כדי להתמודד עם כל מיני דברים שאנחנו רוצים לעשות, אבל לא תמיד מביאים את עצמנו לממש, הכַנּו טבלה שבועית. השיטה הזו הצליחה לנו, ודנה הציעה שנספר עליה ברדיו כדי שכולם יכירו אותה ויוכלו להיעזר בה. בדיוק אז אורנה הציעה לנו במה מקוונת, והנה לפניכם ההסבר:
דנה: כשרוצים לעשות משהו זה יכול לעזור לעשות אותו. לדוגמא, אני לא הצלחתי לגרוב גרביים ותמיד ביקשתי עזרה. כדי ללמוד לגרוב גרביים, עשינו טבלה.
סופרים כל יום אם אתה עושה או לא. יש לך 'וי' ו'סמיילי' כשאתה עושה את זה ו'מינוס' כשאתה לא עושה את זה.
כשנגמר השבוע מתחילים טבלה חדשה. כשש הרבה 'וי' זה עושה נעים בלב.
שיטת הטבלה הדביקה גם את שאר בני המשפחה, וככה היה שבוע שהצטרפה מאיה (נגינה בגיטרה) ופעם גם צחי הצטרף (ריצה). זה נותן שיקוף עד כמה אנחנו באמת עושים מה שאנחנו מתכוונים לעשות, ודִרבּוּן שמניע אותנו. לפעמים בתום שבוע מטובל שכזה אנחנו מעניקים לדנה פתקי "כל הכבוד" וחוגגים את ההצלחות היומיות. בהתחלה שירה לא אהבה את הרעיון הזה והרגישה שהוא מלחיץ, ואחר כך הצטרפה גם היא לשבוע אחד בלבד (אכילת משהו מתוק רק פעם אחת ביום).
בשבילי זה כלי מוצלח ושימושי, וכיף לקיים אותו יחד עם עוד מישהו. זה יוצר מחויבות. השבוע של ה"אחד מְתוֹקֵנוּ", כשדנה, שירה ואני היינו יחד בטבלה, היה השבוע היחיד זה שנים רבות בו לא אכלתי שוקולד. לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה מאז, אבל יצאתי בשכרון מסוגלוּת, ואלמלא דנה, שירה והטבלה – זה לא היה קורה. (השבוע חזרתי לעניין, אבל מוקדם מדי לדווח….)
כשאני אומרת לדנה "השבוע יש לי ממש מעט וי", היא מיד מבינה לליבי ומעודדת. בין אם שירה משתתפת במשחק ובין אם לא, היא מציירת לנו באדיבותה את ה'וי' המיוחד שלה (נמצא גם בציור של דנה, למטה).
עלי להודות שבתחילה הנטיה הטבעית שלי היתה להעניק איזו מתנה קטנה, רלוונטית לנושא שהתמודדנו עימו בטבלה, בתום השבוע. כמה התבקש לתת לדנה זוג גרביים, למשל. אבל עצרתי בעצמי. תחושת הסיפוק, ההצלחה והשותפות היו מתנה משמעותית בפני עצמה. בנותי, שבהחלט אוהבות תשורות למיניהן, אף לא העלו אפשרות כזו. זה המחיש לי שמתנה עלולה לפגוע במה שהטבלה עצמה מחזיקה.
אנחנו מאחלות הצלחה לכל מי שיאמץ את הרעיון, ונשמח לשמוע מה התגלגל עימו ואם יש לו רעיונות חברים.
ציירה: דנה אשר
מימין לשמאל: מאיה (14), צחי (42), טלי (כנ"ל), שירה (10), דנה (6), הכלב פליפ (12)
טלי, תודה רבה. זה מקסים ומעורר השראה. התחברתי במיוחד לדילמה הקטנה שלך בעניין ה"תגמול החומרי". אני פוגשת אותה הרבה פעמים. בכל פעם שרק עצרתי והתבוננתי גיליתי שהילדים ממש לא מצפים לזה. התגמול הרוחני שהם חווים מספק אותם באופן מלא.