ההחלטה לגשת למכינה לא נבעה מתוך דחף עצום או חלום גדול ללמוד קולנוע. זה היה מסלול ביניים עד שאוכל לעשות את הדבר שאני באמת רוצה לעשות. (ילדים…)
לא הבנתי בשביל מה לעשות מכינה שלומדים מקצועות שאני כבר יודעת, ואלה שאני לא יודעת ממש לא רלוונטים לקולנוע (למשל מתמטיקה). למרות זאת, ראש החוג לקולנוע לא הסכים לקבל אותי לשורותיו בלי שאעשה מכינה או בגרות.

לעומת זאת, ראש המכינה, הסכים לקבל אותי לשורותיו למרות אפס שנות הלימוד שלי. הוא אמר לי שעלי להתכונן וללמוד מתמטיקה ברמה של כיתה ח'.
בזמן שהיה לי להתכונן למדתי מספר 'אלגברה לכיתה ז", קראתי כל מיני חוקים ובעיקר תירגלתי משוואות בנעלם אחד. התכוונתי גם לברר מה זה בדיוק מתמטיקה של כיתה ח' וללמוד ממש את כל מה שצריך, אבל זה לא קרה.

בשיעור המתמטיקה הראשון המורה התחיל מסדר פעולות חשבון – נושא שכבר ידעתי. אבל לאט לאט, המורה התחיל להתקדם מהר מהר. הוא רץ על פני חוקי חזקות, נוסחאות הכפל המקוצר, ועוד כמה נושאים שהיו לי זרים לחלוטין, והיה לי קשה לעקוב. ישבתי ליד תלמיד שהיה טוב במתמטיקה כדי שיעזור לי. הייתי מאלה שעוד לא גמרו להעתיק את התרגילים מהלוח והמורה כבר מוחק אותם, מאלה שנשארים בהפסקה כדי לגמור את התרגילים, והכי גרוע – הייתי מאלה שמבקשים שקט בכיתה (אחרי יומיים בערך הבנתי שלא באמת חייבים שקט כדי ללמוד, או בעצם חייבים ללמוד ללמוד בלי שקט). מעמדי היה של אחת שלא מבינה והרגשתי שאני גרועה במתמטיקה.

למרות שלא הייתי צריכה ציונים טובים כדי להתקבל לקולנוע לקחתי את הלימודים מאד ברצינות. לקחתי על עצמי מסגרת, שילמתי כסף, בחרתי אנשים שיכילו עלי את חוקיהם ולא היה לי עניין לשבור או לכופף אותם. הגעתי בזמן לשיעורים, חזרתי בזמן מההפסקות (אלה שיצאתי אליהן), עשיתי את כל שיעורי הבית, וכשהייתי צריכה דאגתי לקבל עזרה מתלמידים אחרים, מסבא, והכי הרבה מהחבר שלי.

במכינה היו שני מורים למתמטיקה. אחד שמספר בדיחה כשהתלמידים מתחילים להרדם ואחד שצועק על התלמידים שלא עשו שיעורי בית. אחד שקיבל אותי למכינה למרות עברי הפלילי ואחד שלא מסתכל בעיניים. אחד שטוב בהבנת החוקים של המתמטיקה ואחד שרואה את כל היופי שבה.
בשיעור של אחד הייתי מכווצת, מפוחדת, מחכה שיגמר. בשיעור של אחד הייתי פתוחה, קשובה, מתעניינת, נהנית.

חודש אחרי תחילת המכינה היה מבחן על משוואה בנעלם אחד, משוואה עם נעלם במכנה, משולש ישר זווית ועוד כמה נושאים. קיבלתי ציון שהפתיע אותי ואת כולם: 100! וזה כולל 4 נק' על סדר ונקיון – תחום שהייתי בטוחה שאכשל בו לגמרי.
יום אחד, המורה שאוהב מתמטיקה נתן תרגיל בצורה אחרת מאיך שהיינו רגילים לפתור: במקום שני נתונים על מעוין ומציאת שטח, הוא נתן שטח ואורך של קו בתוך המעוין וביקש שנמצא את כל השאר. אני הייתי הראשונה שפתרתי את התרגיל. המקרה הזה והציונים ממבחני הביניים שינו את המעמד שלי מאחת שצריכה עזרה לאחת שמבינה, ובסוף גם לאחת שמגישה עזרה.

בהתחלה רק מורה אחד התייחס אלי כאל אחת שמבינה, אבל כשציירתי באופן מדויק פרבולה של משוואה ריבועית על גרף גם המורה השני ראה שהשתניתי. הבנתי שאני פשוט איטית יותר, כי אין לי נסיון רב בהכתבות ובתרגול רב שעות, אבל יש לי יכולת ריכוז, הבנה מתמטית טובה ואפילו אהבה גדולה למתמטיקה. כשביקשתי עוד זמן לפני שמוחקים מהלוח, נתנו לי אותו לא כי אני מהחלשים וצריך לעזור לי, אלא כי אני מהחזקים אבל יותר איטית.
מה שהדהים אותי שהשינוי שעברתי לא היה קשור ליכולות המתמטיות שלי, השינוי היה לחלוטין בתפישה שלי את עצמי ובאיך שהמורים והתלמידים תפשו אותי.

גם אחרי ש'הפכתי' לאחת שמבינה, לא עשיתי לעצמי הנחות – עשיתי את כל שיעורי הבית. למרות שאחרי עשרה תרגילים הבנתי לגמרי את הקטע, עשיתי את כל השלושים. כמו ילדה בכיתה א', מגיעה לכל השיעורים ועושה מה שאומרים לה.

היום, אחרי עוד שנתיים במערכת אני מבינה שלמערכת כל כך הרבה חוקים כי מי שמתקן אותם יודע שיפרו אותם. נותנים שלושים תרגילים כדי שיפתרו עשרה.

נושאים: חינוך ביתי, למידה, מתמטיקה