מוסיקה, הוא רוצה ללמוד לנגן. הוא לא בא במטרה לקרוא תוים, אלא לעשות מוסיקה. קריאת התוים היא אחת מתוך שלל מיומנויות שיש ללמוד, ויש לעשות זאת בשלב בו הבשלות לכך קיימת.

לפני שהתלמיד מתחיל להכיר את שפת המוסיקה דרך הנגינה והשירה, המשמעות של סימני התוים היא תיאורטית בלבד ובמקרים רבים לא לגמרי מובנת: מה זה צליל "גבוה" או "נמוך"? מה המשמעות של מקצב? מה זו הפסקה? מה זה "לגאטו" או "סטקאטו"?

אך לאחר שהתלמיד רוכש את השפה באופן מעשי וחוויתי, לתוים תהיה משמעות: הסימן הכתוב מייצג צליל או ניואנס שהילד כבר יודע להבחין בו או להפיק בעצמו (בדיוק כמו שמילה כתובה מייצגת מילה שהילד כבר יודע להגיד בעצמו). כך, לימוד כתב התוים יכול להתרחש בקלות רבה יותר, במהירות רבה יותר, והחשוב מכל – בתוך הקשר מוסיקאלי ולא טכני.

2 תגובות   (רסס)

  1. מאת טדליק:

    כמוסיקאית, יצא לי לפגוש מוסיקאים שונים ומגוונים.
    כמה מהטובים בהם לא ידעו כמעט כלל לקרא תווים.
    לעומתם, היו קוראי תווים נפלאים שכה צמודים לתווים עד שאינם מסוגלים ללמוד שיר פשוט בעל פה. או משמיעה בלבד.
    מסכימה לחלוטין עם הנכתב למעלה.

  2. מאת גלית ראב"ד:

    תודה עודד! סידרת לי עוד פינה באולם המבולגן שאני מכנה אותו אנסקולינג. כמי שילדיה גדלים בבית של מוזיקאי רוק (ופופ, ובלוז, וקצת ג'ז, והרבה מוזיקה ישראלית… ועוד), שבתחומו הוא משכיל ורחב אופקים, אני לא מפסיקה להתלבט אם ועד כמה צריך ללמד את הילדים מוזיקה "בצורה מסודרת", מה שנקרא. הרי הם כמעט לא שומעים בטהובן בבית! ועדיין לא מנגנים על שום כלי! ותווים הם בטח עוד לא יודעים…

    משום מה דווקא במוזיקה – אולי בגלל הבורות שלי בתחום – נדמה לי שצריך לתת להם שיעורים מסודרים, ולימודי תווים, ומורה לפסנתר, רצוי קשוחה, לא חשוב מאיזו עדה.
    במקום להסתכל בהשכלה המוזיקלית העשירה שהם כן מקבלים, קל לי יותר לראות מה לא. מעניין שבענייני קריאה, כתיבה וחשבון אני הרבה יותר רגועה. אולי זה משום שאת אלה אני עצמי יודעת, ואילו תווים מעולם לא הצלחתי ללמוד וככה נחרבו לימודי הפסנתר שלי?

    שוב תודה על דבריך.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )