23 באוגוסט, 2010

טיפול מסור

גבריאל גרסיה מרקס מגולל סיפור של אשה שחוזרת הביתה. עליה לנהוג שעות רבות במזג אוויר סוער באירופה. בביתה מחכה לה אהובה, וכשהיא תגיע הם צפויים לצאת למסע חדש.
בדרך נתקעת המכונית שלה, והיא יוצאת החוצה במטרה לעצור רכב עובר שיעזור לה. משאית עוצרת ונותנת לה לעלות. האשה שליד הנהג מגישה לה שמיכה. היא עולה לחלק האחורי של המשאית, שמלאה בנשים מכוסות. היא אומרת שהיא רק צריכה שיביאו אותה למקום ממנו היא תוכל לטלפן.

בכוונתה לטלפן לאהובה, כדי שידע שהיא מתעכבת ויחכה לה.

היא ישנה בחלק האחורי של המשאית שעות רבות, וכשזו נעצרת האשה מתעוררת. היא מובלת מטה, יחד עם עדר נשים מכוסות בשמיכות, ניגשת לאשה שהגישה לה את השמיכה ומבקשת ממנה לטלפן. האשה אומרת לה שעוד מעט, הנה הם נכנסים.

אינני יכולה לספר זאת כמו שמרקס סיפר, אך אותה אשה בריאה ומתפקדת, נקלעת לבית חולים לחולי נפש, ואין איש שמוכן לעזור לה. היא נקלטת שם כאחת הפציינטיות, וכולם בטוחים שהצורך העז שלה לטלפן הוא חלק מהמחלה. אפילו אהובה מאמין שהיא השתגעה כשהוא מגיע לבקרה. ואז היא באמת השתגעה. כי היא רק באה לטלפן. ועשו ממנה משוגעת.

***

תסריט ראשון
דניאלה חזרה עם תוצאות לא טובות. המוגלובין נמוך. דניאלה הרגישה די רע, וידעה שעליה לטפל בעצמה עכשיו. היא חייבת להתחזק לקראת הלידה. במשך שבועיים, דניאלה עשתה מגוון של טיפולים, התחילה דיקור סיני, לקחה עוד סוג של ברזל, דאגה להיות בתנועה מרובה ולהעשיר את תזונתה. השיפור חל די מהר. דניאלה כבר שחתה עשרים בריכות רצוף, בלי מנוחות, ואחר כך עוד עשר. היא הפכה פעילה יותר מתמיד, שומרת על עצמה, על עוּבּרהּ, מטפלת בביתה. מכבסת, שוטפת, תולה, מטאטאה, מנקה, מסדרת ובלבד שהבית ישאר נעים עד ללידה. בתום שבועיים, דניאלה עשתה בדיקה נוספת כדי לגלות את מה שכבר ידעה: ההמוגלובין יעלה.

עוד באותו היום, קיבלה דניאלה תוצאה ששברה את רוחה. המוגלובין מתחת לתשע. ירידה של שש עשיריות מהבדיקה הקודמת.

בהתחלה היתה דניאלה בטוחה שזו טעות. היא לא ראתה את מרתה, האחות מחברת את מבחנת הדם שלה עם הטופס שלה. והיא מרגישה הרבה יותר טוב. בת שבע, רופאת המשפחה אומרת שהגוף מסתגל, ואולי בגלל זה דניאלה מרגישה יותר טוב. היא מציעה לגשת לרופא נשים ולקבל הפניה לעירוי ברזל. לאחר בירור קצר דניאלה מגלה שמדובר באשפוז יום במרפאת קופת החולים. כבר יום שלישי בלילה ודניאלה באמצע שבוע שלושים ושמונה. היא מרגישה שעליה לעשות עכשיו כל מה שהיא יכולה כדי לקבל עירוי ברזל. אפילו אם זו טעות, היא מרגישה שאין לה זמן לחכות עוד יום שלם לתוצאות של בדיקה נוספת.

יום רביעי מוקדם בבוקר, עם פתיחת המרפאה דניאלה מגיעה לתור חירום אצל עבדאללה, רופא הנשים. היא מצליחה להכנס אליו רק לקראת הצהריים. הרופא לא סימפטי. 'טוב בואי נבדוק את העובר' באולטרסאונד מתגלה כי התינוק כבר מאד גדול, ושיש מיעוט מי שפיר חמור. הרופא שולח את דניאלה למיון ואומר שהיא צריכה לגשת תיכף ומיד.

בהגיעה למיון דניאלה כבר שוכחת שפעם, הכל היה בסדר, והיא רק רצתה לקבל עירוי ברזל. עכשיו כבר צהריים מאוחרים. היא די עייפה, ולא אכלה כל היום וגם די נבהלה. למרות שהיא מרגישה שהיא זקוקה לטיפול דחוף, במיון הכל מזדחל. תקוה, המיילדת מעבירה אותה דרך הצינורות המקובלים – לחץ דם, חום, בדיקת דם נוספת, מוניטור, אולטרסאונד, בדיקה וגינלית.
באולטרסאונד, כמות מי השפיר נראית תקינה.
בבדיקה הוגינלית מתגלה כי יש פתיחה של שני סנטימטר.
המוניטור לא מצליח לצאת תקין. בכל פעם שמתקרבים לעשרים דקות משהו מפריע. פעם דניאלה נכנעת לעצמה וזזה והמוניטור מתנתק ובפעם השניה פתאום הדופק מפסיק.
דניאלה כבר חסרת שקט והמיילדת משיגה את הרופא שפוסק כי עליה לקבל זירוז.

דניאלה מקבלת זירוז ומתחילים צירים. נורא נורא כואבים. דניאלה לא עומדת בזה ומבקשת אפידורל. היא מסתממת ונרגעת. היא מנסה לישון אבל יש צפצוף כזה בחדר לידה שלא מפסיק ולא מניח לה להרדם. הלידה נתקעת. בסוף, לאחר שעות רבות לקחו את דניאלה לניתוח, כי העובר כבר ממש במצוקה, וחדר הניתוח בדיוק התפנה.

דניאלה כבר לא זוכרת שהיא רק באה לטלפן.

***

תסריט שני
דניאלה חזרה עם תוצאות לא טובות. המוגלובין נמוך. דניאלה הרגישה די רע, וידעה שעליה לטפל בעצמה עכשיו. היא חייבת להתחזק לקראת הלידה. במשך שבועיים, דניאלה עשתה מגוון של טיפולים, התחילה דיקור סיני, לקחה עוד סוג של ברזל, דאגה להיות בתנועה מרובה ולהעשיר את תזונתה. השיפור חל די מהר. דניאלה כבר שחתה עשרים בריכות רצוף, בלי מנוחות, ואחר כך עוד עשר. היא הפכה פעילה יותר מתמיד, שומרת על עצמה, על תינוקה, מטפלת בביתה. מכבסת, שוטפת, תולה, מטאטאה, מנקה, מסדרת ובלבד שהבית ישאר נעים עד ללידה. בתום שבועיים, דניאלה עשתה בדיקה נוספת כדי לגלות את מה שכבר ידעה: ההמוגלובין יעלה.

עוד באותו היום, קיבלה דניאלה תוצאה ששברה את רוחה. המוגלובין ירד מתחת לתשע. ירידה של שש עשיריות מהבדיקה הקודמת.

בהתחלה היתה דניאלה בטוחה שזו טעות. היא לא ראתה את מרתה, האחות מחברת את מבחנת הדם שלה עם הטופס שלה. והיא מרגישה הרבה יותר טוב. עוד לפני שהיא מספיקה להתקשר אל לאה המיילדת, בת שבע, רופאת המשפחה מתקשרת ונוזפת בה. אומרת לה שהיא לא מבינה למה היא מתעקשת ככה למשוך, כשיש המלצה מפורשת לקחת ברזל. דניאלה עונה לה שלא תגיד סתם, שהיא לוקחת ברזל ושהיא צריכה לדבר עם המיילדת שלה. דניאלה עוד לוקחת את האחר הצהריים כדי להתכונן לערב. היא ובעלה קבעו ללכת למסעדה לחגוג חמש שנות זוגיות. כשהיא חוזרת לביתה, מגלה כי לאה נמצאת אצל השכנה לאחר שזו ילדה. היא יושבת איתה כמה דקות. לאה אומרת שהגוף מסתגל, ואולי בגלל זה דניאלה מרגישה יותר טוב. היא מציעה לגשת לרופא נשים ולקבל הפניה לעירוי ברזל. לאחר בירור קצר דניאלה מגלה שמדובר באשפוז יום במרפאת קופת החולים. כבר יום שלישי בלילה ודניאלה באמצע שבוע שלושים ושמונה. היא מרגישה שעליה לעשות עכשיו כל מה שהיא יכולה כדי לקבל עירוי ברזל. אפילו אם זו טעות, היא מרגישה שאין לה זמן לחכות עוד יום שלם לתוצאות של בדיקה נוספת.

יום רביעי מוקדם בבוקר, עם פתיחת המרפאה דניאלה מגיעה לתור חירום אצל עבדאללה, רופא הנשים. היא מצליחה להכנס אליו רק לקראת הצהריים. הרופא לא סימפטי.
במחשב כתוב על דניאלה:
'מתכוונת ללדת בבית'
'לא ביצעה מעקב הריון מסודר'
'הומלץ על העמסת סוכר אך לא מעוניינת'
'סקירת מערכות תקינה לדבריה'
ולבסוף הרופא מוסיף
'מסרבת לבדיקת אולטרסאונד'.
הרופא אומר שלא עושים עירוי ברזל במצב כזה, ותיכף ומיד לרדת מהרעיון של לידת בית. רק כשדניאלה מתעקשת שיתייחס לבעיה שאיתה באה – המוגלובין נמוך, הוא עושה טובה ומוציא הפניה למיון.

בהגיעה למיון דניאלה נזהרת. היא לא מוכנה שיתחילו לתקוע לה עכשיו זירוזים וניתוחים. היא יודעת שאם לא תשים לב, זה עלול להגמר רע כי היא כבר בשבוע שאפשר ללדת בו. במיון יולדות דניאלה פוגשת בתקוה המיילדת ומצליחה לשכנע אותה לעשות לה עוד בדיקת דם. תקוה מודדת חום ולחץ דם, ורוצה גם לבצע בדיקת מוניטור ואולטרסאונד. דניאלה לא מסכימה. היא אומרת שהיא לא באה בשביל זה. תקוה אומרת שיקח זמן עד שתיכנס לרופא כי יש עומס. דניאלה מחכה ומחכה לתוצאות בדיקת הדם שלה, ולפגישה עם הרופא. כשהיא מנסה לברר כמה זמן עוד היא צריכה לחכות, ואם אפשר לקבל את התוצאות עוד לפני שהרופא מתפנה, דניאלה לא מוצאת עם מי לדבר. לא במיון ולא בתחנת המיילדות של חדרי הלידה. עכשיו כבר צהריים מאוחרים. היא די עייפה, ומותשת. מזל שאכלה ארוחת בוקר גדולה בזמן שחיכתה לרופא.

כשמתחלפת המשמרת של המיילדות, מגיעה גילה, אחות שמנסה "לנקות את השולחן" – לפנות כמה שיותר מטופלות. תוך חצי שעה דניאלה נכנסת אל הרופא ומגלה את התוצאות של בדיקת הדם. עליה של חמש עשיריות מהבדיקה שעשתה שבועיים קודם. מבחינת דניאלה נגמר הסיפור – עם המוגלובין כזה היא לא צריכה לקבל עירוי ברזל. היא צריכה לתת עוד דחיפה עד ללידה של כל מה שעשתה בשבועיים האחרונים. ועוד קצת. עכשיו רק נותר לה לחתום על כל מיני מסמכים כיוון שהיא מסרבת לקבל טיפול הדרוש לה (מוניטור, אולטרסאונד ובדיקה וגינלית) ומסכנת את חייהם שלה ושל עוּבּרהּ.

דניאלה חזרה הביתה מותשת והלכה לישון. בימים הבאים הוסיפה לאורח חייה עוד מזונות עשירים בברזל וטינקטורה שעוזרת לספוג אותו. תוך כמה ימים דניאלה מרגישה חזקה, חל שיפור משמעותי. עכשיו, בשבוע שלושים ותשע היא כבר מחכה ללידה שתבוא אמן ואמן.

13 תגובות   (רסס)

  1. מאת יעל נוי:

    נגה,
    כתבת מקסים.
    מכירה היטב את תחושת ההמתנה ללידה שבא תבא.
    הסיפור של גרסיה מרקס הוא אחד מאבני הדרך שלי.
    מאז שקראתי אותו אני כל הזמן על המשמר שלא אצא משוגעת.
    שתהיה לידה טובה ותשתדלי להנות מכל רגע.
    ימים טובים,
    יעל

  2. מאת ורד לב:

    איזו התכווצות הייתה לי למקרא התסריט הראשון, עד שקלטתי שהוא רק תסריט ועוד ראשון.
    מאחלת לך לידה מבורכת ומעצימה, ממש כמו שאת בוחרת עבור עצמך.
    כל הכבוד לך על הנחישות ועל העמידה על שלך. זה לא תמיד קל…

  3. מאת ורד:

    חושבת עלייך בכל יום

    טוב להעלות את הפחדים ולהתעלות מעליהם.
    המסע ממשיך וייגמר בקרוב, ואז יתחיל מסע חדש
    אוהבת אתכם ומאחלת לכם דרך בטוחה ונקיה מהפרעות

  4. מאת מירי אורמן:

    אהבתי מאוד (את התסריט השני כמובן). צריך לעשות מזה סרט :-) )
    חלמתי עלייך לפתע לפני איזה 10 ימים… שיהיה בהצלחה, בכיף, בקלות.

  5. מאת עודד:

    איזו כתיבה יפה ועוצמתית!
    ושתהיה לידה טובה, מעצימה, וקלה.

  6. מאת נגה שפרון:

    תודה לכל המגיבים והמברכים

    אני עדיין מחכה…

  7. מאת עינה_ואפון_הפלא:

    היי נגה אהובה!
    חושבת עליך המון המון
    שולחת אהבה וחיבוקים לך ולילדך המכורבל בבטנך החמודה
    בטח כיף לו שם בפנים, עוד מעט הוא יבין שיהיה לו כיף גם בחוץ
    :)
    אוהבת
    עינה

  8. מאת ורד:

    מזל טוב יקירתי

  9. מאת דינה_לענין:

    ממחיש בצורה מדוייקת את המשמעות של כל בחירה קטנה לאורך הדרך, וההשפעה שלה על כל מה שבא או לא בא לאחר מכן…

  10. מאת אורלי_ברלב:

    איזה יופי כתבת…
    איזה כיף זה לקרוא את זה עכשיו כשאת כבר אחרי…

    פוסט קל ומענג!
    חיבוקים
    אור-לי

  11. מאת עינבל ויסמן:

    מזל טוב!!!

    פוסט מצוין, אגב.

  12. מאת עינת:

    זה מקסים, אבל תיקון אחד – אפידורל לא גורם לתחושת "סימום" אלא "סתם" לתחושה של אובדן שליטה על הגוף. (האלחוש הוא עצבי ולא משפיע על המוח כמו שניתן להבין מהביטוי "מסוממת").

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )