בניין תל אביבי טיפוסי, קומה אחרונה, גינה מוזנחת עקב עצלות כללית, ועקב הנוחיות שבתקנה האוסרת על השקיית גינות. בגינה, עצבות. עצי דקל אימתניים ששייכותם מוטלת בספק. שאריות דשא מתפוררות. אבנים ואפילו קצת לכלוך. אבל אני, מה לי ולגינה? ולגינון? שום כלום. העיסוק המגנן נתפש בעיניי תמיד כבזבוז זמן משווע. אז מה'כפת לי בכלל שהגינה מרופטת?
אכפת. פתאום אכפת. כי אין לי מול העיניים שום התחדשות. הכל עומד על מקומו ולא זז.
הפתרון – קומפוסט. המטרה המוצהרת היא מיחזור, אבל מסתבר שהיא טומנת בחובה את האפשרות לאדמה חיה. כזו שאין צורך לעשות עבורה דבר והיא תצמיח תיאטרון שלם של התחדשות. טוב, אולי קצת מים מדי פעם לא יזיקו.
התחלנו לקמפסט בנחישות לפני כמה חודשים והאדמה רבה. רבה מאוד. שנוררנו אדניות אימתניות מפה ומשם והתחלנו למלא אותן בתערובת הזו, לשלב אצבעות (טוב, הוספנו קצת מים), ולהמתין להצגה שתתחיל. ואיזו הצגה היא זו… גרעיני המלון, העגבנייה, השעועית ועוד כמה בלתי מזוהים שנשארו מארוחותינו מיהרו להרים את הראש ולהוציא עלים ירוקים ורעננים שבכל יום הוסיפו לעצמם סנטימטר או שניים. זו היתה המערכה הראשונה.
אחריה נפתחה המערכה השנייה שבה התמלאה האדנית בזבובונים קטנים זוללי כל. בימים כתיקונם הייתי יוצאת נגד פורעי החוק למלחמת חורמה. אבל רגע, מדובר פה על ערימת זבל שלא השקעתי בה מאומה (טוב, חוץ מקצת מים). מה לי ולמלחמות על כבשת רש שכזו? הנחתי לזבובונים ולנמלים ולשאר מיני החרקים לעשות בגינתי הקטנה כבשלהם. מי היה מאמין, אבל אפילו התחלתי לגלות עניין בהתנהגותם. למשל, הידעתם שכאשר מרססים במים את העלים החרקים רואים בכך הזמנה למשחק מחבואים? על אף הכנפיים המועילות הם מסרבים להמריא בבהלה, נצמדים לארוחתם ומתחבאים בצדו התחתון של העלה. הנמלים, לעומתם, כלל אינן נבהלות מהמטר המפתיע. הן ממשיכות לעסוק בשלהן בלי להפגין שום סימן של טירדה או עצבנות.
במערכה השלישית, עלים החלו לקמול וגבעולים החלו להתפצל. לפעמים הקומפוסט פשוט חזק מדי והמיצים שלו הורגים את הצמחים. ואני? מה'כפת לי בכלל. העלים הקמלים והצהובים יפים בעיניי בדיוק כמו אחיהם הצעירים והמלבלבים. אפשר פשוט להמתין לתחלופה הפנימית באדנית עד שהאדמה מתנקה מזה (טוב, אפשר גם להשקות בהרבה מים כדי להאיץ את התהליך).
במערכה הרביעית, שנפתחה בימים אלו ממש, החליטו צמחי השעועית לשחרר לעולם את הפרחים הלבנים המקסימים שלהם. איזו נחת. לא חלפו ימים רבים לפני שהפרחים הפכו לפרי ובאדנית תרמילי שעועית מקסימים ביופיים והנה, בלי כל השקעה (טוב, נו, חוץ מהמים) הושלם מעגל חיים שלם לנגד עיניי.
אז מה יש שם? אדמה לא אדמה, המון צמחייה סוערת ומבולגנת, אורחים לא קרואים ועלים שכבר הספיקו לנשור. זה התחיל משאריות האוכל שלנו והפך לאוכל חדש כי כבר הספקנו לגזור לנו נבטים טעימים, וכעת אנו מחפשים מתכונים לתבשילי שעועית.
גינה, בחיי. שלי. שמתחדשת כל הזמן וכשמביטים בה רואים את תמצית המושג "תנועה".
ולא'כפת לי ממנה בכלל והכי אכפת לי ממנה.
מקסים ומעורר השראה! תודה.
העלת בי געגוע 🙂
לילך, תודה. העסק רק הולך ומתפתח. יש לנו משהו שנראה כמו עץ קטן ואלו כנראה עגבניות. זה הולך להיות כיף גדול.
אינטואיציה, חיבוק חם.