מילה גדולה, "קרב". התלבטתי אם אני רוצה אותה בכותרת אבל אם ללכת עם הדימוי שנתנה יונת ברשימה שלה, תסמונת פוסט טראומתמטית, דימוי שהזדהיתי איתו, אז כן, אני מנהלת סוג של קרב (אבוד?) עם עולם המתמטיקה.
אני לא זוכרת מה קדם למה – קשיי ההבנה שלי שייאשו את מוריי או חוסר הסבלנות של מוריי שהחמיר את קשיי ההבנה שלי. בכל מקרה, עכשיו זה גם לא משנה. מול מספרים, אותיות לטיניות שמסודרות במשוואות והסברים הגיוניים על חוקים והסתברויות, אני מאבדת את ההכרה.
באופן אינסטינקטיבי המוח שלי מתנתק, אני מניחה ידיים דמיוניות על אוזניים פנימיות וצועקת בלב "לאמקשיבהלארוצההההההה…"
במהלך שנות התיכון הייתי טובה מאד בביולוגיה וטובה בכימיה (עד שהיא נשקה לפיזיקה ואז איבדתי אותה..). שיעורי המתמטיקה היו ההשפלה השבועית שלי… אני זוכרת את עצמי יושבת בכיתה ורק עסוקה באיך להסתיר מהדרקון שמולי את העובדה שאני לא מבינה שום דבר. ממש ממש כלום.
אחרי הצבא הלכתי למורה הפרטי הכי טוב בתל-אביב כדי לנסות לעשות תיקון והצלחתי. הצלחתי להבין, להפנים ולקבל שכנראה, אי-שם בילדותי, אבד לי המפתח לעולם המתמטיקה וגדול עלי לחפש אותו עכשיו.
אנשים שמבינים מתמטיקה מעוררים בי מיד ובאופן בלתי נשלט הערצה וחשש. הערצה כי "ווואו, הם אשכרה מבינים מתמטיקה!!!!" וחשש, כי ברור שבאיזשהו שלב תיחשף בפניהם הבושה שלי, "מצטערת, אני מאותגרת מתמטית… לא מבינה כלום, נהיה לי שחור בעיניים כשאני צריכה לחשב אחוזים.."
אני חושבת שהבנתי את זה הכי טוב כשראיתי את תוצאות הפסיכומטרי שלי. בהבנה מילולית הייתי בצד המוצלח של ההתפלגות ובהבנה כמותית הייתי רחוק בצידה השני של הגבעה..
אני מאד אוהבת מילים. קל לי ללמוד שפות, החלום שלי הוא שישכחו אותי בחנות ספרים ואפילו מילים בשפות שאני לא מבינה לרוב מעלות אצלי איזשהו מראה או תחושה..
בשפה מדוברת ואני מניחה שגם במתמטיקה, המילים/משוואות הן מידע מקודד, צופן למושג או דימוי או חפץ. בשפה המדוברת קל לי לפענח את הצופן הזה ובשפת המתמטיקה, לא.
קל לי לתפוש את החוקיות של השפה המדוברת, לפעמים אני אפילו מרגישה שאני מרגישה את המילים אבל קשה לי מאד להבין את החוקיות של שפת המתמטיקה שנראית לי כמו מבנה של ההיגיון, יציב ובלתי משתנה, נטול רגשות.
בשפה המדוברת החוקים הם יותר בגדר המלצה (בעיניי..), גמישים, משתנים וזורמים ובמתמטיקה.. אני לא יודעת לא מכירה אותם הם מלחיצים אותי!
ועד לאחרונה חייתי עם כל זה בהדחקה מבורכת ובלי קושי רב, אבל יש לי ילדים.
הם בחינוך ביתי והם מגלים יכולת בריאה להבין מתמטיקה.. אני מתמודדת עם פחד ישן ודאגה חדשה. הפחד מהמתמטיקה והחשש להעביר לילדיי את אותה תגובה פוסט טראומתמטית.
אני משתדלת לנשום עמוק, לא להילחץ ולהיצמד לחשבון הפשוט – אנחנו מחלקים סוכריות, תפוזים ופרחים להמון ילדים ועובדים לפי חוברות עבודה ואתרים לימודיים… אולי יחד איתם אני אמצא את הדרך לשלום עם המתמטיקה.
אהבתי. יש משפט שנראה לי מתאים בשבילך (בהקשר של איך תעזרי לילדיך ללמוד מתמטיקה): You teach best what you most need to learn.
תודה!
בקשר למשפט – לא יודעת אם הוא יתפוש גם במקרה הזה..גיליתי שאני יודעת להסביר מה שאפשר להמחיש – לחלק סוכריות, לפרוס עוגה וכו. בכל השאר, המשפט שאני שואפת אליו כרגע הוא "והעיקר, לא לפחד כלל" 🙂
כשהייתי באוניברסיטה, למד איתי אחד המורים למתמטיקה המוערכים ביותר במכוני ההכנה לבגרות. מה שמצחיק הוא שהוא בכלל לא ידע מתמטיקה כל כך טוב — בהפסקות הוא היה עובר על החומר איתי ועם עוד חברה שלמדה איתנו, ואחרי שהבין את החומר בעצמו והתגבר על הקשיים הוא ידע להסביר מצוין לאחרים.
להבדיל, אחד המרצים שלי היה פעם עוזר הוראה של פרופסור שׂהרון שלח (מתמטיקאי מבריק) והוא סיפר איך ניסה לשאול אותו פעם משהו שלא הבין. פרופ' שלח הסביר לו שוב את המונחים הבסיסיים, ואז הביט בו בציפיה שעכשיו העניין יהיה לו ברור (וכמובן שזה לא היה לו ברור כלל וכלל). אחרי עוד כמה נסיונות לקבל הסבר, אותו עוזר הוראה הבין שכנראה יש כאן משהו שבשביל שׂהרון שלח הוא מובן מאליו ולכן הוא לא מסוגל להסביר אותו – הוא פשוט לא מבין מה יש כאן לא להבין.
לסיכום, אני חושבת שכשמלמדים זה עוזר להבין לא רק את החומר, אלא גם את הקושי להבין את החומר. ובזה יש יתרון למי שעבר את הקושי הזה בעצמו לא מזמן.
תודה על ההסבר!
ותודה רבה גם כי אני מצליחה לראות עכשיו שמעבר לתגובת הלחץ האינסטנקטיבית שלי קיימת האפשרות הזאת – לזהות את הלא-מובן ובלי פחד, להסביר אותו לעצמי.
להפריד בין המתמטיקה ובין ההתניות שיצרתי סביבה. וגם הילדים ירוויחו… 🙂
באיחור מה, אבל נדהמתי: כאילו שכתבת עלי. מינוס התחושה של ערך עצמי נמוך, כי "אני לא יודעת מתמטיקה". סליחה?! מתמטיקה? אני הרי לא יודעת חשבון. פשוט. והעובדה שהייתי "הראשונה בכיתה" בכל תחום אחר- לא היה בה כדי לכסות על העדות לטימטומי: אני לא יודעת חשבון.
נו, "אולי יחד איתם אני אמצא את הדרך לשלום עם המתמטיקה.". ולא אפחד כלל…