10 באוקטובר, 2010

תסמונת פוסט טראומתמטית

אני מכירה כל כך טוב את ההבעה הזאת אצל בני שיחי: המבט מתעמעם, ההנהונים מקבלים מקצב קבוע מדי, בעוד הכתפיים מתרוממות מעט לכיוון האוזניים. ואני יודעת מה זה אומר: שוב הזכרתי משהו שנשמע כמו מתמטיקה. עם דגש על המלה "כמו", כי אנשים יכולים לשוחח בקלות על דפוסים חוזרים, על עקרונות, על דברים דומים לזה ודברים שונים מההוא, על צורות ועל מקצבים — בקיצור, על תכנים מתמטיים. רבים יכולים אפילו לעשות את הדברים האלה – בנגינה, בציור, בתפירה, וכו'. אז למה הם נאטמים כשמגיעים לדבר על הדברים האלה במונחים של שפת המתמטיקה?

מעניין שאצל ילדים זה לא קורה. אמנם הם לא תמיד מבינים ולא תמיד מעניין אותם, אבל לא רואים אצלם את התופעה של ירידת המסך המחשבתי ככה פתאום, ואטימת הראש באפרוריות עמומה. זה אומר שהמסך האפרורי הזה הוא משהו שמתפתח מתישהו בין הילדות לבגרות.

אפרוריות ואטימות הם חלק מהסימפטומים של תסמונת פוסט טראומטית. כמובן שכאשר מדברים על תסמונת פוסט טראומטית מתייחסים בדרך כלל לדברים חמורים הרבה יותר, כמו הלם קרב וסיוטים חוזרים. אבל אני חושבת שברמה חלשה יותר, אפשר לפתח תופעות דומות גם מדברים שלא כוללים סכנת חיים אלא רק איום על תחושת העצמי. ועבור הרבה אנשים, שיעורי חשבון ומתמטיקה היו מתקפה מתמשכת על התפיסה שלהם את המציאות ואיום על תחושת הערך העצמי שלהם.

בתנאים כאלה טבעי לפתח מנגנוני הגנה מפני התחושות המאיימות האלה, ממש כמו תמרור "זהירות מוקשים": ברגע שמרגישים שמתקרבים לאזור המסוכן, התודעה נחסמת מלהתקדם לפני שהיא תדרוך בטעות על משהו שיתפוצץ ויפצע את הנפש. מבחינה חיצונית, התודעה החסומה נראית כמו מבט עמום, והמנגנון שחוסם אותה דואג גם להכין את הגוף במצב מגננה ומכניס מתח לכתפיים. מבחינה פנימית, נמנעת הקליטה של הנאמר והתודעה מופנית להעסיק את עצמה בדברים אחרים.

מה עושים עם תסמונת פוסט טראומטית למתמטיקה?

כמובן שעדיף מראש לא לפתח אותה. או בניסוח של ג'ון הולט: "ילדים רבים יותר היו לומדים חשבון, ולומדים טוב יותר, לו הוצא לימוד החשבון מחוץ לחוק.‪"‬

אבל אם היא כבר שם, אני מנחשת שאפשר להתגבר עליה במידה מסוימת באמצעות תחושת בטחון והגנה בזמן חשיפה למתמטיקה. תחושה כזאת יש לרובנו כשאנחנו משחקים, במיוחד משחקי דמיון ויצירה. ובעצם, עבור מתמטיקאים רבים המתמטיקה עצמה היא משחק דמיון ויצירה.

2 תגובות   (רסס)

  1. [email protected] הגיב:

    דווקא אוהבת מתמטיקה
    זה מקום בטוח
    אחד ועוד אחד זה תמיד שניים
    אין מקום לפרשנות
    אפשר להשתעשע כאן
    תמיד אהבתי ותהיתי ממה הפחד
    לא צריך לזכור תאריכים וסיפורים היסטוריים שקרו מזמן ואין להם כל קשר להווה,
    (לפחות כך היה נראה לי , כשלמדתי)
    זה דומה לריקוד, לקלס ולמוסיקה
    (הרבה מוסיקאים רואים קווי דמיון בין מתיתטיקה למוסיקה)
    איך הפכו את הדבר הזה למפלצת ירוקה?

  2. שגית_רי הגיב:

    "תסמונת פוסט טראומתמטית" – הגדרה טובה!

    אני מזדהה לגמרי עם תיאור המבט הבוהה והאפרוריות שמערפלת את המחשבה למרות שבמקרה שלי הכיוון הוא יותר בלק-אאוט..

    אני גם מאמינה לאלה שרואים את המוזיקה שבמתמטיקה, את המתמטיקה כשפה שבה נכתב הכל. אני יודעת שזה עולם שלם שנעלם ממני..

    ועכשיו, כשאני חושבת על זה, זה מצחיק שמשפט כמו 3X+5=2Y-Z יוצר אצלי מסך אטום ו"רעם מתגלגל" יוצר רצף של תחושות ומראות.

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )