בשנה-שנתיים האחרונות, נתקלתי בשימוש במילה "קשב” לתיאור "קשב לתינוק ותקשורת אתו בנושא ההפרשות שלו” כשהכוונה לתינוקות/פעוטות שאינם מחותלים. אין לי שום ספק שקשב הוא מרכיב מרכזי בגישה, אבל מצד אחד, קשב היא מילה כללית מדי: קשב הוא חלק בכל פן של של גידול ילדים וקשר עם אנשים, ומצד שני, קשב הוא רק פן אחד של גידול ילדים בלי חיתולים. יוצא מזה שהמילה לחלוטין לא מגלמת בתוכה תיאור כלשהו של הנושא אותו היא מתימרת לתאר: גידול ילדים/תינוקות בלי חיתולים. חשתי חוסר נוחות בשל אי הדיוק, ובחרתי להמשיך לומר "בלי חיתולים”. גם במונח זה יש פשרות – הוא שלילי: מתאר מה לא (חיתולים) ולא מתאר מה כן (קשב ותקשורת), והוא מתבסס על הנחת מוצא תרבותית שכולם עם חיתולים, ולכן יש צורך לציין באופן מיוחד אם לא משתמשים בהם. עם זאת, אני מעדיפה את ההשענות של המונח "בלי חיתולים” על התרבות בה אנחנו חיים על פני הכלליות וחוסר הדיוק של המונח "קשב”.

במקביל, לאורך השנים, אני שומעת טענות על המונח "חינוך ביתי”. הטענה העיקרית היא שכל משפחה בכל בית מחנכת את ילדיה, על כן בכל בית מתקיים חינוך ביתי. בפי הורים שילדיהם כן לומדים בבית ספר זה מתבטא בניסוחים כגון: "גם אני מחנכת את הילדים שלי בבית. בית הספר, לכל היותר, מספק לימוד”. או "הילד שלנו בחינוך ביתי, חוץ מארבע (או שמונה) שעות ביום”.
לכאורה, גם פה מתבקש תיאור שנשען על הנחות מוצא של התרבות בה אנחנו חיים, משהו כמו "חינוך ילדים שלא נעזר במסגרות חינוך חיצוניות אינטנסיביות”', או בקצרה ובדומה למונח האנגלי – “גידול ילדים ללא בית ספר”.

באחד הימים, יצא שחשבתי על שני אלה יחד, והבנתי עד כמה קשב הוא דבר חשוב ומרכזי בחיי. אני חושבת שיהיה די מדויק לומר שעבורי, המשמעות של מעשה החינוך הביתי טמונה בקשב. ראשית, וכמעט מובן מאיליו: הילדים בבית זקוקים שיהיה הורה זמין וקשוב עבורם. כשמביטים מקרוב, רואים שאחרי שמתרגלים להיות קשובים לילדים, מתחילים להיות קשובים גם למבוגרים, ואפילו לעצמינו. מתקבלים חיים של קשב. קשב לילדים, קשב לעצמינו, קשב לעולם סביבנו.

כשאני חושבת על קשב לילדים, אני מתכוונת למכלול רחב: קשב לצרכים, לבקשות, להעדפות, לחולשות, לעוצמות, לאהבות, לרגשות. קשב גם לאינטראקציות בין ילדים – הילדים שלי ביניהם, והילדים שלי עם אחרים, וגם קשב לתחושות שלנו בקשר לילדים – פחד, אמונה, אמון, בטחון, דאגה. ציפיות.
קשב ביומיום, קשב באירועים חריגים, קשב למה שנאמר, וקשב למה שלא נאמר. קשב כשאני קשובה, וקשב חלקי כשאני לא.

בחיי הקשב עם הילדים, אנחנו לומדים להיות קשובים גם לעצמינו, ההורים: כשילד מבקש משהו, ואני בודקת את היכולת שלי להענות, אני צריכה לשקלל את כל הרשימה לעיל – של הילד, וגם שלי: האם ביכולתי לממש עבור הילד את בקשתו? אולי קשה לי, אבל זה כל כך חשוב לו, שאני מוכנה להתאמץ? האם אסתפק בהדרכה שהוא יקבל ממני? האם נבחר זמן אחר? אולי נעזר במשאבים חוץ-משפחתיים?. לעתים, את השקלול עושים יחד – הורה וילד. אחרי שמתחילים להקשיב לעצמינו באינטראקציה מול הילדים, שמים לב שאפשר וכדאי להקשיב לעצמינו באופן כללי. וכשחושבים על זה, לא רק שאנחנו זכאים לזה, אנחנו זקוקים לקשב לעצמינו כדי להיות יציבים, בריאים, וכדי לתפקד היטב – בשביל עצמינו ובשביל הילדים.

עכשיו יבואו ויטענו כנגדי שגם הורים שילדיהם הולכים לבית ספר יכולים להיות קשובים. זה נכון. אני יודעת שיש ומכירה מקרוב הרבה בתים בהם הקשב נוכח ואף מתווה דרך, ודרך זו יכולה לכלול העזרות במוסדות חינוך למיניהם.

בלי לפגוע באלה, אני רואה לנגד עיני מונח חדש, שמחליף את המונח "חינוך ביתי”, וכולל את המילה "קשב" או הטיה שלה. המונח המדויק עוד לא הבשיל. תנו לדמיונכם הלשוני חופש.

מעתה אמור: “הילדים בבית, אנחנו חיים בקשב”.

נושאים: הורות, הקשבה, חינוך ביתי, ילדים, קשב