שני ספרי ילדים שעוסקים בשאלה: האם לעזור לילדים, או לחזק אותם ולאפשר להם לעזור לעצמם?

בוצי בנצי מעצבנת/
כתבה: ברברה בוטנר
איורים: פגי רטמן

מה יש לדבר, ספר מעצבן.
בוצי היא הבת של החברה הכי טובה של אמא. בכל פעם שבוצי ואמא שלה באות לבקר, מרגע שהן נכנסות לחדר הילדים, בוצי צועקת, משתוללת, חובטת, מאיימת, ובאופן כללי ממררת לגיבורת הספר את החיים. היא אומרת לאמא שלה שהיא לא אוהבת לשחק עם בוצי, אבל אמא שלה אומרת שהיא צריכה ללמוד להסתדר עם כל מיני אנשים.
בשלב הזה האינסטינקטים האמהיים זועקים הצילו. מה עובר על האמא הזאת? למה היא לא עומדת שם ומגינה על בתה בזמן שמישהי מתעללת בה? למה היא לא מבררת מה קורה? למה היא לא מדברת עם חברתה הטובה? למה היא לא מתערבת?
גיבורת הסיפור נטולת השם מסתפקת בלחלום שבוצי נופלת מן הקצה של העולם, אבל בפועל דבר לא משתנה. עד ש…יום אחד, אמא שלה מבשרת לה בשמחה שבוצי תישאר אצלם עד מחר, בזמן שהוריה נוסעים. הגיבורה מפילה את הכוס מרוב אימה, וכשאמא שלה שואלת מה הן ירצו לאכול, היא לא יכולה לשתוק יותר וזועקת, עיניה פעורות לרווחה: "בוצי בנצי היא דינוזאור! … והיא מתכננת לאכול אותי בלי שום בישולים!"
אמא נראית מופתעת. "מותק שלי," היא אומרת, "תגידי לבוצי שאת לא רוצה לשחק במשחק הזה."
עכשיו קורה דבר ממש מעניין. מפתיע לאמהות מן הסוג השני. כל מה שהאמא עשתה הוא לסמוך על הבת שלה שהיא יכולה לפתור את זה. להניח שהיא מספיק חזקה בכדי להתמודד עם זה. ובואו נראה מה קורה.
שרלין (הלטאה) וגיבורת הסיפור מבלות את הבוקר בלהמציא משחק חדש.
בוצי נכנסת ואומרת:

"הי, תולעת קטנה".
"אני מסתכלת לבוצי ישר בעיניים. 'תסלחי לי בוצי! אני לא תולעת. אני פליאונטולוג. יש לך מושג מה הם עושים? הם רודפים אחרי עצמות דינוזאורים. מתחשק לך לשחק?'
בוצי רצה ישר לדלת הכניסה. היא רוצה ללכת עם ההורים שלה.
…בוצי מתפרצת בכעס נורא, אז ההורים שלה לוקחים אותה אתם.
זה אומר שאני לא צריכה לקוות שבוצי תעוף בטיל לחלל.
למרות שאם זה היה קורה, זה היה בסדר גמור מצדי."

מה קרה כאן בדיוק? האם הילדה באמת הועצמה? באמת קיבלה את המסר שהיא חזקה מספיק והצליחה בכוחות עצמה להתגבר על הבעיה? או שמא פשוט נזנחה לנפשה עד שהבינה שהיא חייבת לדאוג לעצמה כי אף אחד אחר לא ידאג לה?
מאיזה פתרון היא היתה יוצאת מחוזקת יותר – אמא שדואגת לה ומטפלת בעניינים בשבילה, או אמא שסומכת עליה ומניחה לה לטפל בהם בעצמה?
אמא שדואגת להרחיק ולנטרל אותה מכל גורם מאיים? או אמא שמאלצת אותה "להסתדר עם כל מיני אנשים" – להתמודד עם כל מיני מצבים ואנשים, בהנחה שהיא מספיק חזקה כדי להתמודד אתם?
האמת היא שאין לי תשובות, אבל אין ספק שהסיפור הזה מאתגר את הנחות המוצא שלי.

לשחרר את הפיות
כתבה: יהודית קציר
איורים: טלי מנשס

נועה הכי אוהבת בעולם פיות. והנה, קרקס מגיע העירה. קרקס פיות. נועה ואמא שלה, וגם שני חבריה הטובים, הולכים לקרקס. נועה רואה מיד שמדובר בפיות אמיתיות. הן מרחפות באוויר, מתהפכות ומעופפות, ואחר כך גם עושות קסמים ומגשימות משאלות. אבל כשהן יוצאות מהקרקס ואמא שואלת את נועה איך היה, נועה חושבת על זה שלאורך כל ההופעה הפיות לא חייכו אפילו פעם אחת. הן נראו עצובות.
כשאמא הולכת לשירותים ונועה מחכה לה, היא שומעת בכי חנוק. היא מגלה את הפיות העצובות כלואות בתוך כלוב. הפיות מספרות לה שרומפוס, מנהל הקרקס, חטף אותן מהיער, ומחזיק אותן בכוח בקרקס, נעולות בכלוב, ומחביא מהן את הכנפיים. אבל אתן פיות! אומרת נועה. אתן יכולות לעשות הכול, גם לברוח! אבל הפיות נחלשו מאוד בשבי והן מפחדות מהשוט השחור והארוך של רומפוס. נועה חושבת איך תוכל לעזור להן. ואז היא נזכרת

"שלפני כמה ימים פחדה לטפס על הסולם הכי גבוה בפארק, ואבא אמר לה, תתגברי, אני בטוח שאת יכולה.הוא החזיק לה אצבעות, והיא הרגישה איך לבה מתמלא באומץ, וטיפסה. פתאום הבזיק בה רעיון. 'הלילה תנסו לברוח' אמרה לפיות, אם תגלו לי בסוד איך פיות מחזיקות אצבעות, אני והחברים שלי נחזיק לכן אצבעות מרחוק, וככה תצליחו."

הפיות מלמדות את נועה את החזקת האצבעות הסודית וגם לחש קסמים. נועה מספרת לחברים שלה, ובלילה, כולם מחזיקים לפיות אצבעות ואמרים את הלחש. הלחש נישא על פני הרוח והכוח מגיע לפיות. הן מצליחות להשתחרר. הילדים שומעים את צחוקן המתגלגל ויודעים שהלילה יחזרו הילדים לחלום חלומות טובים, לקבל מתנות במקום שיניים, למצוא דברים שהלכו לאיבוד ולהגשים משאלות. ונועה יודעת שהפיות הגשימו גם את המשאלה שלה – להיות פיה ליום אחד.

למה בעצם שאבא לא יעזור לנועה לטפס על הסולם? למה שנועה לא תנסה בעצמה לשחרר את הפיות?
הרבה פעמים כמעט יותר קל, ומאוד מפתה לעשות את הדברים בעצמנו, ולעזור למי שכביכול זקוק לנו. הרבה יותר קשה לראות את היכולת החבויה אצל מי שכרגע חלש. להאמין בו, לחזק אותו, לתת לו ביטחון, ללמד אותו אם צריך, לתת לו חכה אם תרצו, ולסמוך עליו שיוכל לדוג את הדגים שלו בעצמו. שהרי אז יוכל לדוג לעצמו לנצח, בעוד הדג שניתן לו, ייגמר די מהר. לטווח הרחוק, נראה לי שגם הסיפוק שלנו יהיה גדול בהרבה. אולי אפילו נרגיש כמו פיות ליום אחד. הסיפוק שבלראות מישהו מציל את עצמו, כלומר, ניצל באמת, גדול בהרבה מלהותיר אותו חלש וחסר אונים, ונזקק לאחרים. הסיפוק שבלהציל את עצמך הוא, ללא ספק, גדול יותר, משמעותי, ובעל ערך רב יותר מלהינצל בידי אחרים.

באביב האחרון סבלתי מבעיות נשימה. הלכתי למדקרת. היא היתה מאוד נחמדה ולמדתי ממנה לא מעט. למשל, להילחם באבק ולהשליט קצת יותר סדר וניקיון בבית, וגם לנעול נעלי ספורט בבוקר. אבל המשכתי לא לנשום. הלכתי להומאופת שבשנים קודמות היה גם קצת פסיכולוג, אבל לא נתגלה לי שום דבר חדש. לקחתי את התרופה ועדיין לא הצלחתי לנשום. בסוף הלכתי למורה ליוגה. היא נתנה לי תרגילי נשימה ותנוחות לעשות כל בוקר וערב. מאז אני נושמת. בכוחות עצמי. לתמיד.

נושאים: ביטחון-עצמי, הורות, הורים, העצמה, חינוך, יחסים, יכולת, ילדים