7 בנובמבר, 2010

אם יש גן עדן

"אם גן עדן בארץ ישראל הוא, בית שאן פתחו" (בבלי, עירובין יט), אני חושבת שריש לקיש אמר, וכך יצא שאנחנו חיים לפתחו של גן העדן הישראלי. האמת היא שאם הייתי יודעת בדיוק איפה הפתח אז הייתי מנסה להיכנס בשעריו, כי שם – בגן העדן – בטח יותר קריר מאשר בגיהנום החם הזה שהוא פתחו.

לפעמים אני מרימה את ראשי, מביטה סביב ושואלת את עצמי – איך חיו כאן?

איך חיו כאן כשלא היו משאבות שיזרימו מים לצינורות המתבשלים בחום?
איך חיו כאן כשלא היו משאיות לשנע מזון לחנויות-הסופר של בית-שאן?
איך חיו כאן כשבית שאן היתה העיר סקיתופוליס?  כשהעמק היה מנוקד ישובים קטנים של רועים ואריסים עובדי אדמה?
איך הם השקו את היבולים שלהם בעמק החם והיבש הזה?
למה הם אמרו שפתחו של גן העדן נמצא במקום הזה, בו העפר מתרומם תדיר מהרוחות החמות וצורב בגרון?  למה הם קראו כך למקום בו הצבעים דוהים במהירות בשמש העזה וכל סימן חיים מתייבש בה?

מכל העדויות שאני קראתי, נראה שהמקום הזה לא היה כך אז, לפני כ-1,000 שנים. הוא השתנה.
כנראה שהשאלה הנכונה היא – איך הפכנו את פתחו של גן העדן למדבר?

החדשות הטובות הן שזה לא רק אנחנו. חלק מהדברים שקרו תלויים בזווית השמש, בסיבוב כדור-הארץ, בתקופות של חום ובתקופות הקרח. רובנו סבורים שעידני קרח הם משהו ששייך לתקופת הדינוזאורים, אבל למעשה היו תקופות קרח שחיים אנושיים כבר התקיימו בהן. בהיסטוריה של כדור הארץ היו תקופות קרות מאוד ותקופות חמות מאוד, והן התחלפו ביניהן לא בצורה ברורה ועקבית (לינארית)  אלא במין תנודתיות שכזו – מאוד-מאוד קר, קצת חם, מאוד קר, חם, קצת קר, מאוד חם וכן הלאה…

אני לא מתכוונת לספר לכם הרבה על זה, יש מומחים שעסוקים רק בדברים האלה ואני לא ממש מבינה בהם מספיק. מה שמעניין אותי זה מה שאני יכולה ללמוד מזה בשביל טיפוח הגינה במדבר.

בתקופה שאנחנו מכנים אותה ימי הביניים (ולמעשה הייתה תקופה של פריחה אדירה באיזור שלנו והייתה גם תקופת האימפריה המוסלמית) היה עידן קרח קטן, אולי אחת מתופעות הלוואי האחרונות של עידן הקרח הגדול האחרון. ג'ארד דאיימונד מספר ב"התמוטטות" שזה מה שהביא להתמוטטות החברה האירופאית בגרינלנד, הם לא הצליחו לשרוד את הקור. כאן היתה פריחה אדירה בגידולים, כולל גידולים טרופיים באיזור עמק הירדן וגידול של המון אורז באיזור. ידע חקלאי זרם כמו מים בין האיזורים השונים של האימפריה המוסלמית וצמחי-מאכל תרבותיים רבים עברו ונדדו אז. הרבה מהפירות ומהירקות שאנחנו חושבים עליהם כעל סמלים מקומיים הגיעו לכאן בתקופה ההיא, תפוזים הם דוגמה מצוינת.

מאז נסתיימה תקופת הקור ההיא והעולם מתחמם. השמש חורכת, הלואיזה נשרפת, ולא קל לגדל כאן תפוזים – הם צריכים המון מים כדי לשרוד פה את תקופת הקיץ הארוכה.

אבל יש גם חדשות רעות - אני מתכוונת חדשות רעות לפולנים שנוטים להאשמה עצמית, חדשות טובות למי שחושב שאת מה שבידיים שלנו אנחנו יכולים גם לשנות – לא רק גרמי השמיים שותפים לשינויים בחצר האחורית, גם אנחנו. בתחילת המאה ה-20, כשהתחילה התיישבות מערבית-יותר באיזור עמק הירדן, התחילו גם השינויים בזרימת המים: מי הירדן הופנו לתחנת הכוח של רוטנברג, מי הכינרת הופנו למוביל הארצי, מי המעיינות של העמק הזה נשאבו לתוך צינורות. מתוך המעיינות הרבים של עמק המעיינות, רוב המים נשאבים למערכת הצינורות האזורית. כשגדלתי כאן היו המבוגרים מתגאים בכך שאנחנו לא שותים מים מהכינרת וחלילה לא מהמוביל הארצי – לא, אנחנו שותים מים מהמעיינות המקומיים! היום אני לא בטוחה שזה נכון יותר, למרות התדלדלות יישובי האזור, צריכת המים לנפש עלתה מאוד בעשורים האחרונים וקשה לי להאמין שמעיינות העמק עדיין מספקים את הצריכה המקומית. אבל לא בדקתי.

אזורים בעמק שפעם היו מנוקדים מעיינות הם היום שדות ישרים, חרושים ומייצרי עפר לרוח. גאיות קטנים שנחליהם השקו תאנים, זיתים ודקלים מצמיחים כיום עשבים שמצהיבים בקיץ, ומרבים את סכנת השריפה ותנודת הקרקעות. שורשי הצמחים לא מגיעים למי התהום כי הביצות שהקיפו את המעיינות והנחלים שזרמו משם כבר יבשו ואינם מרווים את מעמקי האדמה במימיהם.

אחרי שהתחילו להסיט את המים ולשנות את הזרימה, התחילו להוסיף גם חומרים שונים לעיבוד הקרקע. חומרי הדברה, חומרי דישון, ריסוסים ממטוסים, ריסוסים מטרקטורים. ועכשו, כששואלים את אנשי הגד"ש של העמק – למה שלא תעברו לאורגני? – הם עונים שכבר אין דרך חזרה, האדמה לא יכולה לשאת גידולים בלי שנמשיך להזרים לתוכה את הרעלים שלנו.

מצד אחד הטיפולים מדלדלים את האדמה, כבר לא נותר בה מה לתת; ומן הצד השני החקלאים כבר לא מדמיינים דרך אחרת, היא לא נמצאת להם. האדמה הולכת ומאבדת את חיוניותה, היא כבר אינה מזינה את הצמחים. דחוף לנו להוציא את גידולינו במהרה, להוציא הרבה מהקרקע, להרוויח, לזוז, להניע עליה כוחות גדולים, צבאות של מכונות, למשוך קווים, לכבוש עוד שטחים. והשטחים שכבשנו, עכשו שהם ברשותנו, אז מה?  עכשו שהם שלנו, האם אנחנו מטפחים אותם?

צמחים רבים שאינם מועילים לנו, מועילים לאדמה. חיות קטנות וגדולות שמציקות לגידולינו, משמחות את האדמה ומיטיבות עימה. שיטחנו את העמק, חרשנו בו תלמים, משכנו קווי מים והכנענו אותו. אבל האדמה, יש לה חיים – היא משתנה, היא מוזנת מהצמחים שצומחים עליה ומבעלי החיים שהולכים עליה (נו – בעיקר מחרבנים עליה) ובתורה היא מזינה את כולם בחזרה.

העמק הוא חלום. שדות שפוכים הרחק, מאופק ועד סף. שדות גלויים, חשופים, אדמה תחוחה, עירומה ויבשה. עשבים מעטים צומחים בשולי השדות, ממעטים לצמוח והופכים לקוצים עם הקיץ. אין שורשים שיחזיקו את הקרקע מנדוד, והאדמה – נודדת. העפר מתרומם ונכנס לנחיריים, לבתים, מכסה את העצים שבחצר. כולם כמהים לגשם, וגשם אין.

אז מה אני עושה?

כן, בתור התחלה – אני חושבת על מעבר דירה, אבל בינתיים הנוף האנושי כאן מנצח.

צל – גם הצמחים צריכים צל, גם הם מתעייפים ומתעלפים בשמש. חלק מהגידולים שלנו אני שותלת בין העצים. במקומות שאין בהם עצים אני מושכת לעיתים איזו רשת צל. כדאי גם להוסיף חיפוי של עלים יבשים על הקרקע, כדי להקטין את התאדות המים.

השקיה בערב – אחוזי ההתאדות בעמקים כאן הם מטורפים. יש כאן הרבה חקלאים אז יש קווי מידע שאפשר להתקשר אליהם ולשמוע הודעה טלפונית שתספר לכם מה היו אחוזי ההתאדות, כמה מים התאדו לכם אם השקתם בשעות האור. הדבר הנבון הוא להשקות בחושך, ובעיקר – להשקות בערב כדי שיהיה לצמחים את כל הלילה לספוג את המים. אני מודה שלפעמים אני רואה את הצמחים מעולפים בצהרים ולא עומדת בזה, לפעמים אני משקה ומתיזה עליהם. שיתאדו קצת מים מהצינור על הצמח ופחות מים מהעלים של הצמח.

שימוש חוזר במים – את מי שטיפת הכלים, מי הבישול, מי המקלחת וכל מים "אפורים" אחרים בבית, אפשר לאגור בגיגיות ולצאת לשפוך אותם בחוץ. הצמחים מלאי תודה על כך. מי הכביסה יגיעו בקרוב הישר לגינה, כשנסיים את בניית הסככה הקטנה למכונה.

התאמת הגידולים – כשגרנו בטקסס וביקרנו באריזונה ראינו לא מעט גינות קקטוסים. למעשה, זו כנראה הגינה ה"נכונה" ביותר לאקלים המקומי. אבל אנחנו אוהבים לאכול את מה שיוצא לנו מהגינה ואנחנו אוהבים גיוון. שתלנו בגינה עצים מקומיים, כמו – זית, חרוב, תאנה ורימון, הדורשים מעט מים ושמחים בחום. אנחנו זורעים את העלים הירוקים שלנו בצל וממשיכים לבדוק אילו צמחים שורדים את החום באיזורי הגינה שאינם מוצלים.

התייעצות – למרבה המזל העמק החם שלנו מכיל גם כמה מהמוחות החכמים ביותר בגידולים חוסכי-מים ומתאימי-חום. ביניהם גם ותיק המגדלים האורגניים בישראל – מריו לוי. כשיש את מי לשאול – כדאי מאוד להתייעץ וללמוד מניסיונם של אחרים.

צינורות - בשיטה העתיקה של השקיה בהצפה (כמו שראינו בהולנד ובקולורדו) לא צריך צינורות – מפנים את המים מהנהר בתעלות שהופכות קטנות ככל שהן מגיעות לשטח. כך, נימי-נימים של תלמי מים, עוברים בין הערוגות והמים מגיעים לגובה השורשים. כאמור, כאן, כבר שנים שהמעיינות אינם מזרימים נחלים ואין מי נחלים שאפשר להטות לשטחים היבשים. המים נשאבים לצינורות, וצריך לפרוש צינורות כדי שיגיעו מים. החום מנצח בקלות צינורות מפלסטיק, אבל אפשר להשתמש בהם במשך כמה עונות עד שהם מתבלים. כדאי לסדר את הגינה כך שהצינורות יוכלו להישאר שם כמה עונות – שיהיה קל להרים אותם, להפוך את האדמה לזריעה הבאה ולהחזיר (ויש שיטות שאף גורסות שלא להפוך את הקרקע, אלא להמשיך ולזבל ולחפות מעליה).  כדאי להשתמש בחיבורים מהסוג שהצינור נכנס אליהם ולא אלה שנכנסים לתוך הצינור, האחרונים קשים יותר לתפעול ולהחלפה ויש בהם יותר נזילות. אפשר לשתול נענע, או צמח רב-שנתי אחר, ליד חיבורי הצינורות וליד הברז עצמו וכך לא יתבזבזו מי הנזילות.

העשרת האדמה בקומפוסט ביתי ובזבל מהרפת – כאמור, האדמה ענייה. ואנחנו, כעניים באים אנחנו אליה לבקש עוד. בגינתנו אנחנו מעשירים את האדמה במה שיש לנו – אנחנו מערבבים בה זבל יבש מהרפת וקומפוסט ביתי. ערימות גדולות של צואת בעלי חיים הן אסון אקולוגי – הן משחררות כמויות גדולות של גזי חממה לאוויר ומחלחלות למי התהום. אנשי איכות הסביבה מקדמים כל הזמן תקנות נוקשות יותר לטיפול בערימות הצואה שיוצאות מהרפתות והדירים. אנחנו שמחים לתרום את חלקינו בהחזרה מדורגת של הזבל אל האדמה, על-ידי עירבוב הזבל באדמת הגינה. גם שאריות האוכל בבית גורמות לצרות צרורות במזבלה – גם הן גורמות לפליטה של גזים רעילים ולחלחול של רעלים למי התהום. אנחנו מפרידים את שאריות המזון וזורקים אותן בחוץ בערימה, והן הופכות לאיטן לאדמה עשירה במיוחד. גם את הקומפוסט הזה אנחנו מערבבים אל האדמה, כדי להעשיר אותה.


בינתיים אין לנו נוסחה לחיים הנכונים במקום הזה. יש לנו בעיקר המון המון ניסיונות. ברור לנו שרוב הניסיון שיש על האדמה היבשה והאפורה הזאת הושג בעזרת הרבה חומרים כימיים והמון מים. אנחנו לא יכולים להסתמך עליו. אנחנו צריכים לחפש מה נכון לגדל כאן עכשיו – באקלים שיש כאן עכשיו, עם שיטות ניוד המים הקיימות, עם האדמה האפורה והמרוקנת, ואיתנו – שגם ליכולות ולמגבלות שלי יש מקום במערכת האקולוגית שהיא הגינה והבית שאנחנו מתגוררים בתוכם.

10 תגובות   (רסס)

  1. מאת טלי מאיר-צ'יזיק:

    כאן אפשר למצוא תמונות מהגינה שלנו:
    https://www.mazon-izun.com/?cat=40

  2. מאת ניצן_אמ:

    מרתק, תודה.

  3. מאת רותם:

    שדות שפוכים הרחק, מאופק ועד סף
    אמא שלי כתבה את השיר הזה,
    וכל פעם שאני נוסעת בעמק אני חושבת כמה יפה היא המונוקולטורה הזו מבחינה חזותית, איזה נוף מרהיב היא יוצרת…

  4. מאת שגית רי:

    תודה רבה!
    אכן מצערת הדרך בה מרוקנת האדמה מכל משאביה. כמה מעט אנחנו, כתרבות, נותנים לה בחזרה..בחקלאות התעשייתית זה באמת מאד בוטה.
    ומעניין מאד מה יבוא בסופה של ההתחממות וההתיבשות הגלובלית הזאת.

  5. מאת בשמת_א:

    יופי כתבת!

  6. מאת עינבל ויסמן:

    כתבה משובחת, כמו אדמה טובה. תודה, נתת לי הרבה חומר למחשבה.

  7. מאת טלי מאיר-צ'יזיק:

    תודה רבה :-]

    רותם, את הבת של דורית צמרת?
    גדלת בבית השיטה?
    שכנות.

    אני פעם חשבתי שזה המראה היפה ביותר בעולם.
    היום אני מביטה בו ורואה את מה שכתבה כאן שגית.

  8. מאת רותם:

    כן.
    וגם היא חושבת כמו שחשבת פעם. לגמרי.
    אצלי זה מעורבב, כמו שבטח הבנת…

  9. מאת אורלי_ברלב:

    טלי,
    היה מרתק לקרוא! תודה.

  10. מאת קוראת:

    וואו. ממש שירה.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )