אנטואן דה סיינט אכזופרי שייך בספרו "הנסיך הקטן" את חיבת הספרות והמספרים כתכונה בזויה של "המבוגרים". אלו שמתעניינים בכמויות, במקום במהויות : "אם סחת להם על חברך החדש, לעולם לא יבקשו לדעת את עיקרי הדברים ולא ישאלו: "מה טיבו של חבר זה? האם קולו ערב לאוזן? אילו משחקים חביבים עליו ביותר? האם הוא מאסף פרפרים?" ורק זאת יבקשו לדעת: "בן כמה הוא? כמה אחים לו? מה משקלו? כמה משתכר אביו?" הם סבורים כי רק כך אפשר להכיר את האיש ולעמוד על טיבו. אם תספרו למבוגרים: "ראיתי בית נאה בנוי לבנים אדמדמות; בחלונותיו פרחי גרניון ויונים שוכנות על גגו" – לא יוכלו המבוגרים לתאר לעצמם את הבית. הם לא יתפסו את העניין אלא אם כן תאמרו להם: "ראיתי בית שמחירו עשרת אלפים לירה". רק אז יקראו בהתפעלות: "מה יפה בית זה!.." " ובהמשך: "כך טיבם של המבוגרים, ואין לדון אותם לכף חובה. על כן חייבים הילדים להתייחס אליהם בסלחנות ובאורך רוח, כי אנו, המבינים את סוד החיים, איננו מיחסים למספרים חשיבות יתרה". (מתוך "הנסיך הקטן" בתרגומו של אריה לרנר).
הספר הזה השפיע רבות על חיי, ושנים רבות, הנסיך הקטן היה אחת מדמויות המופת שלי. סמל לאחד המבין את סוד החיים, ושכדאי להדמות לו. אבל… עוד בעודי ילדה גם בגוף (אני מקווה שבנפשי עדיין נשארתי, במידה זו או אחרת, ילדה, גם היום), אהבתי חשבון, מתימטיקה. בגלל הספר, התקשיתי להודות בכך – אפילו לעצמי. כן, אהבתי, ועודני אוהבת, גם מילים, מנגינות, פרחים ועוד… אבל, לבושתי, גם מספרים.
לקח לי שנים רבות לנסח לעצמי את ההבדל, כדי שאוכל לחיות איתו בשלום.
אנטואן דה סיינט אכזופרי, בעצם, בכלל לא מדבר על המתימטיקה, אלא על המנייה. הצורך למנות כל דבר, לקטלג אותו על פי כמות, לצבור כמויות – כמו איש העסקים בהמשך הספר, שמונה כל הזמן את "רכושו", שבעצם כלל אינו שלו – מספר הכוכבים בשמיים. זוהי אכן תכונה מייגעת, צרכנית. הסתכלות חד-מימדית על העולם, רק כעל אוסף חפצים שיש להשיג ולהעביר לרשותנו…
אבל אני, אוהבת לשחק במספרים. לגלות את היופי, שמסתתר בלוח הכפל (יש שם דוגמאות סימטריה מרהיבות), לאתגר את עצמי בחידות ולגלות להן תשובות אלגנטיות, לגלות חוקים מסתוריים, ולפצח עוד חלק מ"סוד החיים". כשיש חידה, או תרגיל, או משפט להוכחה, ואני מצליחה לפתור אותן – זו תחושת סיפוק והנאה. במיוחד אם הפתרון דרש תחכום כלשהו, ולא רק עבודה טכנית.
מבחינתי, זהו עוד משחק, עוד יצירה – לא מהות החיים (לחיים יש הרבה צדדים ומימדים אחרים), אבל חלק מהנה מהם. לפעמים מתסכל, דורש התמודדות, דורש דיוק. לפעמים כולל בתוכו גם "עבודה שחורה" וטכנית – כמו הרבה דברים בחיים. אבל בתמונה הגדולה, זהו משחק, ואתגר, המחייב הפעלה של המוח בדרכים יצירתיות.
זה גם מה שאני אוהבת במקצוע שלי – תכנות מחשבים. למרות התדמית ה"יבשה", אני מוצאת כאן צורך מתמיד בחשיבה יצירתית, אפילו באינטואיציה – בשביל למצוא את הפתרון הטוב ביותר, היעיל ביותר, הכללי ביותר ושיהיה גם קריא ומובן ככל האפשר. כדי לאתר את השגיאות והבאגים שנפלו בדרך.
הייתי צריכה להתמודד עם קולות בתוכי שאמרו "מתימטיקה זה למבוגרים משעממים" ועם קולות מבחוץ שאמרו "מתימטיקה/מחשבים זו חשיבה של גברים" אבל היום אני אומרת בפה מלא: אני אוהבת מתימטיקה. זה כיף.
לומר שמתימטיקה זה ל"מבוגרים", זה כמו לומר שמילים הן למבוגרים, רק בגלל שאפשר לכתוב בהן מסמכים משפטיים מייגעים והצהרות הון משמימות, ולהתעלם מעולם שלם של שירה, ספרות, משחקי מילים ו"סתם" תקשורת אנושית.
"מבוגר" יסתכל על פרח, וידע לזהות אותו בשמו הלטיני ולשייך אותו למשפחה ולשיטת גידול, ו"ילד" יביט בפרח, יריח אותו, וירגיש איך הנשימה שלו מתרחבת והלב שלו נמס, גם אם אין לו מושג איך קוראים לו, ואפילו אם כן. הבן שלי אמר לי פעם (ועוד בדיוק כשהוא היה בתוך איזה בכי): "ראיתי משהו שמרגש אותי – חרצית". כי פרחים זה לא למבוגרים ולא לילדים. הם פשוט פרחים, וכל אחד בוחר איך לראות אותם.
אני יודעת שהרבה אנשים חושבים שאני מוזרה, ואיך בכלל אפשר לאהוב מתימטיקה – אבל, הי, זה לא הדבר היחידי שאני מוזרה בו…
לא יפה, עכשיו מה אני אכתוב? 🙂
תודה על האופן הקולח והנעים שבו הזדהיתי איתך עד העצם. @-}-
הבוקר אני אוהב יותר, גם פרחים וגם מתמטיקה, תודה
וואו, איזה קסם של רשימה! פינוק רציני על הבוקר.
תודה. גם אני אוהבת מתמטיקה. ותמיד אהבתי. במשך כל שנות ילדותי ונערותי לא הבנתי למה אחרים שונאים אותה כל כך. היום אני חושבת שזה בגלל שביה"ס מוציא ממנה את כל היופי ומי שזו איננו נטייתו הטבעית פשוט סובל משיעורי החשבון/מתימטיקה במשך 12 שנים.
מזכיר לי את מר אל כאן אנה.. עוד ספר ילדים מכונן שדוקא מאוד אוהב מתמטיקה.