14 ביוני, 2010

על הגוף ועל אלוהים

נשימה
מתבוננת בנשימה.
האויר נכנס ויוצא. אני מלווה אותו, הולך ובא הולך ובא. בעצם אני לא נושמת. זה קורה מעצמו. אני כאילו מונשמת. הנשימה שלי שטוחה. מהירה. מתחילה להבחין בתנועה. נשימה, תנועה. מה בגופי מתנועע כשהאויר נכנס ויוצא? בית החזה מתרחב במקצת. אני מרגישה את הצלעות. הבטן כמעט ולא נעה. האויר נתקע, לא מגיע לבטן. היכן הוא נתקע? אני מרגישה שהוא מגיע רק עד הסרעפת. עוד אויר נכנס, עוד אויר יוצא. משהו בסרעפת מתחיל להשתחרר. אני מרגישה את תנועת האוויר כבר עד הטבור. הבטן עולה ויורדת. אני מפהקת ובית החזה מתרחב. הנשימה מתארכת, מתרחבת.

מה קורה בחלק האחורי של גופי? האם גם שם אני מרגישה את הנשימה? לא. אין שם תנועה. אני מתבוננת בשקט. פתאום מתחילה להרגיש תנועה. יש לי גב. אני מרגישה אותו. השכמות שלי נעות בזמן שהאויר נכנס לתוכי, בשעה שהיקום מנשים אותי. הנשימה ממשיכה להתרחב ולהתפרס. אני מרגישה את האויר זורם עד לקצות אצבעותי.

אלה רגעי הנס בעבורי, שינוי נקודת המבט, הסתה זעירה של עמדת המתבונן – אני לא צריכה לנשום, העולם מנשים אותי – ועולם שלם, רחב ושוקק חיים נפתח. זה היה (עוד) רגע בו הבנתי שיש על מי לסמוך. אני קוראת לזה אלוהים. גם איוב: "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב יט כו). אפשר גם לקרוא לזה בשם אחר, העיקר להרגיש נוח ולדעת שלא הכל צריך לדעת ולהבין וללמוד, ולא חייבים לקבל החלטות על סמך ברור מדוקדק של אינסוף מידע. מה שיכול להזין תהליך של שינוי הוא תשומת לב פשוטה, אפשרות שניתנה לכל אחד ואחת מאיתנו ניתנה בשפע.

התמקדות
ג'נדלין, פסיכולוג, פילוסוף אמריקאי "גילה" שיטה שעוזרת לאדם לעזור לעצמו. "התמקדות" הוא  קורא לזה. במשך חמש עשרה שנה חקר ג'נדלין ביחד עם קבוצת עמיתים את השאלה, שלדבריו רבים מהמטפלים לא רוצים לחקור – מדוע לעיתים קרובות כל כך נכשלים הטיפולים הפסיכולוגים במשימה לחולל שינוי בחיי המטופלים.

ג'נדלין גילה דבר מעניין. מה שמשפיע על היכולת לחולל שינוי בחיי המטופל, איננו תלוי בסוג הטיפול או במטפל, אלא במשהו שהמטופל עושה בעצמו במהלך הטיפול. מטופלים אשר מצליחים להפיק תועלת מתהליך טיפולי מקיימים דיאלוג בין הגוף שלהם לבין "הראש" שלהם. הגוף איננו רק מכונה פיסיולוגית כפי שאנחנו נוהגים לחשוב. המידע שהוא מקבל מהסביבה מורכב לעין ערוך מהמידע שאנחנו קולטים "בראש". הדיאלוג המתקיים בין "הראש" והגוף מאפשר ליצור משהו חדש ולצאת מתבניות אוטומטיות שלא משרתות אותנו יותר. ג'נדלין אף מרחיק לכת וטוען כי גם רעיונות ותאוריות שאנשים יוצרים נשענים על מידע המתקבל מהגוף.

השימוש בגוף כמקור מידע משמעותי איננו מובן מאליו למרות שכל אחד מושפע מזה באופן בלתי מודע. רבים יודעים שאת ההחלטות שלנו אנחנו מקבלים על סמך תחושות הבטן, ולמרות זאת נדמה לנו שזהו תהליך מודע ורציונאלי המתרחש באמצעות החשיבה. כמו שעושה הגיבורה ב"יונה ונער" של מאיר שלו – היא מקבלת את ההחלטות שלה על סמך רשימת "הבעד והבנגד" שהיא מכינה לכל התלבטות שלה.

מחשבות
אנחנו רגילים לייחס למחשבות את הכוח ליצור שינוי או לפתור בעיות, אולם למעשה חלק ניכר מהבעיות שלנו נובע מטבען של המחשבות.

כולנו מכירים את טבען של המחשבות: הן "נחשבות" בעצמן, לעיתים קורובות אין לנו כל שליטה עליהן, הן חוזרות וחוזרות ללא הרף, בעיקר מחשבות "רעות", הן מעוררות אותנו לתגובות שלפעמים היינו רוצים להמנע מהן ובעיקר גורמות לנו להרבה מתח, סבל וחרדה. אני לא מצליחה לישון בלילה כי אני חושבת על ביתי שיצאה לבלות ומול עיני חולפות כל הסכנות שמאיימות עליה; אני לא מצליחה להאיר פנים לבן זוגי כי אני חושבת שהוא צריך להתנהג אחרת, כי ככה לא מתנהגים; אני סובלת כי אני חושבת שמצבי הכלכלי קשה למרות שבפועל איני רעבה ללחם, יש לי קורת גג מעל לראשי ובני משפחתי בריאים ושמחים.

בהסתמך על האוטומאט של המחשבות אנחנו מנסים למצוא פתרון לבעיה שמציקה לנו, וחוזרים שוב ושוב על הפתרון שמצאנו, באופן אוטומאטי. אנחנו עושים עוד מאותו הדבר, עוד יותר חזק, עוד יותר הרבה, ו… נשארים עם אותה הבעיה.

הגוף
ג'נדלין מציע משהו אחר לגמרי.
שבו בשקט. התבוננו במחשבות שעוברות לכן בראש, ברגשות שעולים. אל תנסו להמנע מהן, אבל גם אל תעצרו עליהם. עכשיו אני כועסת כי… אני מתוסכלת מ… אני פוחדת… המשיכו בכיוון הזה אבל התבוננו עמוק יותר. מה קורה עכשיו בגוף שלכם? האם אתם מרגישים בנוח? איך מרגישה הבטן שלכם? שם, בתוך תחושות הגוף, בתוך תחשות הבטן טמונה האפשרות לשינוי. אולם באופן פרדוכסלי היא עוברת דרך הזהוי של מה שיש ולא דרך המחשבה על מה שאמור להיות.

בשלב הזה מציע ג'נדלין לנסות להגדיר את התחושה במילה, במשפט או בדימוי. ולהמשיך לשהות במקום. לדבר עם מה שעולה, או מתוך מה שעולה. החיבור בין תחושות העולות מהגוף לבין הגדרה מילולית שלהן מייצר ערוצים חדשים בהם יכולים לזרום החיים שלנו. איננו צריכים לדעת לאן הם צריכים לזרום אלא רק לייצר בעבורם את הערוץ. והדרך לייצר אותו עולה מתוך תחושות הגוף.

אי נוחות
בדרך כלל כשמדובר בגוף אנחנו רגילים לחפש את הנוחות. אנחנו לא אוהבים כאב, מנסים להמנע ממנו בכל דרך. הכאב נתפס כאויב. אולם למעשה הכאב הוא אוהב. מהותו של הכאב היא בקשה לתשומת לב לנו עצמנו. תשומת לב ולא הכחדה. תשומת לב לא מבשילה בשבריר שניה, היא מתפתחת ומעמיקה על רצף של זמן. הכאב מכריח אותנו לפנות זמן. כשמתחילים לתרגל תשומת לב מגלים שלא תמיד עולה צורך בעשייה. לעיתים היא מספיקה כדי להפיג את הכאב. לעיתים מגלים שצריך לנוח, שצריך לעצור, שצריך לשנות תנוחה, שצריך לטפל במקור הכאב באופן יותר נחרץ.

כך גם קורה ברובד הנפשי. הכאב או חוסר הנוחות הגופני הוא הזמנה לתשומת לב. ג'נדלין אומר ששם מתחיל הכל – בתחושת האי נוחות. משם יכול להפתח שער לשונה, לחדש, למה שלא יכול היה לעלות בדעתנו משום שזו מורכבת ממחשבות שכבר שמענו, קראנו, למדנו, חשבנו, במילים אחרות: אמונות יד שניה.

אמת
אמונות יד שניה נשענות על האמת. האמת היא שככה מתנהג חבר. האמת היא שזה לא בסדר, האמת היא שאני זקוקה כרגע לאהבה/כסף/חפץ וזה בדיוק מה שאין לי.

אנחנו רגילים לחפש את האמת. אנחנו לומדים אותה בחיפוש המדעי אחר האמת ושוכחים שטיבה של תאוריה מדעית הוא שהיא ניתנת להפרכה. אנחנו לומדים אותה מזרם האינפורמציה הבלתי פוסק המגיע אלינו מערוצי התקשורת, שם אנחנו לומדים מה זאת אהבה, מהם החיים הנכונים והטובים, איך אנחנו צריכים להראות, מה צריכים לאכול, ושוכחים שהסרטים/ספרים/סדרות/כתבות עברו דרך פריזמה של מישהו שצריך היה לסדר את המציאות בדרך כלשהי אשר ניתנת לאריזה ולשיווק, כדי שנוכל לעכל אותה. אנחנו לומדים אותה מהדת הממוסדת שמתנה את חיי האמת שלנו במנהגים שונים ומשונים, ושוכחים שכל מה שמגיע אלינו נהגה במוחם של בני אדם, כמונו.

אבל אפשר גם ללמוד אמת אחרת. את האמת של הגוף. כפי שכבר אמרתי, כמות האינפורמציה שהגוף מגיב אליה גדולה לעין ערוך מהכמות הנתפשת על ידי השכל שלנו. הגוף מקבל הרבה יותר נתונים מהמציאות מעבד אותם מבלי שנחוש או נהיה מעורבים בתהליך ומגיב אליהם באופן בלתי אמצעי. אנחנו מרגישים את התחושות העולות ממנו ומבחינים בקלות בין מה שנוח ונעים למה שמציק ומטריד. אפשר לומר: כל מה שמייצר תחושה נעימה ונוחה בגוף שלנו הוא ערוץ פתוח לחיים – אמת בעבורנו. כל מה שמייצר תחושה מטרידה מהווה חסימה בערוץ – לא אמת.

אם ננסה להסתיר או להכחיד את אי הנוחות תמנע מאיתנו האפשרות לגלות את האמת שלנו. לא נוכל לנקות את הערוץ ולאפשר לחיים זרימה טובה יותר. הדרכים להסתיר את אי הנוחות רבות – החל ממשכחי כאבים דרך סמים למיניהם חוקיים ושאינם חוקיים ועד לפעולות יומיומיות כמו אכילה, שינה, עבודה, משחק וכולי. כשנסכים להיות עם תחושת אי הנוחות נגלה עולם חדש שוקק חיים. נגלה שלא אנחנו אלה שצריכים לעשות שינוי אלא השינוי קורה מתוך כך שאנחנו מסכימים להיות עם מה שיש.

"ומבשרי אחזה אלוה"
איוב, בתשובה לרעיו שמוכיחים אותו על דרכו, אומר: למרות תוכחותיכם, למרות הבדידות הנוראה שאני חש אפילו בתוך ביתי, למרות האסונות שניחתו עלי, אני מרגיש את אלוהים. אני חווה את קיומו בגופי, בבשר שלי. כשאנחנו מתמסרים לתחושות העולות מהגוף ונותנים להן להוביל אותנו אנחנו מאפשרים לשינויים פשוט לקרות. אולי זאת התחושה של אמונה באל – ההרגשה שמישהו אחר ולא אני מניע את העולם, שלא הכל באחריותי, שלא הכל נשען על יכולותי המוגבלות. שאותו הכוח שמניע את כדור הארץ סביב השמש, שמייצר את השפל והגאות, הוא זה שפועל בעולמי באמצעות גופי. וכל שנותר לי הוא לתת לגופי תשומת לב פשוטה ולהתבונן. השינוי כבר יקרה מעצמו. והוא יהיה הטוב ביותר שיכול להיות.

המלצות:
וידאו: ג'נדלין מדבר על התמקדות
ספר: "התמקדות" מאת יוג'ין ג'נדלין
ספר: "במרוצת החיים – גישה חדשה לפסיכותרפיה בשילוב הפעלת גוף" מאת ד"ר גיי וקתלין הנדריקס

7 תגובות   (רסס)

  1. מאת נעמה:

    תודה אורנה

    מאחותי החרדית למדתי על המונח "כלי ריק". עלינו להיות כל ריק כדי שהשם יוכל להכניס לתוכו חלק מהנשמה שלו, וזה קורה רק כשמוחקים את האגו ואת ההמחשבות/רצונות/רגשות שלנו
    ואז השם שולח את כוחות הריפוי שלו או את הסימנים שאם נתבונן בהם בתשומת לב,ניווכח לאיזה כוון הם מובילים אותנו בדרך לשינוי. רק להתבונן, ולנשום-כמו שאמרת
    וכך,אכן,השינוי קורה מעצמו אם רק מאפשרים לו
    פעם כעסתי על אחותי שהיא מוחקת את עצמה ורק "עושה את רצון השם"
    היום אני יכולה לראות כמה הרבה היא מקבלת מהיותה "כלי ריק"
    אני עדיין לא שם. המחשבות/רגשות/רצונות מנהלים את חיי יותר משהייתי רוצה

    תודה

  2. מאת עדינה_ניפו:

    אורנה, תודה על התיזכורת הפשוטה והחיונית.
    וסוף המאמר עם הציטוט מאיוב מאד ריגש אותי.

  3. מאת צדיק:

    אולם באופן פרדוכסלי היא עוברת דרך הזהוי של מה שיש ולא דרך המחשבה על מה שאמור להיות.

    למה פרדוכסלי?
    כל שינוי הוא ביחס, אם אני 8 עכשיו אז אני בעליה אם הייתי 7 ובירידה אם הייתי 9
    (כמובן שאני אמור להיות 10) אני יכול להיות 8 בירידה או 6 בעליה ולהערכה העצמית שלי זה יהיה משמעותי.
    ההכרה שלנו מחייבת הגדרת היש כדי להבחין בשינוי- זה לא פרדוכס

  4. מאת גלית ראב"ד:

    תודה, אורנה!
    מעניין שבדיוק היום סיפרה לי חברה על השיטה.
    ועוד משהו מעניין – כמה מהדברים שכתבת הזכירו לי את ספרו של בארי לונג "מעשה האהבה". לפחות כמו שאני הבנתי חלקים ממנו.

  5. מאת אורלי הלל:

    שלום חברים
    תסלחו עם אני קצת סוטה מהנושא אבל בהקשר לדברים שנאמרו קודם תרשו לי לשתף אותכם ולומר שמכיון שאנו חיים בעולם של מסגרות גם המחשבה שלנו מקבלת מסגרת באופן אוטומטי, אך אנו צועדים לקראת המעבר בין העידן הישן לעידן החדש וזה יהיה מעבר של פריצת המסגרות, מעבר מנוקשות מחשבתית ,לגמישות מחשבתית ולמעשה זה כבר קורה וזה ילך ויקצין.
    אחד הדברים הבולטים לרצון שלנו לשנות את המסגרות הנוקשות, הם הילדים החדשים והמקסימים שלנו הם באופן בולט ובוטה אינם מוכנים להתחבר למסגרות וראייה לכך אילו כל אותם בעיות קשב וריכוז היפראקטיביות ולקויות כאלה ואחרות , הם באים לעורר אותנו מחלימתנו והם באו על מנת לעזור לנו לשחרר את אותם מסגרות, תפקיד המסגרות הסתיים ועלינו לשנות דרכנו , מה שקורה בפועל זה שאותם ילדים מקבלים כל מיני כדורים על מנת להתאים למערכת במקום שהמערכת תתאים את עצמה לאותם ילדים, אנו אינדיבידואלים ואנו אמורים להתחבר לייחודיות שבאנו שמבדילה אותנו מהאחר ואין אנו מסוגלים להמשיך להתאים עצמנו ולחיות בתוך קבוצות שחיות בנורמות ובמוסכמות נוקשות העידן הזה מסתיים ואנו נכנסים לעידן חדש של יצירתיות מחשבה יוצרת וחיבור מלא לבריאה.

  6. מאת לילך לביא:

    מאמר נהדר… אני בדיוק מתוועדת לשיטת ההתמקדות דרך ספרו של ג'נדלין…
    ומאד נהניתי ממה שכתבת. מקסים ותודה.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )