1 באוקטובר, 2010

שיעור ראשון במתמטיקה

שלושתינו יושבים על המזרן בסלון, אבא, אמא, ויוג'י בת השנתיים וחצי, ואוכלים סברסים שאבא קלף. על הצלחת נשארים שלושה סברסים.
אבא: יוג'י, כמה סברסים יש פה?
יוג'י: ביחד!
הם סופרים ביחד: אחד, שניים, שלושה.

יוג'י מסתכלת, ומנסה לספור שוב מהצד השני. שוב יוצא אותו דבר. רואים נורה של הבנה נדלקת. הילדה מרוצה מאד, ואבא מחליט לנסות משהו חדש. הוא לוקח סברס אחד, ואוכל אותו.
אבא: כמה עכשיו?
יוג'י מסתכלת בצלחת: שניים!
אני לוקחת עוד אחד. ועכשיו?
אחד! היא צוהלת.
אבא לוקח את הסברס האחרון. וכמה עכשיו?
יוג'י מסתכלת עליו חזרה: יש לא סברסים! (יוג'ית לאין)
נכון! אומר אבא. אז אומרים שיש אפס סברסים.
בשלב הזה יוג'י שמה על הצלחת את הסברס שהיה לה כל הזמן הזה ביד, ואומרת: ועכשיו אחד!
לוקחת שוב, ואומרת: ועכשיו אפס!
ומחייכת חיוך ממיס של ניצחון. איזה כיף לה!

—–

אני לא חושבת שהיא למדה מה זה חיבור וחיסור, או מה זה אפס (זו בסך הכל היתה התקלות ראשונה ברעיונות האלה). מה שהיא למדה באירוע הקטן הזה הרבה יותר משמעותי: היא גילתה שמספרים הם דברים מופשטים, ושאפשר לשחק בהם (כמו בכל דבר אחר). במובן מסויים, עשינו כבר את עיקר עבודתינו בתור מי שמתווכים לה את עולם המספרים. עכשיו רק צריך לא להרוס.

3 תגובות   (רסס)

  1. מאת עדינה ניפו:

    מקסים (-:

  2. מאת cochava.braha@gmail.com:

    מקסים

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )