מאמרי מערכת לסיכום נושא 26 באוגוסט, 2010

הגוף – הרהורי סיום

כשאני חושבת על גוף, אני חושבת על משהו גשמי, בעל צורה מוגדרת, נפרד מכל מה שנמצא סביבו. תמיד אוכל להבחין היכן מתחיל הכסא והיכן מתחיל הישבן המונח עליו. אבל התבוננות מעמיקה יותר מגלה שהגבולות בין הגוף למה שמחוץ לו אינם כל כך מוגדרים. האוויר הנכנס אל תוך הריאות, האם הוא חלק מהגוף? והיכן נמצאים הקולות שאנחנו שומעים, האם מחוץ לנו, או שמא בתוכנו?
החושים אם כן, הנם השער לעולם, מטשטשים את הגבול בין הגוף לבין כל מה שהוא לא גוף.

קרנם של החושים, אמצעי התקשורת המשוכלל שלנו עם העולם, יורדת עם עליתה של היכולת הטכנולוגית של האדם. בבואו של הרופא לבדוק את האדם, שוב אינו סומך על חושיו, אלא על סדרת מכשירים משוכללים שאמורים לדייק את האבחנה שלו לכדי מספרים וערכים מוחלטים. פעם פגשתי רופא שאמר שרופא טוב צריך עינים וידיים, הוא אינו זקוק למכשירים. בחלוף הזמן הוא כבר נכנע לקסם הטכנולוגיה.

מהלך דומה תיאר איש מזג-אוויר, בהרצאה על תולדות חייו ודרכו לחזוי מזג האוויר. את דרכו כחזאי התחיל בתור ילד. כשלמד את  נושא מזג האוויר באחת מהכתות הנמוכות נכבש בקסמו של הנושא, ומאז אותן שנים לא פסק מלעסוק בו. המורה שלו בבית הספר תמכה בעיסוק זה; אשה אחת בישוב בו גר הביאה לו אטלס עננים כתוב בשפה זרה בו הוא השקיע זמן ותושמת לב. במהשך עסק אותו אדם בחיזוי מזג אוויר גם בצבא, וברבות השנים למד מטראולוגיה באוניברסיטה והפך שם מורה מוערך. בכל אותן שנים, שימשו חושיו, האינטואיציה שלו (אולי היא עוד חוש?) ונסיונו רב השנים, כלים מרכזיים ביכולת החיזוי המעולה שלו (מנסיון!).

בהתלהבות רבה הוא סיפר על המודלים הממוחשבים שנכנסו לשימוש בשנים האחרונות ועל רמת הדיוק הגבוהה שלהם. איני בטוחה שהוא מודע לזה שרמת הדיוק בחיזוי שלו, לא נשענת רק על המודלים הממוחשבים אלא גם על דקות האבחנה של חושיו. היום כמובן, הסטודנטים שלו משתמשים במודלים אלו לחיזוי מזג האוויר ואינם משכללים את יכולתם "המוגבלת" של החושים.

המהלך הזה משימוש בחושים ליצירת מכשירים שיחליפו אותם, מאפיין את הרוח האנושית. מאז ומעולם ממציא האדם מכשירים שיחליפו את עבודת כפיו ואת מדידת החושים שלו.

נראה שאנחנו נמצאים בעידן שבו הטכנולוגיה כל כך מבוססת שמקומם של החושים נדחק יותר ויותר, עד כדי כך, שבעלי מקצוע כבר לא יודעים להשתמש בחושיהם והם נסמכים אך ורק על המכשירים.

נדמה לי שאנחנו נמצאים היום בנקודה בה אנחנו מתחילים לאבד את היתרונות הטכנולוגים שהצעידו קדימה תחומים רבים. הרופאים שלא מסתכלים בחולים אלא רק בצגי המכשירים מאבדים אינפורמציה חשובה שיכולה להאיר את מצבו של החולה; אנחנו איננו לומדים עוד להסתכל על השמיים ועל העננים כדי לדעת מה יהיה מזג האוויר, ואפילו איננו יודעים לזהות את הזמן ביום על פי מיקומה של השמש; נגני הגיטרה צעירים מכוונים את הכלי על פי "טיונר" אלקטרוני ולא על פי השמיעה.

שימוש משוכלל בחושים דורש למידה, תשומת לב, תרגול, אימון וזמן. אולם רמת השכלול שלהם יכולה להגיע למקומות שאליהם לא יוכלו להגיע המכשירים וכל זאת ללא התלות שנוצרת במכשירים. כאשר מדובר בכיוון גיטרה, הרי שאין כל סכנה בגיטרה לא מכוונת (למעט רגישי האוזן שעלולים להתחרפן במקצת). אולם כאשר מדובר בצפצוף המודיע לנהג שנוסע אחורנית כמה הוא רחוק מהעצם שמאחוריו, הסתמכות על המכשיר במקום התבוננות יכולה לגרום חס וחלילה לנזק.

יכולותיו המפולאות של הגוף הולכות ומתנוונות עקב השימוש הלא סביר שעושה האדם בטכנולוגיה.  החושים הנם רק דוגמא למגמה שהולכת ונמשכת בעוד תחומים. חזרה מכוונת ומושכלת לשימוש בגוף, ככלי לתקשורת, ליצירה ולהבעה, עשויה להעלות את איכות החיים ולהרבות שמחה בעולם.

2 תגובות   (רסס)

  1. יעלבריסקר הגיב:

    הי אורנה
    אהבתי מאוד את רשימתך זו…כמה אנחנו ערים לחושים שלנו?כמה תשומת לב אנחנו נותנים שם? שאלות חשובות ומאירות תודה!!

  2. אפי הגיב:

    ועדיין… מכשירי הצפצוף למיניהם הם כלי עזר מאוד יעיל למתקשים במדידת מרחק, לחסרי כל חוש כיוון. וגם ברפואה לפעמים המכשירים האלה יכולים להציל חיים. כי גם אם נשכלל את יכולותינו למקסימום האפשרי, גם אנחנו כמו המכונות המומצאות, מוגבלים. ויש דברים סמויים מן העין שגם האדם בעל החושים המפותחים ביותר יכול לפספס.
    החוכמה היא להמשיך ולפתח את החושים יחד עם העזרות במכשירים השונים.
    בלידת בני הבכור טעתה המיילדת בעלת הניסיון וחושיה המחודדים בהערכת המשקל בקילו שלם. המכשירים הרפואיים הראו את המשקל המדוייק. היה חשש שאצטרך לפנות ללידה בבי"ח בגלל הטעות הזאת. אצל מכר מכשור רפואי גילה בבדיקה שגרתית תקלה בלב שלא ניתן היה לעלות עליה, הוא נותח וחייו ניצלו… והסיפורים רבים… נכון, יש גם סיפורים הפוכים…
    הכל עניין של מידתיות…

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )