9 בנובמבר, 2010

כשהריון מסתיים בטרם עת

לפני שהכרתי את יעל לא חשבתי שזו אפשרות, לא ידעתי שאפשר לתת לגוף להפיל בקצב שלו, כמו ללדת.

יעל התקשרה אלי לשאול מה לעשות. היא בשבוע 13 להריון והרופא גילה שאין דופק. חברה משותפת הפנתה אותה אלי, בתקווה שאני אוכל לעזור לה.
"אני לא יכולה לעזור לך, אני לא יודעת מה אפשר לעשות."
יעל החליטה לחכות. אחרי שבועיים היא התקשרה לרופאה הנחשבת כבעלת גישה אלטרנטיבית לגוף האישה.
"זה חוסר אחריות, מי הרופא שלך, גשי דחוף לעשות גרידה."
יעל בחרה להמשיך לחכות. היא פנתה לרופא אחר, המוכר בכישוריו ותעוזתו לטפל בנשים שבוחרות ללדת קצת אחרת. הרופא ביצע עוד אולטרסאונד ותחם את זמן ההמתנה לשישה שבועות.
בתום חודשיים, שבהם לא התרחש שום מאורע שקידם את ההפלה, פנתה לרופא שלישי וסיכמה איתו על טיפול של נר נרתיקי לריכוך צוואר הרחם ולמחרת גרידה.
הרחם התרוקן בלילה.
יעל עדכנה אותי, ובעצם פתחה לי את השער לתחום מילדותי שלא היה לי בו מושג.


בהתאם לגישה הרפואית השמרנית, ממליצים על סיום ההריון כאשר מתברר בוודאת שהעובר לא מתפתח. אם ממליצים על המתנה לפני ביצוע ההליך רפואי מקציבים לה עד שבועיים. לאחר תקופת זמן זו, כמעט כל רופא ימליץ לסיים את הריון הנפל בגרידה. גם כשההפלה מתחילה, ההמלצה תהיה לסיים בגרידה ולא להמתין לסיומה טבעי.

עוברים שמפסיקים להתפתח, רחם שלא מחזיק הריון, שליה שלא מתפקדת ולא מאפשרת לעובר להמשיך להתפתח, הן תופעות שכיחות. אנחנו לא שומעות על זה ולא מספרות את זה מספיק. זה לא מדובר ולכן כביכול לא קיים. כשזה "לא קיים", ובכל זאת זה קורה , עלולה האשה להסיק מכך שהיא "מקולקלת", שמשהו אצלה לא בסדר. מכאן הדרך ל חדר הרופא קצרה. שם "יתקנו" את "הקלקול".

בחלוף הזמן, ובעקבות עוד נשים שפנו אלי, התחיל להצטבר אצלי מידע על הפלות שמתרחשות ללא התערבות רפואית. המידע הזה לא מבוסס מחקרית, אלא נאסף על-ידי נשים שלא נרתעות מההקשבה לגוף, שלא מהססות לבחור בדרך שונה מהמומלצת על-ידי הרופא, שמוכנות לקחת אחריות על גופן ולחוות את ההפלה כחלק מהחיים.
אותן נשים הראו לי איך קורית הפלה טבעית. מהן גם למדתי כמה הרבה ווריאציות יכולות להיות להפלה, במשך הזמן, באפיונים הגופניים, בתחושות ובתגובות.

אני נזהרת לא להמליץ, לא לכוון, לא להדריך ולא להחליט. אני כן מוכנה לשתף בידע שנצבר, לספר על ניסיונן של אחרות, ולעזור למי שרוצה בכך למצוא את הדרך הביתה, אל האמון בעצמה ובגופה.
כל אחת בוחרת לעשות את המסע שלה בדרכה. כל אחת יכולה לשנות את דעתה בכל שלב, למצוא במי להעזר ומתי. כל אחת מחליטה איפה עובר הגבול שלה, כמה סבלנות יש לה, כמה כוח, כמה היא מוכנה להשקיע ובאיזה מחיר.


איך זה קורה

הגוף, הנפש, הדמיון, הרגש והרצון עושים עבודה משותפת של פרידה מההבטחה שהייתה טמונה בניצוץ הזה שכבה ומחפש את דרכו החוצה.
בגוף – מתרחש שינוי הורמונלי שמפסיק את בניית רירית הרחם, הזנת העובר והשליה ויצירת תאים חדשים.
הנפש – מחפשת את הדרך להישאר מחוברת לעצמה, מחפשת דרך לאמונה.
בדמיון – "רצים סרטים" שגורמים לנו לטעות ולחשוב שזו המציאות.
ברגש – צפים רגשות אבל על אובדן התינוק, התמודדות עם רגשות האשמה כאשה וכאם.
ברצון – התמוטטות היסודות של התכניות והציפיות מובילה להשלמה עם המצב החדש.

התסמינים הגופניים של תחילת הפלה: דימום, כאבי בטן, חולשה, אי שקט. התסמינים יכולים להופיע ביחד, או לחוד או לסרוגין.

המתנה

כמה זמן אפשר לחכות להפלה טבעית?

משך הזמן לא קבוע, לא ידוע, לא תחום וכרוך בהמון אי וודאות.

ההחלטה כמה זמן לחכות, ראוי לה שלא תיקבע מראש, אלא תישקל בכל יום מחדש.
ההחלטה אם ומתי לקבל עזרה, ראוי לה שלא תיקבע מראש, אלא תישקל בכל רגע מחדש.

זמן ההמתנה תלוי ביכולת הסבלנות האישית, מידת הלחץ הסביבתי/משפחתי, הכניעה ללחץ הסביבתי/משפחתי, החסינות הפיזית, השקפת העולם האישית ותמונת הנסיבות הנוכחית.
אם מדובר על טרימסטר ראשון, אפשר לחכות חודשיים בלי לחץ. ובכל זאת, ככל שעובר יותר זמן, הסיכוי למהלך חלק מסיבוכים יורד.

רופאים לא ממליצים לחכות להפלה טבעית. הם לא מכירים ולא יודעים שאפשר גם אחרת משום שבמשך תקופה ארוכה קיימת המלצה גורפת לסיים באופן יזום הריון שלא מתפתח, על-ידי הליך רפואי כלשהו. הם מכירים את הסיבוכים, את הבעיות. הם לא התנסו בהפלות ספונטניות והם מפחדים. מפחדים מדימום, מזיהום, מבעיות פוריות עתידיות, מדברים שאין להם שליטה עליהם.

גם נשים רוצות להיות "אחרי זה". הן לא רוצות סיבוכים, לא רוצות סיכונים, לא רוצות לסחוב גוויה בבטן. לא רוצות להיות קרובות למוות.

אמצעים חיצוניים שיכולים להעריך את המצב הגופני:
אפשר לעשות בדיקת דם פעם בשבוע, כבסיס להשוואה –

  • רמת ההורמון בטא HCG – עליה ברמתו מראה על התפתחות עוברית תקינה. אחרי ההפלה, רמה כלשהי בדם מראה על שרידים של רקמה ברחם.
  • תפקודי קרישה – למרות ששיבוש בתפקודי קרישה אופייני לשלב מאוחר יותר של אובדן הריון.
  • ספירת דם – לבדיקת רמת המוגלובין, והתאמת טיפול לתוצאת הבדיקה, כדי לא להגיע לאנמיה וחולשה בעקבות דימום.
  • סוג הדם – אם לא ידוע.

מתי כדאי לבקש עזרה, להתערב?

האם להתערב? האם לזרז? מנסיוני, כל ניסיון זירוז הוא התערבות במהלך הספונטני (כמו התערבות במהלך לידה), ועלול לשבש את האיזון ההורמונאלי העדין ולגרום להפרדות חלקית של השליה מדופן הרחם ולכן גם לדימום יתר.
יחד עם זאת, לפעמים, התערבות שפותחת חסימות, מסירה עכבות ומרפה יכולה לעזור. למטרה זו אפשר להעזר בדיקור, הומאופטיה, דמיון מודרך, שיאצו, רפלקסולוגיה או שאכטה מרגיעה.
אפשר לחזק את הגוף בתוספים- ויטמין C,  B קומפלקס, סווידיש ביטר, או/ו כל תוסף אחר על פי בחירתך.

התערבות חיצונית, מצילת חיים, בבית חולים נדרשת כאשר:

  • הדימום רב
  • עולה פחד
  • אין תמיכה וקשה בלעדיה
  • את מרגישה שזה מה שאת צריכה עכשיו בלי קשר לסימנים חיצוניים

ההתערבות הרפואית השיגרתית:
הרדמה כללית, הרחבת צוואר הרחם באמצעים מכנים או תרופתיים, ואז, לפי גיל וגודל ההריון- שאיבה או גרידה. לשתי ההתערבויות סיכונים וסיבוכים.

תרופות בשימוש רפואי:

  • ציטוטק – מכווץ את הרחם ופותח את צוואר הרחם. נכנס לשימוש בבתי חולים במקום גרידה. ניתן בנרות ווגינלים או בכדורים לצורך תחילת הפלה או כסיכום להפלה טיבעית. מחייב אישפוז וטיפול רפואי בבית חולים.
  • למינריה – אצה בצורת נר ווגינלי, האמורה לרכך את צוואר הרחם. מתאימה לנשים בהריון חוזר, לפני ביצוע גרידה.

גלים

איך אדע מתי ההפלה הסתיימה?

החלשות של ההתכווצויות והדימום יכולה להעיד על סיום ההפלה.
יחד עם זאת, להפלה יכולים להיות כמה גלים.

גל אחד – יהיה כזה שבסופו הרחם יתרוקן לחלוטין מכל תוכן ההריון. הרחם יתכווץ, הדימום יחלש בהדרגה ויפסק לאחר ימים ספורים.
גל שני – יתכן שיופיע אחרי יומיים עד שבוע  מחזור נוסף של דימום, יתכנו גם התכווצויות. אחרי הגל הזה, הרחם יתכווץ והדימום יחלש.
גל שלישי – יתכן שיופיע אחרי שבוע-שבועיים
כל אחד מהגלים הנוספים יכול לכלול דימום של כמה שעות, כאבי התכווצויות, או רק הפרשה קלה או כבדה של קרישי דם או שאריות שליה.

בדיקת אולטרסאונד נחוצה למי שרוצה לדעת אם הרחם התנקה לחלוטין. אפשר לבדוק מיד בתום הדימום, כמה ימים אחרי, או בתום הוסת הראשונה. הווסת הראשונה אחרי הפלה יכולה להיות כבדה יותר ולרוקן את הרחם משאריות קטנות. אפשר גם לא.

דימום
לפעמים, דימום יהיה הסימן הראשון לקיומו של הריון, אם לא נעשתה בדיקה לאישור הריון קודם לכן.
לא כל דימום יסתיים בהפלה, יתכן שמדובר במקור אחר לדימום ויתכן שמנוחה והתחזקות ישמרו את ההריון. אך אם כבר נקבע בבדיקה מוקדמת סיומו של ההריון, הדימום יעיד על תחילת ההפלה.
הדימום יכול להיות מועט או רב, קבוע או משתנה לפי התנוחה.
קשה לאמוד כמות, קשה לדעת מתי הדימום רב, ומתי הוא רק נראה כך.

סימן ראשון לאבדן דם מרובה הוא סחרחורת בשינוי תנוחה, חולשה, קוצר נשימה במאמץ ו/או מראה חיוור.
בכל מיקרה, לא טוב להשאר לבד בזמן הפלה, יש לדאוג שיהיה מישהו שיוכל לטפל ולעזור במקרה של דימום רב.

לפעמים אפשר לראות את תוכן ההריון בתוך מגוון ההפרשות, אבל לא תמיד. בשבועות מוקדמים בדרך-כלל העובר והשליה יצאו ביחד, אבל קיימת אפשרות שהשליה תצא רק אחרי כמה שעות או בגל השני.
אפשר לבדוק בטבלאות לפי גיל ההריון מה צפוי להיות גודל העובר.
הצבע של הדם – אדום; של הקרישים – אדום כהה, בורדו; של חלקי עובר ושליה – אדום בהיר, כמעט ורוד.

כאב
ההתכווצויות של הרחם יכולות להיות מורגשות במידה מועטה ולפעמים בכלל לא. אבל הן יכולות גם להיות חזקות מאוד, להזכיר צירי לידה, להמשך כמה שעות, לכאוב מאוד.
כאב דומה יכול להופיע גם בדלקת בדרכי השתן (ואז תיתכן גם הופעת דם בשתן), או כשההריון מחוץ לרחם (יורגש יותר בצד אחד). האבחנה תיעשה באולטרסאונד.

התאוששות
במהלך הפלה הגוף עובר תהליך אינטנסיבי בדומה ללידה. לאחר הפלה הגוף צריך להתאושש, בדומה להתאוששות אחרי לידה.

התהליך מורכב הן מתחושת האובדן, הריקנות, והן מהעוצמה של החיים, המוות והגוף.
אם התהליך ההורמונלי מתרחש כסדרו, ללא הפרעה, יתכנו תחושות התעלות והתרגשות, תחושות של עוצמה חזקה, של שלמות גופנית ונפשית עמוקה.
כל אשה תמצא את הדרך שלה להתמודדות ואת הטיפול התומך. חשוב שגם האשה וגם הסביבה יבינו את הצורך במנוחה, שקט, זמן ומרחב. רצוי לפנות שבועיים למנוחה לפני חזרה לשגרה.
הדימום אמור להפסק תוך 4-6 ימים. אם הוא לא נפסק או נחלש, יתכן וצפוי גל נוסף.

טיפול אחרי ההפלה:

  • אם היה אובדן דם מרובה, יש מקום לשקול מתן תוספי ברזל. תזונה משובחת ותוספים אחרים לחיזוק, כגון: ויטמין C ויטמין E ואבץ.
  • סוג דם -Rh – למרות הסיכוי הנמוך למעבר דם כשאין התערבות במהלך ההפלה, ההמלצה הרפואית היא  לקבל אימונוגלובולין ((Rho(D במינון של 50 מיקרוגרם), כשההפלה קורית משבוע שמונה ומעלה, או בלי קשר לשבוע, בשל החשש למעבר דם והתפתחות ריגוש בדם.
  • מדידת חום פעם ביום, לזיהוי מוקדם של סימני זיהום.

כמה זמן לחכות לפני הריון נוסף?

אין תשובה חד משמעית לשאלה הזאת. אם התהליך עבר ללא התערבות, הרחם התנקה בשלמות, הדימום נפסק והאשה מרגישה טוב, אין צורך לחכות לוסת, הגוף כנראה מוכן לעוד הריון. יחד עם זאת, כדאי לתת זמן להחלמה רגשית, לחוות את האבל לפני שמפנים מקום לילד נוסף.


ולסיום, בקשה:

לפעמים, נשים מבקשות עצה ועזרה, עוברות את התהליך, אך שוכחות לחזור אלי לספר איך היה. אני מבקשת מכל מי שעוברת הפלה בבית, שתעדכן, שתספר, שתשתף אותי. ככה יוכל הנסיון להצבר ועוד נשים יוכלו להנות ממנו.

108 תגובות   (רסס)

  1. orna75 הגיב:

    שלום,
    אני בשבוע 11+3 עם הריון שלא התפתח לעובר, גודל שק מתאים לשבוע 7 אבל אין עובר.
    הבטא שלי מאוד גבוה 68000 ויש לי כבר שבועיים הפרשות חומות אבל בלי דימום.
    אני אשמח לקבל מידע לסיכוי שעדיין תהיה הפלה, בעלי מפחד להמתין עוד הרבה אז עוד 4 ימים קבענו תור לשאיבה.
    מה המשמעות שהבטא כל כך גבוהה?
    ההפרשות מראות על כוונות?

    תודה מראש
    אורנה

  2. מורן סמסון הגיב:

    שלום לכולן.
    מאחר ונעזרתי בכל התגובות והסיפורים, אני מוסיפה גם את שלי.
    הייתי בבדיקה 'לראות שהכל בסדר' סביב שבוע 10 להערכתי. הרופאה אמרה לי שכנראה שהעובר הפסיק להתפתח סביב שבוע 6 ושאבוא שוב לבדוק.
    למחרת התחיל לי דימום. זה נמשך שבוע דימום שהיה רק הכתמה בתחתונים וטיפה דם על הנייר בפיפי.
    אחר כך היו עוד יומיים של כמו מחזור ואז יום אחד כמו לידה…
    לא ממש לידה אבל הייתי חייבת שקט ולהסתובב בבית עם תחתונים וללכת מידי פעם לשירותים להוציא קצת. וגם צירים עמומים בגב ובבטן.
    והתנהגתי כמו בלידה. גירשתי את כולם, שכבתי בעמידת שש על כריות, נחתי, בכיתי הרבה, שתיתי המון מים.
    זה היה היום הכי אנטנסיבי ויצאו הרבה קרישים וגוש די גדול.
    למחרת והלאה היה לי יחסית מעט דם והלך ופחת. אבל היו לי עוד שני גושים שהרגשתי שהם נתקעו לי בנרתיק וממש הוצאתי אותם עם היד.
    סה"כ נמשך שבועיים ברצף עד לעצירת דימום.
    הפינאלה היה וירוס שלשולים מטורף, התפרצות הרפס, קושי נשימתי, סחרחורות ובחילות.
    בקיצור- בשבוע שאחרי הייתי חצי בנאדם בקושי. ולא ידעתי אם בגלל החולשה הגדולה לאחר כל המאמץ הזה חטפתי דברים או שכל התחושה הרעה הזו קשורה להפלה, ולזה שמשהו לא בסדר, זיהום או מי יודע מה.
    כרגע אני אחרי השבוע הזה. הרבה מנוחה, דיקור, מים.
    אחרי בדיקות דם ואחרי אולטרהסאונד.
    המסקנה שלי כרגע היא שהיו כאן שלל דברים שקשורים להפלה מהמקום שנחלשתי וגם שעדיין לא השלמתי את התהליך הנפשי.
    כי בשיא של הקושי שאחרי, היה לי עוד הרבה בכי ועוד מה לסגור ולדבר עם הנשמה הזו שבאה אלי לומר לי משהו.
    ואחרי הבכי והשיחה עם התינוק, הוקל לי מאד והשתפרתי בהדרגה.
    כמובן שהדיקור מאד עזר.
    בדיקות דם הראו שהברזל צנח משהו- מה שמסביר את הסחרחורות, בחילות. כמו גם הצניחה של הורמון ההריון.
    באולטרהסאונד רואים רירית עדיין מעובה ושארית של קריש כנראה בגודל 10 מ"מ.
    הפרופסור הבכיר שישבתי מולו הציג לי גרידה או כדורים מכווצי רחם כשתי אפשרויות יחידות.
    האפשרות של המתנה לוסת הבאה נתפסת בעיניו כסיכון נוראי לזיהום או להדבקות שתפריע להריון הבא להקלט.
    אבל מה באמת הסיכון? למי יש סטטיסטיקות לגבי אלו שבוחרות לעבור זאת ללא התערבות?
    אני כרגע ממתינה לוסת הבאה ואחריה אלך שוב לבדוק מה המצב.
    בהצלחה לכל מי שעוברת את התהליך.
    המתנה הגדולה שלי מכל זה, היא התהליך שעברתי עם עצמי, הקשר עם התינוק.
    להעיז לשאול שאלות עומק ולהתחבר אליו ולמה הוא רוצה לומר לי. קיבלתי הכוונה ובעיטה להיות במקום בו אני רוצה להיות.

  3. טבעי לי הגיב:

    הי שרלה,
    תודה רבה לך על היותך מרכז שמרכז מידע עבורנו – זה מנחם ומעודד לקרוא
    ועוזר להבין שאנחנו לא לבד!
    איך אני יוצרת עימך קשר?
    אני פונה על מנת לבקש עזרה – העובר הפסיק להתפתח ב8+6 כבר חיכיתי שבועיים ויומיים.
    לקח לי זמן להשלים עם המצב ורק עכשיו אני מתחילה בכל מיני פעולות לנסות לעודד הפלה טבעית
    הלכתי למדקר פעם אחת ולרפלקסולוגית פעמיים.
    אתמול קניתי עלי תה פטל ( לא יודעת איזה שחור או אדום) שתיתי את זה עם תה פירות יער …
    ואני מחכה
    רוצה לחכות עד שההפלה תיקרה טבעי
    אבל חוששת לחכות כי מפחידים שהשילייה ממשיכה להיתפתח ושככל שמחכים הציטוטק פחות אפקטיבי
    אשמח לדבר / להתכתב עימך
    בתודה אני

  4. מאמינה הגיב:

    שלום,

    אכן המידע כאן עוזר ועושה סדר. תודה רבה 🙂

    אני בשבוע 9 וכמה ימים. הריון שני. אם לא לספור את הראשון הכימי שנגמר בבית עם הבנה שזהו לא מחזור.

    ישנם דימומים חומים מתחילת ההריון ועוד גוש גדול חום ממש בתחילת ההריון.
    החל לפני שבוע דמום אדום. שניה לפני שראיתי אותי בעיניי הפיזיות ראיתי אותו בעייני רוחי.
    ביטלתי את המחשבה וכשניגשתי לנגב, חשכו עיניי. דם אדום ורקמות..

    היום ניגשנו לאולטרסאונד שהראה מסיבת גושים שחורים ללא זכר לעובר ולדופק. בסביבת רחם בגודל המתאים לשבוע 9.
    המליצו לגשת להתנקות אצל הרופא. סירבנו בעדינות. הגענו הביתה.
    כניסה לשרותים-ואז מבול שלם בלתי נשלט יוצא ממני בשקט ובאופן רגוע עד שהפך למפתיע מרוב שלווה.

    אני עדיין בתהליך. נוצרת משפטים מהכתוב כאן ומקווה לסיום חלק ותקין.
    תחילת ההריון נראה מוזר והמחשבה שהפעם הגיעו לכאן לביקור קצר ליוותה והתחזקה מדי יום.

    נכון לעכשיו ישנה שלווה וקבלה עמוקה שכך הכי טוב.
    איני יודעת מה יוליד מחר או אפילו הלילה, אך נראה לי שאני בתהליך השחרור הפיזי כבר שבוע, ונראה כי טוב.

    אנסה להמשיך לעדכן.
    רק שימשיך ככה 🙂

  5. מאמינה הגיב:

    המשך…
    היום בערב הגיע עוד גל של דימומים עם גושים מורגשים. פחות חזק מהראשון מלפני יומיים.
    מדממת כל היום דימום עיקבי וסמיך. מרגישה בסדר גמור. מלבד רגע אחד של ירידת דמעות עקב שיר שהזכיר לי את אובדן התינוקת שבדימיוני.

    אין כאבים בכלל. אך יש רגישיות עדינות של חוסר נוחות בגב התחתון.

    נחה המון. האיש היקר שלי מתמרן בין הפעוט לעבודה ולטיפול בי..

    מקווה שאני בשלבי הסיום. אין לי באמת מושג.

    שבת שלום ושלווה 🙂

  6. ליאן הגיב:

    שלום לכולן,
    כמוכן גם אני עברתי הפלה טבעית , לפי ווסת אחרונה הייתי אמורה להיות בשבוע 9 , לפי US העובר התאים לשבוע 7+3 ושק ההריון התאים לשבוע 6 , כבר כשהטכנאית ציינה בפניי את העובדות הבנתי שמשהו לא בסדר עם ההריון הזה. בכל מקרה הגעתי הביתה לאחר הבדיקה והתחילו כאבי בטן תחתונה וכאבי גב חדים , הרגיש קצת כמו כאבי מחזור רק יותר חזקים במעט.. ממש לא הבנתי מה קורה , חשבתי שאולי זה קשור להתרחבות הרחם ואמרתי לעצמי שאחכה ואראה מה יקרה כי גם ככה אין אפשרות למנוע הפלה. ככה נשארתי עם ההתכווצויות ובערך ב10 בלילה נכנסתי להתפנות וממש זרם של דם נשטף ממני, נסעתי למיון,שם הרופאת נשים שעשתה לי US כבר אמרה שאין עובר ואין שק ושכנראה מדובר בהפלה שלמה, כשהגעתי הביתה חשתי במין כאב חזק בגב ובכאילו צורך להתפנות (קקי, סליחה על התיאורים :-\ ) ושהורדתי את התחתונים נדהמתי למראה עייני!!! שק הריון קטן ובתוכו עובר עם ידיים ורגליים וראש עם שתי נקודות שחורות שאני מאמינה שהיו העניים והידיים ממש נראו כמו משוטים עדיין האצבעות היו מחברות במין קרום העובר היה ממש קטן כמו אפונה וחצי אולי אפילו פחות ממש מיניאטורי !!! ממש מדהים! בכל אופן , היום אני לאחר 4 ימים של דימום יחסית מוגבר ועוד יום אחד של דימום ממש חלש ומרגיש לי שאני לקראת סיום.. סה"כ חמישה ימי דימום לא כולל את היום של תחילת ההפלה! ויש לי שאלה , נראה לכן שחמישה ימים הספיקו לנקות את כל שאריות הרחם?? אני מפחדת מגרידה ומעוניינת להרות שוב מבלי לחכות למחזור נוסף. אציין כי אני מרגישה מצויין ללא התכווצויות וללא דיכאון ונשאר ממש מעט דימום.. אני מאמינה שהגוף חכם ויודע מה הוא עושה , ההריון לא היה תקין ולכן הגוף פלט אותו , אני חושבת שטוב שכל אחת תאמין שמה שקורה , קורה לטובה 🙂 מקווה שתרמתי בסיפור שלי , המשך יום נעים ללכולן..

  7. אופטימית הגיב:

    גם אני רוצה לספר את סיפורי. אני מאמינה שזה עוזר להתגבר על הכאב.
    רצינו ילד שני ואחרי 3 מחזורים, נקלט.
    בתחילת שבוע 11 להריון ראיתי דימום. לא הרגשתי כאב וההרגשה הכללית היתה נהדרת – מלאת מרץ ושמחה שהבחילות עברו ושיש לי כוחות.
    לא נסעתי למיון כי –
    אם הדימום הוא כתוצאה מחוסר דופק, יציעו לי התערבות רפואית ורציתי שהגוף יתמודד לבד.
    אם ישנו דופק, יגידו לי לנוח ויחכו לראות מה קורה.
    למחרת התחילו צירים – עם הפוגות קצרות. שעה ורבע של לידה לכל דבר, שבמהלכה רציתי להיות לבד, להתמודד עם הכאב ולחכות. איכשהו הרגשתי שצריך לחכות, שהגוף יודע מה הוא עושה. ציר אחרון ויצא שק ההריון. שמרתי אותו. רציתי לפתוח ולראות מה יש שם אבל אחרכך, אחרי שאשכיב את בני לישון. ברגע שיצא שק ההריון, החולשה עברה כלא הייתה. נהייתי רעבה. אכלתי והלכתי לישון עם בני. בבוקר יצאה השילייה.
    הדימום הולך ומתמעט. אני מתאבלת, בוכה, חושבת אבל בעיקר מאמינה שזה לטובה.
    את שק ההריון זרקתי בלי לפתוח. היה לי קשה מדי.
    למדתי מהמקרה המון – שהרחם הוא בעל עצמה אדירה. שלא הייתי צריכה לעשות כלום, רק לא להפריע. ראיתי שהתחושה הפנימית שלי היא המצפן הכי טוב ואני יודעת שההריון הבא שלי, שיבוא בעזרת השם, יהיה הרבה יותר רצוי ומוערך למרות כל הקשיים של ההריון. אם ב-11 השבועות שהייתי בהריון חשבתי על הנזקים שהגף שלי שוב יספוג ועל הבטן הלא נוחה ועל העייפות וכו' וכו', עכשיו כל בחילה תהיה כברכה וכל סממן הריון יגיד לי שאני בהריון ושזה נ-ה-ד-ר!

  8. לי הגיב:

    שלום,
    אני קוראת את הכתבה ואת התגובות ונרגעת עם הידיעה שיש עוד נשים שקשובות לגוף שלהן..
    אני גם כן, נמצאת כרגע במהלך הפלה טבעית. הסיפור שלי הוא כזה,
    הגעתי בשבוע 9 לרופא והכל היה תקים ונראה דופק וכשהגעתי שוב בשבוע 11 לאחר כתם דם,
    גיליתי שאין דופק.. וכנראה הדופק פסק בסוף שבוע 9. אני כרגע כביכול כבר שבוע 13 ועדיין לא קרתה הפלה, כלומר אני כבר מחכה חודש. היו הכתמות אבל בבדיקת אולטרסאונד האחרונה נראה שעדיין העובר בתוכי והרחם עוד לא החלה.. אני מרגישה טוב ומחכה. מחר מתחילה טיפול בצמחים שיכולים לזרז את ההפלה , כוהוש כחול, כוהוש שחור ואנג'ליקה. כן הרופא שלי גם אמר שזה חוסר אחריות ולא מחכים יותר משבועיים, אבל גם שמעתי שאפשר לחכות עד שלושה חודשים.
    לפני כשנתיים עברתי הפלה יזומה שלא הגיעה בזמן הנכון ואת ההריון הזה… שהגיע כעת כל כך רציתי. אני מרגישה שיש לי עוד הרבה לשחרר נפשית ונאבקתי כדי שהחיים האלו יהיו בתוכי וכעת עלי לשחרר את המוות מתוכי.. אני מקווה לטוב ויודעת שהכל מדוייק. מקווה שלא אצטרך התערבות רפואית.. איך אדע כשיש יותר מידי דימום ושעלי להגיע לבית חולים??
    תודה רבה על הכתבה המאוד תומכת הזו. אני יוצאת מחוזקת יותר ושלמה יותר על החלטתי ללכת עם הטבע ולהאין ברחם שלנו החכמה.

  9. יעל הגיב:

    שלום שרה'לה וכולן,
    אני רוצה להוסיף את הסיפור שלי כי אני חושבת שזה יכול לעזור. ואם עזרתי אפילו לאישה אחת, דייני.
    נכנסתי להריון בIUI שני בלי הורמונים (כן כן, אפשר לעשות IUI גם בלי הורמונים מקדימים..) והשמחה הייתה רבה. לא רציתי לשמוח יותר מידי, כי בתור סטודנטית לרפואה בשלבי סיום הלימודים, ידעתי את הסטטיסטיקה לגבי הפלות בטרימסטר ראשון. ובכל זאת, עם תחילת הבחילות ויתר התופעות, פיתחתי אמונה שסוף סוף הצלחתי ושהנה, ביחד עם קבלת התואר דוקטור לרפואה, אוכל לשמח את הוריי גם בבשורת הגעת הנכד הראשון שלהם. הגורל רצה אחרת.
    כמה ימים לפני שנקבע האולטרסאונד הראשון לבדיקת דופק, פסקו לפתע הבחילות. נלחצתי. חברה ניסתה להרגיע אותי שזה בטח לא קשור לכלום ושככה זה, הייתה בי תקווה, אבל לא רבה. הגעתי לאולטרסאונד נטולת ציפיות, אבל עם מצלמה כדי שהחברה תוכל להסריט את מראה התינוק הראשון שלנו ואוכל לשלוח לבעלי בארץ.
    סיפרתי כבר שהייתי לקראת סיום הלימודים ברפואה, לא סיפרתי שפיתחתי חיבה מיוחדת לאמצעי דימות ולכן כשעלתה תמונה של שק הריון ריק, גם בלי לראות את הבעת פניה של הטכנאית או את פסיקתו של הרופא שנכנס אחריה, ידעתי שכבר אין מה לצלם.
    או קיי. לא היו ציפיות.
    התחלתי לברר מה עושים במקרה כזה ובנתיים שלחתי לבעלי טקסט לקוני "אין תינוק". הרגש עוד לא נכנס לפעולה. רק התכל'ס. מה שצריך לעשות עכשיו.
    בודקת אפשרויות (בכל זאת בחו"ל, רחוקה מהרופאה ומקופת החולים ומכל מקום שדוברים בו שפה שאני מבינה…) מרימה טלפונים. ופתאום נזכרת שסוג הדם שלי שלילי ולכן גם צריך לקבל זריקה תוך 72 שעות.. אויה ברוך..
    הצלחתי לדבר עם הרופאה בארץ ולקבוע תור לרופא במקום בו הייתי דרך ביטוח החו"ל שלי (שעשיתי מראש עם תוספת להריון).
    בבוקר הבכי העיר אותי.
    מאד הופתעתי. אני לא אחת שבוכה סתם, בטח לא תוך כדי שינה!
    הרופא המליץ בנחמדות על גרידה בבית חולים פרטי מחוץ לעיר. כששאלתי על הניסיון שלו בגרידות וכמה הוא עושה בשנה, הוא התחמק. אבל ידע לתת לי במדוייק את מספר הלידות שהוא מבצע. החלטתי לא להחליט.
    בבית עשיתי מחקר מעמיק על הנושא בעזרת ספרי הרפואה שלי, אתרי אינטרנט עם קרדיט רפואי מקובל וגם כמה אלטרנטיבים. התקשרתי לרופאה והתייעצתי איתה. נותר לי שבוע עד למבחן הסופי שלי בבית הספר לרפואה, ושלושה שבועות עד טקס הסיום.
    הרופאה אמרה שחבל לי להיות בלחץ הזה לקראת הבחינה, אבל שלסבתות שלנו ושלהן לא היו גרידות וציטוטק, וגם הן הפילו מידי פעם ושאם אני רוצה לתת לזה לקרות מעצמו, זה בהחלט סביר. בטח בשלב בו אני נמצאת (8+ שבועות).
    החלטתי לחכות ואני לא מתחרטת על כך לרגע, על אף שאח"כ נאלצתי לקבל ציטוטק והיה ספק לילה אחד לגבי הצורך בגרידה. השבועיים האלה הם בדיוק מה שהייתי צריכה בשביל לקלוט ולעבד את מה שקרה, איך אני מרגישה לגבי זה, והאבל הנדרש. וגם לדבר בנחת עם חברות שעברו חוויות דומות ולשמוע וללמוד מהן.
    אחרי המבחן חזרתי ארצה ומכיוון שההפלה לא קרתה לבד, קיבלתי ציטוטק. עוד לא הייתי מוכנה לשקול הרדמה וגרידה. הניחו לי כמה גלולות בנרתיק ואמרו לי להשאר במרפאה קצת. כיוון שקראתי מראש על הכאבים הצפוייים וכיוון שהייתי לבד ועוד צריכה לנהוג הבייתה לבד, ביקשתי שיניחו לי לעזוב את המרפאה קודם, שאוכל להיות בנוחות בבית כשהתהליך מתחיל. התירו לי, אך אמרו שאם יש דימום רב, עליי להגיע למיון. שאלתי מה זה דימום רב – אמרו לי שאם אני ממלאה פד לילה בפחות מחצי שעה. (בהמשך הערב מילאתי פד כזה ברבע שעה ועוד פחות מזה ומובן שרצנו למיון.)
    הכאבים התחילו לאחר כשעתיים. לא הייתי מוכנה לכאבים האלו. "קצת יותר מווסת" אמרו לי. בולשיט. רציתי למות.
    שום תנוחה לא הקלה, שום תרופה לא סייעה. שילשלתי והקאתי וייחלתי למותי.
    בסוף מצאתי את התנוחה היחידה האפשרית: ישבן על האסלה, ראש בדלי. אושר. תחושת שליטה קלה.
    הייתי לבד בכל זה. בעלי חזר מאוחר יותר. לא הצלחתי לענות לטלפון כשהתקשר לדרוש בשלומי מרוב שכאב.
    כשהדימום היה כברז פתוח, שקלנו מיון. נסענו.
    "נו, זה בסדר, כולכן מגיעות עם דימום אחרי ציטוטק, וזה מה שצפוי, אתן לא צריכות להגיע לכאן" הייתה תגובת הרופאה התורנית. ממש לא משהו שהייתי צריכה לשמוע. אני לא "אתן" אני אני וזו הפעם הראשונה שאני עוברת את הקקה הזה ואני לא יודעת מה הוא דימום הגיוני ומהו דימום מסוכן!
    לא אמרתי לה מילה מזה. שכבתי בשקט בזמן שבדקה אותי, ועל הדרך הזכרתי את לימודי הרפואה שלי. אה! את רופאה! למה לא אמרת? מכאן והלאה היחס היה שונה. נתנו לי את שיקול הדעת. להחליט אם אני רוצה גרידה או לא.
    מה אני יודעת מה צריך לעשות במקרה כזה??? כן, יש לי תואר ברפואה, אבל יש לי אפס ניסיון! תגידו לי אתן מה לעשות! לא. הן יכולות להכניס אותי עכשיו לגרידה אבל ההחלטה שלי.
    החלטתי לחכות.
    ישבנו על כסא מתכת במסדרון בעלי ואני וראינו סרט. כל כמה זמן ניגשתי לשירותים לראות אם יש האטה בזרם. אחרי 3 שעות היה נדמה לי שכן. שיחררו אותי וחזרתי הבייתה מצויידת בחיתול.
    ישנתי לא ישנתי, פוחדת לטנף את המיטה. למחרת הכל היה נראה אחרת. הדימום הואט לרמה שמזכירה ווסת, והכאבים פחתו עד נעלמו.
    כבר במיון האולטרסאונד הראה שכבר אין שק. כמה ימים מאוחר יותר באולטרסאונד חוזר אושר לי שכנראה הכל יצא ושאין צורך בגרידה.
    הקיצור של העניין –
    תקשיבו לצרכים שלכן, תשאלו שאלות את הרופאים, תחקרו. לאורך כל ההיסטוריה של האנושות נשים הפילו את פרי בטנן באופן ספונטאני בשלבי הריון מוקדם ומאוחר, הסיבות כאלה ואחרות, רובן לא ידועות. אל תוותרו על ייעוץ רפואי, את תסכנו את עצמכן. כאבים בלתי הגיונייים, דימום חזק מידי או חום מצריכים טיפול רפואי מקצועי. אל לנו לשכוח שמימים ימימה נשים נפטרו מדימום יתר וזיהומים סביב הריון ולידה. וודאי גם סביב הפלות לא מושלמות. אבל לכו עם התחושה שלכן. אם רופא מסויים לא מוצא חן בעיניכן, קחו אחר. דירשו חוות דעת נוספת. זו זכותכן. לא צריך תואר נוצץ ברפואה כדי שיתייחסו אליכן בכבוד הראוי לכל אדם. הגישה הפטרנליסטית ברפואה ראוי שתעבור מן העולם. בטח ובטח כשמדובר בתהליכים טבעיים הקשורים לגוף האישה.
    בהצלחה!

  10. מאמינה הגיב:

    שלום וברכה 🙂

    ראשית אני רוצה לסיים את סיפור ההפלה שלי.
    שנית להמליץ על מרפאה מעולה שעזרה לתת לגוף את הפוש האחרון.

    אתחיל בהמלצה:
    מקום מקסים בשם "בריאת" בת"א, יש אתר המתאר את התמחותם ופעילותם, מרפאה המתמחה ברפואה הסינית במענה בבעיות פריון וכל החברים הנילווים לו 🙂
    http://www.briat.co.il/
    מטפלת מהממת מדוייקת ומקסימה בשם גבריאלה אשר
    נתנה לגוף שלי חיזוק ע"י דיקור לאיברים שהיו חלשים/תקועים בזמנו, הכבד והכליות.
    וכשהם קיבלו את מנת האנרגיה שלהם הפלא קרה והשאריות פשוט יצאו ב2 גלים שבת אחרי שבת, ובאולטרסאונד נאמר לי ש"הרחם נקייה מאוד" וכיום אחרי עוד מחזור כבד וטוב ולאחריו עוד אחד רגוע, אני בהריון :).

    סיום סיפור ההפלה:
    נתון חשוב בסיפור שלי- זמן, ההפלה הזא ארכה על פני ארבעה חודשים.
    שק הריון שניצפה ריק מההתחלה. מעולם לא ראו עובר. ואף טענו שיצא למרות שעד אז היה רק דימום עדין.

    ההפלה החלה בשבוע 9-תחילתו מובא כאן למעלה בתכתובות הקודמות.

    אחרי 3-4 גלים גדולים נטולי כאבים, נותרו שאריות שבכל מקום המליצו על התערבות רפואית.

    עם המון המון המון אמונה וכפול מזה תמיכה של אישי יקירי, של שרלה האינסופית, רונית קופוליס המדהימה שלמרות שלא חוותה נסיון בהפלה באורך זמן כזה אך תמכה ללא עוררין, רב יקר שנתן דחיפה אנרגתית ומטפלת שמלווה את דרכי בעבודה ובחיים, איכשהו הגעתי למרפאת בריאת, שבעזרת הדיקורים הצליחה לעורר את גופי העייף לסיים את התהליך בשלמותו.

    אני מרגישה ברת מזל, ההפלה ניסתה להשתלב בזרם חיי שבזמנו היה מאוד סוער,כולל מעברי דירה טיסות ארוכות מרובות גידול פעוט וכמובן עבודה.

    מאמינה שהכל לטובה, והנה בעיה הייתה לי אחרי הלידה הראשונה, חוסר תחושה בשלפוחית השתן, פשוט לא הרגשתי מתי, הייתי ניגשת מתפנה וחצי דקה היה לי לוקח לקלוט איזה כמות של שתן ולא הרגשתי בכלל שהיה לי ושלא הייתי כל היום..
    אחרי סיום ההפלה חזרה התחושה לחלוטין 🙂 פתאום שמתי לב…(ולא עד אז עוד לא הייתי בהריון)

    עצתי, לא להתביש לשאול לדבר ולפרוק..מפתיע לגלות כמה יש החוות הפלות סביבנו 🙂
    מקווה שיגיע למי שצריכה..
    באמונה 🙂

  11. עייפה... הגיב:

    קראתי פה קצת כדי להתעודד…אבל בהחלט יכולה לפתוח צוהר קטן לעניין ההפלות בבית!
    עברתי חמש הפלות- שלושה מתוכם בבית.
    את ההפלה הראשונה התחלתי בבית ובעקבות כאבים ולחץ של הסביבה ירדתי למיון , עד שקבלו וטפלו בי העובר כבר היה ממש בחוץ…לא נותר מה לעשות חוץ מלמשוך זאת החוצה.
    בהפלה השניה, השלישית והרביעית- התעקשתי לא לרדת למיון, חויתי את ההפלה במלוא עוצמתה, התאבלתי על כל רגע.
    שלושת ההפלות החלו מדימום שהוביל אותי למנוחה- הדימום התגבר מרגע לרגע ופשוט החלו שלשולים רבים והכל יצא בשירותים.
    בהפלה האחורנה סבלתי בבית חולים מאוד, התחרטתי שהגעתי לשם ולא היה שום דמות שם שיכלה לעודד בכאבים הקשים….

  12. אורלי הגיב:

    אני חוויתי הפלה בשבוע שעבר. התחושות הפיזיות שחוויתי דומות לכמה מהתחושות שנשים אחרות כאן לפניי ציינו. ההפלה התרחשה בסביבות שבוע 6-7 להיריון. עד אז, לא חוויתי תופעות מיוחדות בהריון, מלבד עייפות מידי פעם, (ומיץ ירקות שלפני כן שתיתי בשקיקה החל גורם לי בחילות). במהלך ההירון גם השתדלתי להפחית בצריכת סוכר, מלח, קפה ויין. עד להפלה גם לא היה לי כל דימום ונהניתי מאוד מהחופש מהמחזור. בתחילת השבוע שעבר, בשעות הבוקר, התחלתי לחוש כאביים בבטן, מלווים באי נוחות. בנוסף, חשתי כאב ואי נוחות בגב התחתון. כנכנסתי לשרותים הבחנתי במין נוזל מימי וורדרד בתתוניי והוא נראה לי תמוה. אחרי כשעה וחצי של כאבי בטן וגב הצטרפו להן גם שתי טיפות דם אדומות וקטנות. נבהלתי והבנתי שמשהו לא תקין. הייתי בעיצומו של יום לימודים ארוך, ורופאת הנשים שלי הייתה בחו"ל. התקשרתי למוקד קופה"ח שלי שם הפנו אותי למרפאת נשים באזור לימודיי. הרופא אליו הגעתי היה נעים סבר, הוא נתן לי הפנייה לבדיקות דם שונות (ביניהן בדיקת רמות סוכר), ושלח אותי לבצע אולטרסאונד. בבדיקת האולטרסאונד הפנימית (והראשונה למעשה, שעשיתי) נראה שק היריון אחד ועובר אחד. הדופק היה איטי, והומלץ לי לעשות אולטרסאונד נוסף. הרופא הסביר לי שייתכן וזה מראה על כך שמשהו בהתפתחות ההיריון אינו תקין, ויתכן שזה יסתיים בהפלה. כששאלתי אותו כיצד אני אמורה להבחין בהפלה (שכן זהו ההריון הראשון שלי) הוא אמר שאני אמורה לראות כלי דם שיוצאים. לשאלתי, הסביר כי אין מה לעשות מלבד מעקב – באמצעות אולטרסאונד ובדיקת דם – בעיקר רמת HCG. כששאלתי אותו אם הדבר יכול להיות קשור במאמץ פיזי שלי, הוא הסביר שאין קשר, ושלא יודעים מספיק מדוע זה קורה. הדימום שלי המשיך והתחזק בהדרגה, וכך גם כאבי הבטן והגב שבאו בגלים. כל העת הרגשתי שאני ממש צריכה להתרוקן, ללכת לשרותים, אבל הייתי מחוץ לבית וחיכיתי לבוא הבייתה כדי להתרוקן בנוחות. יום הלימודים נמשך, וביני לבין עצמי הבנתי שאני כנראה הולכת לאבד את ההריון הזה. את העובר שכבר הספקנו אני ובן זוגי לתת לו כינוי, כינוי של יצור קטן וזעיר שהולך, כך חשבנו, להיות הילד/ה שלנו. בשלב זה שיתפתי רק את בן הזוג שלי במתרחש. למעשה, מלבד בן זוגי ורופאת הנשים אף אחד עדיין לא ידע על ההיריון. הגעתי הבייתה רק בערב. הדימום והכאבים התחזקו. הם דמו לכאבי מחזור, רק שהיו חזקים הרבה יותר. לרוב, ברוך השם, אני לא סובלת יותר מידי מכאבי מחזור. כל אותו הערב והלילה נמנעתי מללכת לשרותים, מחשש שאראה כלי דם או נפל או – לא ידעתי מה – שיראו לי שנפל ההריון. הלכתי לישון מוקדם. בבוקר ראיתי על התחבושת חלקים של כלי דם והבנתי שנגמר. ניסתי לזהות בהם צורת עובר, אבל זה לא היה ממש ממש ברור. בכל זאת, הרי נאמר לי באולטרסאונד יום קודם שהוא בסה"כ בגודל של 4 מ"מ.. לאחר שהייתי בשרותים והדם זרם, חשתי סחרחורת ומיד עברתי לשכב. בכל זאת, בחרתי להמשיך בשגרה הרגילה שלי ויצאתי לעבודה מעשית שיש לי באותו יום מצויידת בתחבושות. זרם הדם המשיך והתגברו כך גם הכאבים בבטן ובגב. כשהגעתי הבייתה הרשיתי לעצמי להתבטל ולבהות. באותו ערב בשרותים יצא ממני גוש כלי דם ממש גדול. בחנתי אותו מקרוב בניסיון להבין איזה תפקיד הוא מילא. אולי הוא היה בסיס הרחם.. אולי השיליה.. איני יודעת. בלילה הזרימה הייתה כל כך חזקה שכשקמתי, מכנסיי והסדין היו מלאים דם (טוב שדאגתי למגן מזרן..). למחרת בבדיקת אולטרסאונד נוספת שעשיתי נאמר לי שכבר אין היריון. אין שק ולא עובר וכמובן שלא דופק. היה לי קשה לשמוע את זה אחרי שרק יומיים קודם ראו שק הריון ועובר, למרות שידעתי שזה המצב. באותו יום הרגשתי תחושת מוזרות וריקנות ובכיתי יותר. יום אחרי, עשיתי בדיקת HCG שהראתה רמה של 1670. באולטרסאונד ראו גם קרישי דם, ואמרו לי שהדימום ימשך. הדימום אכן נמשך וכן כאבי ההתכווצויות של הרחם ויציאת חלקי וכלי דם, אלא שנוסף לו גם כאב באזור החלחולת. זה כאב שאני חשה גם במחזור, אך הוא היה חזק הרבה יותר. בכל פעם שהייתי צריכה להתרוקן או אפילו אם רק היו לי גזים.. חשתי כאבים עזים, גם נשימות לא ממש עזרו. הלכתי בתנוחות משונות ועקומות בניסון למצוא הקלה באזור האגן. הדימום והכאבים האלה נמשכו עד לשבת. רק ביום ראשון חשתי הקלה בדימום ובכאבים. לאט לאט הדימום נפסק. היום עשיתי שוב בדיקת דם לברור רמות HCG כדי לוודא שאין שאריות מההריון. אני מניחה שהכל בסדר, אבל צריך לבדוק. גם בהריון וגם בזמן ולאחר ההפלה – חיפשתי באינטרנט מידע על ההיריון, על החוויה אצל אחרות, כך גם הגעתי לאתר זה. אני, ברוך השם, קיבלתי את ההפלה בסה"כ בסדר. כלומר, היו לי ימים של מחשבות כמו – למה זה קרה, מה זה אומר, מה עשיתי לא נכון וכו', וכן עצב ובכי. אבל ממה שקראתי והבנתי גם מנשים אחרות (אפילו כאלה שראיתי בקופת החולים והרגיעו אותי) הבנתי שזה יכול לקרות וזה בסדר. וגם מלכתחילה לקחתי בחשבון שבהתחלה בעיקר יש סיכון. ניסיתי -עד כמה שיכולתי- לקלוט את המסר הרוחני של ההפלה הזו. ועובדה זו כמו גם הידיעה שדווקא אחרי הפלה הסיכוי להיריון גבוה מתמיד – היוו נחמה עבורי. במידה מסויימת יש בהפלה גם הקלה – כי בהיריון כל הזמן חששתי לגבי מה שאני אוכלת, ולקחת תוסף פרנטל ולא לגעת ביין, והאם הכל בסדר.. וכו'. שמחתי על השיתוף של אחרות, ובמחשבה שאולי זה יכול לתרום, שיתפתי גם אני. מקווה שזה אכן כך. בברכת אך טוב וחסד ושמחה : )

  13. אני הגיב:

    שלום! ותודה…
    עברתי הפלה טבעית, בשבוע 9+5, החל מכתמי דם חומים, והתפתח לדימום של מחזור.
    ביום שאובחן כי לעובר אין דופק הומלץ על גרידה, ובאותו הערב יצא השק ההריוני, ולאחריו כל טוב של הפתעות – קרישים, חוטי דם נמתחים ועוד.. במשך כמה ימים טובים. הרגשתי שהגוף יודע את עבודתו וויתרתי על הגרידה. מאז דימומים מכל מיני סוגים. אחרי כ-3 וחצי שבועות התגבר הדימום ולווה בכאבי מחזור, ולכן הנחתי כי זה המחזור. לאחריו היו יומיים נקיים, ומאז הכתמות מתמשכות.
    כיום, 6 שבועות אחרי ההפלה, הבטא התאפסה והאולטרסאונד מראה שהרחם נקי, אבל עדיין מופיעים כתמי דם, שקשה לאפיינם, חלקם אדמדמים וחלקם חומים…
    הרופא המליץ לחכות עוד שבועיים ולחזור אם עדיין נמשך, אבל נראה לי שאולי נמשך כבר יותר מידי זמן.. מה גם שלא נתקלתי בשיטוטיי ברשת בסיפור שנמשך זמן רב כל כך…
    והבטחון שלי בגופי הולך ומתערער…
    האם מישהי חוותה משהו דומה?
    המלצות?
    בתודה מראש, אני

  14. שרהלה הגיב:

    יש סיכוי שההכתמות שמלוות אותך עכשיו אינן שאריות של ההפלה מכיוון שבדקת באולטרסאונד וראית שהרחם נקי. יתכן שישנה אי סדירות או חוסר איזון הורמונלי אחר. דיקור, טיפול הומאופתי, או זמן יכולים לעזור לחזרה לאיזון. אם לא, כמו שיעץ לך הרופא- תחזרי לבדוק.

  15. נועה הגיב:

    שרהלה ובנות יקרות
    רוצה לשתף בסיפור "אחר", פחות מלבב ואופטימי, סיפור על כישלונה של הדרך הטבעית או יותר נכון על הסיכון הרב שהיה כרוך בה.
    ראשית אקדים ואומר כי המדור הזה עודד אותי מאד ללכת על הדרך הטבעית, כפי שנטיית ליבי אמרה לי. שנית אציין כי מטרת כתיבתי היא לא לקטרג על הדרך הטבעית, שאצלי הסתיימה בצורה לא טובה, אלא לסייע ולהזכיר לכל מי שתעמוד בפני הדילמה של איך לבצע את ההפלה – לבדוק הכי חכם ואחראי לגבי גופה שלה, כי לא לכולן זה מתאים.
    לפני שבועיים נודע לי כי הריוני לא מתפתח, הייתי בשבוע 12 והוא נעצר כנראה כבר בשבוע 8 התור לגרידה כבר נקבע וחשבתי שאין בי ספק לגבי ביצועה (עברתי כבר גרידה בעבר וזה עבר חלק וטוב, ללא כל בעיות וספקות מבחינתי) אך כשהלכתי הביתה החלה להדהד השאלה והאפשרות בכל זאת לתת לגוף הזדמנות לפעול לבד, בעיקר כתיקון לשתי לידות שהיו כרוכות בהרבה התערבויות (מה שבסוף הסתבר כעובדה שצריכה דווקא להדליק נורה אדומה למה לא ללכת על הדרך הטבעית). הסיפורים של הנשים שקראתי פה מאד משכו אותי לתת לגוף את האמון והעוצמה שטמונים בו – לעשות את העבודה בדרכו. ואכן, ביטלתי את התור לגרידה ונכנסתי לתהליך אישי ופנימי של התבוננות במה באמת קורה בפנים. הרגשתי בלי פחד, על אף שעבר כבר חודש מאז הופסקה התפתחות ההריון ובכל זאת אין סימן להפלה טבעית.
    כשיכולתי לקחת לעצמי זמן לעצמי הבנתי כמה זה חשוב ויקר – ההתחברות הזו פנימה, שמניעה דברים. ביום ראשון (מספר ימים אחרי ההחלטה) – עברתי יום רגשי ומיוחד, עם ריקוד, כתיבה, חיבוק וחיבור פנימי. ובאותו ערב ראיתי סמנים ראשונים לדימום, עוד מאד קטן ולא משמעותי. למחרת כבר הרגשתי איך דברים יותר באים, מתקרבים, תחושת הבטן, כובד ברגלים……התכוננתי, בשימחה, בצפיה, בגאווה אפילו. באותו לילה לא ישנתי לרגע. היו כאבי בטן ואז גל של צירים ולאחריהם מסביבות 4 בבוקר דימום ברור זורם ושוטף. קיבלתי את הכל בברכה ובאהבה ואף בשמחה. בן זוגי היה איתי מאז שהדימום החל בערך. ביליתי כל הזמן באמבטיה (אחרי שהבנתי ששם הכי הגיוני להיות עם שטף הדימום), וכל פעם שנעמדתי יצא הרבה דם וקרישי דם (רקמות רקמות). בין 7 ל- 8 בבוקר כבר הורגשה החמרה בעקבות אי הפסקתו של הדימום. היה לי קשה להגיע למיטה לשכב (מה שכל כך רציתי) והיינו חייבים לעטוף אותי כמו עם טיטול ואיכשהו להגיע לשכיבה. מהמיטה כששמעתי את בני בוכה וניסיתי לקום – הבנתי שאני כבר לא יכולה לעמוד, יש סחרחורת וחולשה רבים. ככל שהתקדם הזמן הבנתי שלא רק שאני מוכרחה להגיע לבית חולים, כי אין מצב שאמשיך את התהליך לבד (הדימום עוד לא נפסק ואני כבר מרגישה על הפנים……..)- יותר מכך, הבנו שלא אוכל להגיע לבית החולים לבד (עם בן זוגי) ושחיבים להזמין אמבולנס כי אני לא יכולה להתרומם בכלל, אני כבר מעולפת. היה אפילו אבדן הכרה רגעי כשישבתי לרגע.
    אקצר ואומר, האמבולנס הביא אותי לבי"ח , שם הכניסו אותי לגרידה חרום (עוד היו הרבה קרישי דם ברחם) – כשראו שאני מתעלפת אם אני עומדת………קבלתי 3 אינפוזיות נוזלים וסימתי את התהליך עם המוגלובין 8.7 ולחץ דם בתחתונים
    הייתי ממש במצב מסוכן. ברגע אחד הבנתי איך התהליך הטבעי היפה התהפך עליי והפך לכל כך לא שווה ולא מוצדק וכל כך מסוכן.
    המסקנה שלי – תחיי את המציאות ולא את החלום, כאשר יש פער בין החלום למציאות. ה"טבעי" – היה חלום משכבר הימים. המציאות שלי היתה הסטוריה של שני הריונות שכוונתם היתה להיות הכי טבעיים ולוו ע"י מיטב המילדות הטבעיות, אך סופם שהיו כרוכים בהרבה התערבויות כי באמת היה צריך. כלומר – הגוף שלי צריך את עזרת הרפואה ולא בנוי ל"טבעי" לצערי!!!!!!!!!!!!! וחובתנו להקשיב לנתונים כגון אלו מההסטוריה שלנו או אפילו רק מהאינטואיציה. כי אם יש צל של חשש או ספק אז לא שווה לקחת סיכון. כי זה ממש סיכון!
    אז לחיי הבחירות האחראיות והמוצלחות

  16. שרהלה הגיב:

    נועה היקרה, תודה לך על שיתוף סיפור ההפלה שלך.
    אני מבינה שעברת חוויה קשה, את מרגישה שחייך היו בסכנה, את מרגישה שניצלת בזכות העזרה הרפואית שקיבלת.
    את מסיימת במשפט " לחיי הבחירות האחראיות והמוצלחות", ואני מסכימה איתך שאנחנו רוצות לעשות בחירות אחראיות, ורוצות תוצאות מוצלחות. יחד עם זאת- יש לנו אחריות על הבחירה אך לא על התוצאה. כשאת בוחרת לעבור את תהליך ההפלה בבית, ללא עזרה/הפרעה רפואית כדאי לזכור שלפעמים תצטרכי להתאים את בחירתך למצבים המשתנים, כמו בלידה- את יכולה להתחיל לידה בבית, אך בגלל סיבות שונות לסיים את הלידה בבית רפואה.
    דימום רב שכיח בתהליך של הפלה טבעית. בדרך כלל, כמות הדם שהגוף מאבד עלולה לגרום לחולשה רבה, התעלפות, ובמיקרים קיצונים- שוק מחסר נוזלים. איזה מזל שמישהו חשב להקים מקום מיוחד שבו אפשר לסייע ולטפל במצבים הקיצוניים.

    אומרים על הלידה- "את יולדת כמו שאת חיה". כנראה שאפשר להגיד את זה גם על הפלה.

  17. שלי הגיב:

    תודה לכל הנשים שחלקו כאן את סיפוריהן, וכמובן לשרל'ה על שסייעת לי בשלב משמעותי כל כל, כשלרופא לא היה מה לומר יותר מ'גרידה'.
    בתחילת השבוע ה- 9 הלכנו לאולטרסאונד ראשון, ונדהמנו באושר (אני) ובהלם (בעלי) לגלות שאני בהריון עם תאומים… אפילו שהגניקולוג אמר שהוא לא בטוח שהם בסדר וביקש שנבוא בשבוע שלאחר מכן לבדיקה נוספת.
    סירבתי לוותר על האושר שלי, משהו בי ייחל לתאומים (למרות מה שכולם אומרים) אז לקחתי לי את השבוע שנותר להמשיך ולהיות בו מאושרת.
    אך כשהגענו לבדיקה חוזרת לאחר שבוע, לא היה מנוס מלהכיר במציאות – העוברים חדלו מלהתפתח, מה שניכר לעיניו המקצועיות של הרופא בשבוע שלפני, ניכר כעת מהמסך גם לעיני הבלתי מקצועיות; הרחם גדל להכיל את העוברים שנותרו לא מפותחים… (כנראה בשבוע 6.5).
    אין מילים שיתארו את העצב והכאב ששטפו אותי, ובלבול, והכול: אנחנו תכננו אחרי הבדיקה אצל הרופא לנסוע ולבשר להורים שהם הולכים להיות סבים ובעצם גילינו שפנינו לגרידה (הרופא לא העלה אפשרות אחרת). וכך יצאנו מיד אל בית החולים, כי למה למשוך את הכאב?
    למזלי הרב, אחותי תפסה אותי בטלפון ושאלה אותי אם אני מודעת לכך שאני יכולה להמתין ולחכות שזה יקרה לבד… כאן, עם כל הבכי והצער, תפסתי את עצמי ואמרתי לעצמי שאני לא במצב לקבל החלטות כרגע. כבר היינו בחנייה של בית החולים, והסתובבנו ונסענו הביתה… הנסיעה הארוכה ביותר בחיי.
    הסתגרנו בבית לסוף השבוע, מנסים לעכל, להבין, להתאבל… למחרת ביררתי עם הרופא שלי אם בסדר שאחכה (המצב שלי קצת מורכב כי אני חולת קרוהן ואנדומיטריוזיס), ודיברתי עם שרל'ה – למזלי הרב ביותר. שרל'ה הסבירה לי שפוטנציאלית כרוכה בתהליך המתנה ממושכת; קודם כל הגוף צריך להפסיק את ההיריון, ובהמשך, תתרחש ההפלה – אבל אין חוקים, ואין לוח זמנים מסודר, ובעצם חשוב לשקול את המצב בכל יום מחדש .
    למחרת הרגשתי את הפסקת ההיריון: הציצים שלי חזרו פתאום למשקל ולגודל מוכרים יותר, הרגישות שחשתי בבטן ועם מגע בכלל שככה, אבל תחושת הבלבול וחוסר הידיעה באשר לתהליך שהחלטתי לעבור נותרו.
    מה שהוביל לשבוע הארוך ביותר בחיי: עברו בי כל כך הרבה תחושות ורגשות – גם פיזיים וגם רגשיים: כעס, אשמה, תסכול, "למה זה מגיע לי", ועוד רבים שאייני יודעת לקרוא להם בשם, וחוזר חלילה… ושום דבר לא נוח, והתחושות בגוף משונות…
    אבל נתתי לעצמי את המרחב ואת הלגיטימציה לעכל מה שעבר בי, וחיכיתי
    מנגד, משהו פנימי בתוכי כנראה ידע מה קורה, כשבוע בדיוק לאחר האולטרסאונד האחרון, מצאתי את עצמי מסדרת ומנקה את הבית כפי שלא עשיתי זמן רב. סיימתי, התקלחתי, אכלתי, ואז זה התחיל.
    זה התחיל בשטף דם שמעולם לא חשתי או חוויתי, הספקתי לרוץ לשירותים ולשים פד ואז התחילו הכאבים.
    התקשרתי לבעלי שיבוא, וחיכיתי. כל כמה דקות הכו בי כאבים שלא העליתי על דעתי כאפשריים והגבתי אינטואיטיבית בניעות של האגן ובנשימות, אבל אחרי שעה נבהלתי מהעוצמות והתקשרתי לאחותי (אימא ל- 4 ועוסקת בתחום) שתבוא.
    אני לא זוכרת הרבה מהמשך היום הזה; השלב האקוטי נמשך כנראה בסביבות 6 שעות שתחילתן היו בעיקר הקאות ושלשולים (כשבעלי הגיע הביתה הוא מצא אותי יושבת על האסלה עם דלי לפני ואמר שאני נראית בדיוק כמו באחד התיאורים שקראנו כאן באתר…) ובהמשך פשוט גלים של צירים, החלפה של תחבושת כל 1/2 שעה בערך, ובמקרה שלי גם יצאו 3 גושים קטנים ישר לאסלה.
    וכמו שהתחיל, כמו שמתארים סופה בלב ים, פתאום שכך ויכולתי לנוח ולהירדם.
    כאן חשוב לי לעצור רגע ולומר משהו בעניין בן הזוג: במקרה שלנו, מרגע שהבנו שפנינו להפלה, התחלתי להכין את עצמיבאופן אינטואיטיבי (כפי שהבנתי בדיעבד) וכיוון שכך, פחות עזרתי לבעלי להבין לאן פנינו מועדות. כך יצא שבשלב האקוטי של ההפלה הוא חש חוסר אונים ותסכול ולקח לו כמה ימים להתאושש מהעניין בעצמו.
    אני למדתי מזה שכדאי לי לעזור לו עם זה, כדי שיוכל לעזור לי כשאצטרך אותו…
    אחר כך חלפו כשבועיים של שקט יחסי שכללו דימום עדין, מלווה לעתים בקרישי דם כאלה ואחרים, חלקם הדיפו ריח לא נעים… מדי פעם חשתי כיווץ קל ברחם. ואז שוב עלתה כמות הדם המופרש ואיתו ימים של חולשה.
    ליתר ביטחון החלטתי ללכת שוב לאולטרסאונד כדי לוודא שהכול בסדר.
    ואכן, הרחם התרוקן יחסית (נותרו מספר קרישי דם) – הרופא נתן לי מרשם לכדור – אם ארצה לעזור לתהליך (לא רציתי), שלח אותי לבדיקת דם וזימן אותי לאולטרסאונד נוסף לאחר שבוע וחצי.
    בדיקות הדם היו בסדר, בבדיקת האולטרסאונד שלאחר מכן ניכר שהרחם התנקה בגדול אך נותר גוש באורך 11 מ"מ. באישור הרופא החלטתי להמתין למחזור בתקווה שאז הרחם יתנקה לגמרי.
    עבר לו שבוע עם הפרשות קלות, ועוד אחד, ועוד אחד, ואז הגיע המחזור וכשהסתיים חשתי תחושת ניקיון שלא חוויתי כמוה קודם; פיזית ורגשית.
    בדיקת אולטרסאונד בבית החולים אישרה שאכן הרחם נקי והכול בסדר.
    גם במהלך ההפלה וגם לאחריה הייתי ועודני שלמה לגמרי עם ההחלטה להמתין להפלה טבעית. האתגר הגדול ביותר בעיני עם ההחלטה הזו היה לתת לעצמי את הזמן ואת השקט להם הזדקקתי כדי לעבור את התהליך ולהתמסר לו – רגשית ופיזית.
    הכאב עדיין ותמיד ילווה אותי, אך גוברת עליו תחושת ההעצמה בשל התהליך שעברתי.
    תודה שרל'ה
    ובתקווה לכולנו שההיריון הבא יסתיים עם תינוק/ תינוקת שלמים ובריאים.

  18. לילי הגיב:

    אני חושבת שהכי מתאים להתחיל את הסיפור שלי קצת ליפני שניכנסתי להריון…
    יגאל בן זוגי אומר כבר הרבה זמן שהוא לא רוצה עוד ילדים,יש לנו שלשה,הקטן בן 4,והוא מרגיש שיהיה לכולנו טוב 'לעבור פאזה' ,לאט לאט מתפנה לנו זמן לדברים נוספים וזה מאפשר לשנינו להיתפתח לתחומים נוספים לצד ההורות…
    אבל בי היתה כמיהה גדולה לעוד ילד,למישפחה גדולה,למלאות של הריון…
    רק לא מזמן הוא אמר לי שהוא מרגיש סופית שלא,שזה לא מתאים לו והוא בטוח שהוא לא רוצה, למרות שהוא ניסה ,בישבילי,לדמיין את זה ולירצות את זה ,אבל,באמת,לא הולך לו,הלב שלו לא שם והוא לא רוצה.
    ואני התחלתי תהליך של קבלה,של היפרדות מהכמיהה הזאת שלי,של התבוננות על כל היש בחיים שלנו ועל ההזדמנות הזאת להביא את עצמי לעולם לא רק בתור אמא,להיתפרס לעוד מקומות ועוד תחומים -ופתאום זה הרגיש לי נכון,ויכולתי באמת לפנטז את המישפחה המחומשת שלנו בשימחה ולהרגיש איזה שיחרור ופתיחה ולהגיד לעצמי בשמחה ,הינה -החלק הזה הסתיים ופותחים דף חדש.
    ואז ניכנסתי להריון.
    ידעתי את זה בשלב מאד מוקדם והופתעתי והתבלבלתי והרגשתי המון דברים ,אבל בעיקר אשמה,מול יגאל,הרגשתי שאיכשהו בלי לשים לב 'עשיתי לו' את זה,ולא ככה רציתי,ואוף, והוא מצידו גם עבר כמה ימים קשים,יש לו הרבה על הראש ואוף ולמה עכשיו…
    אבל מאד מהר ,הרבה לפני ,עבר לו הפחד,הוא התעלם מכל השיקולים הראציונאליים והיה במקום של קבלה ושימחה ותמיכה ואהבה,ולאט לאט הגעתי לשם בעיקבותיו ושמחתי וקיבלתי,ויופי,יהיה לנו עוד אחד…
    כמה ימים הרגשתי טוב והיתי שמחה ומלאה ודימיינתי את התינוקת שלנו,אבל די מהר התחלתי להרגיש איזה חשש,תחושה שמשהו לא בטוח שם,תחושה שהשימחה שלי בראש אבל הבטן קצת מרגישה שזה לא זה.וזה הלך והיתגבר,ושלא כהרגלי ,לא סיפרתי לילדים,ומול חברים כששיתפתי אותם,שיתפתי גם באיזו אמביוולנטיות שהרגשתי.
    9 שבועות אחרי שניכנסתי להריון ישנתי אצל חמותי,יגאל היה בבית החולים ליד אבא שלו,ומתישהו בלילה התחיל דימום.ידעתי שאני מפילה,במשך הלילה בכיתי,נימנמתי ,עשיתי טונות פיפי ובכיתי עוד קצת,ובבוקר התקשרתי ליגאל וסיפרתי לו שזמן להיפרד.
    הוא לקח את אמא שלו לבית החולים ובא ליהיות איתי,תומך ,מחבק וקשוב,חברה באה לקחת אליה את הילדים ואני ויגאל הלכנו לבית של חברה אחרת שהיה ריק ושם היינו יחד וישנו ודיברנו, הייתי עם היתכווצויות לא מאד חזקות,במשך היום הדימום קצת פחת,מתישהו בצהריים התחילו כמה שעות של צירים יותר אינטנסיביים שהקשו עלי לשבת,היסתובבתי,במהלך הזמן הזה הדימום היה מאד מועט.
    אחרי בערך 3 שעות קצת אינטנסיביות,כשכבר היינו בבית של החברים יחד עם הילדים ,התגבר קצת הדימום ויצאו הרבה קרישי דם כהים.בערב נסענו הביתה ועברתי לילה טוב של שינה טובה והרבה חיבוקים.
    למחרת בבוקר הייתי עייפה אבל היה דימום מועט וקצת היתכווצויות עדינות,ישבתי לי או הישתרעתי על המיטה,כולם מאד נתנו לי ספייס ויכולתי פשוט לנוח.מתישהו היתחשק לי להיתקלח,המים החמימים עשו לי נעים ואחרי שיצאתי מהמיקלחת הרגשתי מן בדראאפ(מאד דומה לפאק שמימנו היתעוררתי בלידה של גל כשפקעו לי המים,אבל לא פאק אלא בדראאפ…)ורק אחרי איזה זמן פתאום ראיתי על הריצפה שיליה מושלמת,קטנה מאד(אולי 4-5 ס"מ) מחוברת לגושון אדום וקטן.
    קראתי ליגאל וביחד היתחבקנו וניפרדנו,זה היה רגע מאד יפה.
    היום אני עדיין מדממת קצת,אבל מרגישה קצת יותר חזקה.
    אני מרגישה המון דברים,גם עצבות על האפשרות שהיתה ואיננה,גם פליאה על הגוף המדהים שלי שיודע כל כך הרבה,גם הודיה לעצמי על ההקשבה,גם הודיה ליגאל על ההקשבה והתמיכה והקבלה המופלאה שלו של המציאות המישתנה,והגמישות והתחושה שהוא נתן לי,של ביטחון ושל בית ושל אמון אינסופי בי,גם לגל שביומים הראשונים פשוט חיבק אותי פעם בשעה,גם לילדים הגדולים שלי שלגמרי פינו לי מקום והיו פתאום מאד עסוקים ורק מדי פעם הגיחו ,ישבו לידי ופיטפטו איתי כמה דקות ואז חזרו לעיסוקיהם וגם שימחה על שבט שלם של חברים שתמך וחיבק ושלח אהבה-כמה מבורכת אני!!!!
    ועכשיו אנחנו נישארים מול השאלה-שניפתחה לה פיתאום אצל שנינו מחדש=האם אנחנו רוצים ובוחרים להזמין לתוך חיינו ילד נוסף?איזה כיף ליבחור!
    ושרל'ה,מאז שהכל התחיל הטלפון שלך אצלי בכיס,ולמרות שלא הרגשתי צורך לחייג,אני מודה לך על זה שאת שם,ובזה שאת שם סיפקת לי ביטחון בדרכי.תודה.

  19. פרק שירה הגיב:

    גוף האשה ונפשה
    הם פרק שירה
    בבית או בידי רופא
    זה יותר מכל מה שלימדו אותך
    בחירה 🙂
    כל עיבור הוא מלא משמעות
    וגם אם לא יתפתח ללידה
    שנמשיך להיות זו לזאת
    תמיכה נשית אמיתית
    ולכולכן תודה ..

  20. אל המעין הגיב:

    – מה שלומך?
    – טוב, יותר מידי טוב, אני כבר לא מרגישה בחילות וזה מדאיג אותי
    – בואי נבדוק. אני מצטער, את צודקת, שק ההריון ריק
    אח"כ כבר לא שמעתי הרבה, הרופא דיבר על שלוש אופציות. אחת, לחכות. שתיים, כדורים. שלוש, הגעה למיון לפרוצדורה כרורגית. ניסיתי לשאול כמה זמן לחכות, מה עדיף, כמה כואב. הסביר שאין לזה תשובות מדוייקות.
    התקשרתי לבעל ולאמא ולחברה. סיפרתי שבתחושה שלי זה קרה כבר לפני שבועיים, סביב שבוע שמונה. אז, הרופא עדיין ראה דופק אך אמר שהגודל מתאים לשבוע שש. זה לא תאם את זמן המחזור וניסה להסביר שכנראה היה ביוץ מאוחר.בדיעבד אני חושבת שכבר אז התחיל הסוף.
    בבית, חברה שלחה לי את הדף הזה. הייתי צריכה קצת זמן לפני שהתחלתי, אולי זמן עיכול אבל למוחרת שהתחלתי לקרוא, לא יכולתי להפסיק. ההסברים של שרהלה מאד עזרו וחיזקו את התחושה שצריך לחכות ולתת לגוף לעשות את שלו.
    בדיוק כמו בלידה.
    המשכתי לקרוא את השיתופים האמיצים. זה הכניס אותי למעין כוננות של לחכות לחוויה קשה ובלתי צפויה. שיתפתי את הבן זוג בכל הפחדים ועכשיו הם היו גם חלק ממנו. ויחד עם זאת, היתה תמיכה מלאה. הוא הציע שאלך במקומו לטיפול הדיקור שנקבע לו מראש, ואכן עוד באותו ערב עברתי שיאצו ודיקור. המטפלת המקסימה הסבירה שיתכן תחילת תהליך ב-48 שעות הקרובות, לפי מוכנות הגוף.
    המשכתי לחכות.
    55 שעות אח"כ התחילה ההפלה (התעכב בשל חגיגות יומולדת של הבן זוג) . שלוש בלילה קמתי עם מעין כאבי צירים/מחזור, הסתכלתי על בתי בת השנתיים והודתי לה שהלילה נתנה לי לישון. הרגשתי במעיים צורך עז להתרוקן ובשירותים היה דימום מסיבי יותר. הכאב חלף, חזרתי למיטה והנקתי. שוב כאב, התאפקתי עד שחשבתי שנירדמה ורצתי לשירותים. זה היה די סוריאליסטי לעבור הפלה יחד איתה (למרות שניסיתי להסתיר, היא הגיעה לשירותים והציעה לי פלסטר). שוב הכאב חלף, חזרתי למיטה איתה, הנקה, כאב חזק, ואז בפעם השלישית בשירותים, יציאה של גוש שהרגיש עגול ושלם. למרות הסקרנות וההשתדלות, לא הצלחתי לראות מה יצא, זה כבר המשיך לדרכו.
    הכאב לאט לאט שכך ונירדמתי בתחושת ריקנות טובה.
    אחרי שלושה ימים של דימום מאד קל ובלי כאבים, הרגשתי באופן מפתיע, עוד פעם גוש דם שרוצה לצאת, ואכן יצא. עוד כמה ימים של הפרשות, ואחרי שבוע קיבלתי אישור מהגניקולוג שהרחם נקיה.
    לסיכום, שמחה על החוויה ואמרו פה לפני, שזה גורם להעריך את היש ולהודות על הקיים בהרבה מישורי חיים.
    בסך הכל עברו שבועיים בין שני הביקורים אצל הרופא. מהבשורה על הסוף ומהתקווה להתחלה חדשה. זה התחיל בתחושות רגשיות של עצב, אבל ופרידה. המשיך בתחושות פיסיות ששיאן שעתיים אנטנסיביות של כאבי צירים/מחזור ואח"כ שבוע של להרגיש את הרחם מתנקה והנפש נשארה עם תחושות הכרת התודה.

  21. אני הגיב:

    שלום לכולן,
    מבקשת לשתף ואשמח לשמוע תובנות לכל השאלות שמציפות אותי.
    לפני כחודשיים גיליתי לשמחתי שאנחנו בהריון. שבועיים אחר כך הופיעו הפרשות חומות מעט דמיות כמו התחלה של וסת אבל מאוד מתונות. כיוון שהייתה לי הפלה בעבר שהחלה כך רצתי לרופא לבדיקה. הוא הרגיע אותי "יש דופק" וזה לא ממש דימום מה שיש אלא יותר הפרשה חומה.
    מעט נרגעתי אבל לא לגמרי.. הדימום פסק ואחרי כמה ימים החלו כאבי גב תחתון מטורפים שליוו אותי כמה ימים, התקשרתי לרופא שאמר "זה לא קשור הכל בסדר אם את רוצה קחי אקמול". לא לקחתי. עשיתי דיקור , המדקרת ציינה שזה מהרחם ושעליי לנוח כמו שמירת הריון. הכאבים חלפו תוך יום. הדאגות שלי נשארו. בבדיקת שקיפות עורפית שבוע לפני ליל הסדר, אשר יגורתי בא לי. אין דופק והעובר עם בצקת עורפית – ציסטיק היגרומה. "את צריכה לשמוח, אמר הרופא " אין לעובר הזה סיכוי לשרוד". בכיתי ורציתי שנלך משם כמה שיותר מהר. הרופא אמר לנו שבשלב הזה ( 10.2 שבועות) לא נותנים ציטוטק אלא רק גרידה. בהפלה הראשונה שלי ב 8 שבועות הוא נתן לי ציטוטק, הייתי צעירה ובהלם ולא ערערנו על זה וסבלתי מאוד מאוד. הפעם ב"ה כבר אחרי לידת בית בריאה עם ילד בן כמעט שנה וחצי, הייתי יותר מחוברת לעצמי. בעלי ואני הסכמנו שגרידה זו אופציית "חירום" ולא הבחירה שלנו. התייעצתי עם הרופא מיילד שלנו שאמר שאפשר להמתין. התיישב לי על הלב. אחרי שבוע שלא קרה כלום התייעצתי עם שרהל'ה הנפלאה שחיזקה אותי בהחלטתי להמתין. "סבלנות זה המצרך הכי חשוב". ההפרשות שוב החלו ושוב נפסקו. ולא היו עוד כאבים. שוב דיקור ועוד פעם. ושוב החלו ההפרשות החומות , יום אחד של דם ושוב נחלש ונפסק.
    בשלב הזה , אחרי המתנה של שלושה שבועות כבר החל חשש להתגנב לליבי, האם הגוף לא רוצה להוציא את זה?? הבטא עדיין גבוה 211 אבל שרהלה מרגיעה שזה סימן מאוחר ירידת הבטא.
    אני עודה דמיון מודרך ומגלה לעצמי שאני בעצם חשה ש"אין לי פנאי וזמן להפלה" גיליתי לפני הפסח עם כל הניקיונות , אח"כ שבוע של משפחתיות בליל הסדר, הילד איתי בבית, אח"כ בעלי טס לעבודה ל 8 ימים, הילד מוציא שיניים למי יש זמן לדמם ולכאוב ולהיות מושבתת??? וואו איזה פריק קונטרול אני. מבינה שרוצה להרפות. "הרפו ודעו כי אני ה' אלוהיכם". זה המשפט שמוביל אותי בימים האלה. אני קשובה לגוף שלי ואם חלילה אזדקק לסיוע רפואי אפנה לקבלו אבל מעדיפה לתת לגוף את האמון שמגיע לו.
    אמשיך לעדכן. אשמח לתובנות, תודה רבה לשרהלה.

  22. סיון הגיב:

    שלום.
    הסיפור שלי- מתחילת ההריון הרגשתי שמשהו לא בסדר, תחושות ההריון היו לא עקביות- יום כן/ יום לא, ככה שלבדיקת אולטרסאונד הראשונה הגעתי כבר עם חששות. בבדיקה הייתה רירית רחם מעובה שמתאימה להריון אך ללא שק הריון. לאחר קבלת תוצאות בטא נמוכות (19) הרופא אמר שבקרוב יהי לי דימום וזה יהי סוף הסיפור, הייתי עצובה אך הבנתי שזה דרכו של הטבע.
    לאחר חודש עוד לא הופיע דימום וחזרתי לרופא, בבדיקת האולטרסאונד נצפה שק הריון!!! בבדיקות הבטא היו גבוהות 12,000 ואני התמלאתי תקווה שאולי ההריון היה צעיר מכפי שחשבתי ושהכל תקין.
    בבדיקה נוספת- ללא שינויי- שק הריון ללא עובר וללא שק חלמון, הרופא הסביר לי שכנראה שההריון לא תקין ושזה מצב של OBLIGHATED OVEUM (משהו כזה).
    הרופא שלי המליץ על פנייה למיון לקבלת כדורי ציטוטוק. לאחר שהסברתי לו שאני מעדיפה לתת לגוף לעשות את הכל בקצב שלו ללא התערבות, לדבריו- לא הייתה כל סכנה בלחכות (איזה גבר!!!).
    בשלב הזה אני כבר שלשה חודשים "בהריון".
    חיכיתי…
    התחיל בתור דימום של יומיים כמו מחזור. בערב פתאום התחילו התכווצויות של הרחם, הם לאט לאט הפכו חזקות יותר ויותר ודמו מאד לצירי לידה- עם הפסקות בין ציר לציר ועלייה בעוצמה. בסיום ציר חזק פתאום היה שחרור ויציאה של הרבה דם וחלקי שיליה, התחושה הייתה כמו ירידת מים.
    במשך שעתיים המשיכו לצאת חלקי שילייה, דם ועוד משהו לבן במרקם של עור (???).
    החוויה הייתה עוצמתית מאד והרגשתי התרוממות רוח.

    תובנות: כשיצאו חלקי השיליה הבנתי כמה חשוב לתת לגוף לעשות הכל בקצב שלו. אם הייתי מקבלת כדורים מכווצי רחם או גם צמחים שמכווצים, הרחם שלי עדיין לא הייתה מוכנה להתפנות כי ההריון עוד לא החל להתפרק מבפנים ואז יש סיכויי לפינויי לא מלא של הרחם וסכנה לניתוח ( אחוזי ההצלחה של הכדורים 70-80%).

    אני שמחה שבחרתי לחכות , החוויה נתנה לי תחושת חיבור לגוף שלי שאני מתכוונת לקחת איתי ללידה הבאה ובכלל.

  23. גתית הגיב:

    הייתי בשבוע 7-8 ראו שהעובר הפסיק להתפתח בשבוע 6 ואין דופק ועשו לי טיפול אחד בציטוטק. כאב, דיממתי אבל לא בטירוף. אחרי יומים הלכתי לבית חולים ואמרו לי שלא הכל יצא. מאז היה לי עוד דימום מינורי ביותר ואני בהתלבטות גדולה מה לעשות. לקחת עוד מנה של ציטוטק? לחכות? ללכת ישר לגרידה? האם יש טיפולים אלטרנטיביים שיכולים לזרז משמעותית? אני לא רואה את עצמי מצליחה להשאר במצב ביניים הזה לאורך זמן רב. יש מישהי שאפשר להתייעץ איתה?

  24. לימון הגיב:

    ריכזתי כל המידע שאני יודעת על הפלה טבעית בבית פה:

    http://www.limon100.com/%D7%94%D7%A4%D7%9C%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%99%D7%AA/

  25. דניאל הגיב:

    שלום לכולן, הדף הזה עזר לי מאוד ולכן אני חולקת, אם כי אני עדיין באמצע התהליך ולא בסופו –
    בבדיקת אולטראסאונד ראשונה בשבוע 7 ראו שק הריון ללא עובר. חמישה ימים אחרי התחילו דימומים (קרישי דם, ריריות), כאבי בטן (כמו צירים? לא יודעת איך מרגישים צירים כי ילדתי פעמיים בקיסרי). כעת מחכה ומקווה שהדימומים יפסקו במהרה ושהכל יצא.
    לפני כ 7 שנים עברתי הפלה יזומה בעזרת כדורים. היה סיוט.גם כאבים כמו צירים, וגם לא הכל יצא, כך שבמשך חודש שלם (!) דיממתי כמויות גדולות מאוד, עד שהלכתי לרופא שאמר שנשארו חלקים ברחם, ולכן הגוף ממשיך לדמם כדי לשטוף החוצה. הרופא המליץ על גרידה לסיום התהליך, אך העדפתי להמשיך לחכות, וברגע שיצאתי מהרופא הפסיקו סוף סוף הדימומים.

    זהו.

  26. אישה הגיב:

    שלום שרהלה וכולן. אני בבוקר שאחרי ההפלה בביתי. דומעת, מרגישה עוצמתית וכל כך גאה בעצמי ובנשים החזקות והתומכות שסביבי, וגם בבן זוגי ובילדתי על התמיכה. מרגישה עצב ענקי לאחר קבורת עוברינו בן ה12 וקצת שבועות באדמת הגינה. פריד. עצב עמוק משתכננתי מציף אותי ואני בוכה מכל דבר . מרגישה בטחון מלא ביכולתי להיות ולהכיל את הכאב הזה. המאמר הזה מאוד מאוד עזר לי ונתן בטחון ואמונה בדרך הטבעית. תודה רבה.
    היה עליי לחכות שבועיים ארוכים ולא פשוטים למן הרגע בו הרופא בישר לי שאין לעוברי דופק כבר שבוע (כלומר העובר היה ללא דופק 3 שבועות בתוכי). בכמה ימים האחרונים היה קשה וחוסר סבלנות במיוחד. מי שתמכו בי היו מדהימות. במיוחד רעות גורפיל, חברה ודולה מדהימה ממכמורת. שבוע של הכתמות ואז יום אחד של דימום קל ביותר טרי. היום הזה אתמול הסתיים בהתכווצויות חזקות מ7 בערב
    השכבתי כךאת ילדתי ואז נכנסתי לאמבטיה , נושמת עמוק אל הכאב בתוך המים. בכל ציר יוצא עוד ענן דליל של דם וכל מיני רקמות לא גדולות. אחרי כשעה של כאבים, יש הפחתה בכאב. אני נשארת דוממת , נחה בתוך המים ואז מחליטה לרוקן את האמבטיה , עוברת לכריעה- והופס- מרגישה גוש גדול יוצא מן הנרתיק אל המים הרדודים. יודעת שזה זה. מסתכלת, מרימה. עובר מתוק מחובר בחבל הטבור לשיליה כבדה ומלאה. העובר מחייך חיוך גדול ושלו. באמת. הכל שלם וברור. תחושת הקלה וגאווה. מבלה זמן רב עם זה בידי. מתבוננת, מתייחדת. מבררת. עדיין יש כאבי התכווצויות. אחרי זמן רב קוראת לבעלי, לחברתי והם רוצים גם לראות. לא ברור בדיוק אם זה בן או בת. שמה בכוס. נשארת עוד זמן באמבטיה לחכות אם יש עוד משהו לצאת. בבוקר…שמים את הילדה בגן. אני מנסה להבין אם היא מודעת למשהו. נראית שמחה מאוד. גם בוכה מאוד. כנראה זה עובר עליה דרך ההורמונים אבל לא מודע. בן זוגי מגיע ואנחנו מחליטים לקבוראת העובר והשיליה בגינה. אני שקטה. הוא חופר בור אני מחכה, עוזרת. קוברים ושותלים צמחי מרפא מעל. אני מרגישה עצב ענקי מציף אותי והנה סופ סופ באה תחושת הפרידה הסופית שחיפשתי. אני בוכה הרבה. העצב מפתיע אותי. יושבים בשקט הרבה זמן מחליפים מילים. ארוחת בוקר שינה. טובעת בעצב. לא מפחדת. סומכת על עצמי שאמצא את פתח היציאה מהמערבולת הזו. תודה .

  27. אישה הגיב:

    רוצה להוסיף בעצם, שאני חוויתי פחד מאוד גדול מהסתבכויות כמו דימום בבית. היו כאלו במיוחד מדור המבוגר יותר שהפחידו אותי מאוד וטענו שזו טעות ולהקשיב לרופא וכו. הצלחתי להישאר איתנה באמונתי בגוף, בטבע ובכוחות גדולים מאיתנו. פחדתי עדיין ועזרו
    לי מאוד שיחות עם נשים שהתנסו בכך כדי להירגע. ההפלה עצמה הייתה בכלל לא קשה. הכי חזקים היו הכאבים, אך גם זה קצר ונסבל. אני מרגישה שחשוב לנוח בתקופה שלפני ולהכין את הגוף ולעודד אותו להיות חזק ומאוזן כדי שזה יקרה נכון ובשלמות. כמו כן חשוב מאוד לעשות תהליך נפשי של פרידה, מודע, ולכך נעזרתי מאוד בחברות נשות מקצוע וגם בכתיבה וטיולים בטבע. מחזקת את ידיכן.

  28. אישה הגיב:

    עכשיו מחכה לבדיקת אולטראסאונד לראות שהכל תקין. מקווה לבשר על הולדת תינוק או תינוקת בריאים במהרה!

  29. תפוחית הגיב:

    בשבוע 13 הרופא באולטראסאונד מצא שאין דופק.

    אנחנו מעוניינים ברופא שיאפשר לנו טיפול תרופתי ולא גרידה או שאיבה. מי יכולה להמליץ על רופא שיוכל לסייע לנו בכך? (רצוי באזור המרכז)

    תודה!

  30. מורן הגיב:

    מצרפת פה את הסיפור שלי ….
    קודם כל, אני רוצה לומר שכל מה שכתבתי מתבסס על הניסיון האישי והחווייתי שלי בלבד.

    אין בזה שום המלצה רפואית, וזה בסה"כ נועד לנשים כמוני, שרוצות לעבור את זה בעצמן, אחרי ששמעו את כל הסיכונים וההשלכות ומוכנות לתת לגוף שלהן לעבור את זה בעצמו, ללא התערבות רפואית.

    ויש לא מעט סיכונים, שכל רופא יישמח לספר לכן עליהם, הפוסט הזה למי שכבר החליטה ורוצה לדעת איך זה מתרחש.

    הפוסט לא קל לקריאה וכולל גם תיאורים גרפים, קחו בחשבון.

    ************************

    2 פסים. ביום האיחור.

    זה לא מפתיע, כי הרגשתי את ההתעברות ביום הביוץ שאצלי הוא די בתחילת המחזור החודשי (יום 9-10). ככה זה כשעוקבים כבר 6 שנים אחרי הפוריות בעקביות, לומדים לזהות ולהרגיש כל תחושה וכאב במהלך החודש.

    קבעתי תור לאולטראסאונד בשבוע 7. כשהגעתי לשלב הזה כבר הייתי עמוק בתוך הבחילות וההקאות, בקושי יכולה להרים את הראש שלי מהאסלה, אבל מרוצה מאוד כי זה הולך ומתקדם.

    בכל שאר ההיריונות שלי, בשלב הזה כבר ראו דופק והכל היה בסדר, אז כשרופא הנשים אמר שיש שק ריק כרגע ולבוא בעוד שבועיים שוב כי אולי זה מוקדם מדי, היתה לי תחושה שמשהו לא בסדר.

    מגיעה לאולטראסאונד השני ועדיין שק ריק. זה כבר אומר שזה היריון לא תקין, ויוצאת מהרופא עם הפניה למיון להפלה.

    מצייצת לו משהו על זה שברצוני לחכות באופן טבעי, והוא ניסה ישר להוניא אותי מזה שחבל שזה סתם יפתיע אותי ויגרור אותי אולי לניתוח חירום בהרדמה מלאה(?).

    משיחה עם בן הזוג אנחנו מחליטים ביחד לחכות. הגוף יצר את זה, אז גם יוציא את זה,לא?

    אומרת לו, שזה באמת לא הזמן המתאים… בדיוק עברנו דירה, הוא מאבד את מקום העבודה שלו, לא הרגשתי כל כך טוב, בקיצור, לא הזמן, ואולי דווקא טוב שהגוף שלי עשה סינון להיריון כזה ונגמר מוקדם.

    מחליטה לחכות.

    אמרתי לעצמי, בטח ייקח כמה ימים, ובכל מקרה מעדיפה להימנע מלהגיע לבי"ח.

    ממשיכה להקיא לצערי, והבחילות בשיא. זה שאין עובר, אבל יש שק, לא אומר שהגוף לא ממשיך בהיריון.

    מבאס… 🙁

    לאט לאט עברו הבחילות וההקאות, אבל בפועל רק אחרי 3 שבועות מורטי עצבים התחיל לי דימום. בתחילה כמו של וסת, ואח"כ קצת יותר קשה.

    אחרי 4 שבועות מהגילוי, שבמהלך הזמן הזה גם לקחתי את עצמי לעשות בטא (שיצאה 1400), בדיקת COOMBS וזריקת אנטי D (כי אני סוג דם A- ) , התחילה ההפלה עצמה.

    בעודי באה להפעיל מכונת כביסה, הרגשתי זרם חמים בתחתונים, רצתי לשירותים, וכולי מדממת קשות. דם בטפטוף לתוך האסלה למשך רבע שעה לערך וחלקי ריקמה שנראים כמו חלקי שליה פשוט יוצאים החוצה אל תוך האסלה.

    נבהלתי ממש, אפילו הרגשתי סחרחורת (מהפחד), ניגבתי את עצמי כשהדימום פסק והלכתי לשכב במיטה עם רגליים מורמות. בן זוגי הביא לי מים, ו-2 תמרים וגם טיפות רסקיו ולקחתי מיד.

    אח"כ היו לי 6 שעות של הפוגה ושוב פעם דימום מאסיבי כמו בבוקר בשעות הערב.

    ואז הכל הפסיק. רק דימום חזק כמו של וסת.

    הגוף עבר חוויה לא פשוטה ואני מנסה לנוח ולהוריד הילוך בימים שאחריי.

    ציפיתי לדימום שיימשך כמה ימים, שבוע, אבל עברו כבר 3 שבועות מההפלה בבית, ועדיין אני מדממת קצת. מדי פעם הדימום מקבל צבע חום, מתמעט ומפסיק, ואז אחרי יומים מתחדש שוב.

    יש לי תחושת בטן שמשהו לא בסדר. מרגיש לי יותר מדי זמן, וגם מרגיש לי שהגוף מנסה להיפטר ולסיים את זה, ומתחדש מחדש. אולי יש לי שאריות בפנים, ואני חייבת כבר לראות מה קורה שם.

    התחלתי במקביל גם טיפול שיאצו ודיקור, אני שותה חליטת ילקוט הרועים, וקבעתי שוב בדיקת בטא ואולטרסאונד. אולי בסוף לא תהיה לי האפשרות להימנע מהליך רפואי.

    הבטא יצאה 130, והאולטרסאונד הראה שנשארו המון שאריות ברחם… ממש המון. מה שנקרא הפלה לא שלמה.

    לכן הרופא הפנה למיון להשלמת התהליך. מהרגע שגיליתי על השאריות בער בי ללכת לבית חולים ויום אחר כך כבר הייתי במיון. נתנו לי לנרתיק 2 כדורי ציטוטק ושלחו הביתה.

    אחרי כ-6 שעות התחילו מיחושים בבטן, הרגשתי שהפנים שלי חמות, מדדתי והיה קצת חום. זה טבעי ואחת מתופעות הלוואי של התרופה, וכל עוד לא עולה מעל 38 זה נורמלי.

    התחילו צירים כואבים, מתוזמנים, כל רבע שעה בערך, והרגשתי שזה ממש החלק השני של ההפלה. יצאו המון גושים, קרישים וחלקי רקמה, אותם חלקים שראיתי רק בבוקר באולטרסאונד ונדהמתי לראות כמה בעצם נשאר.

    זה לקח 3 שעות בערך שבהן כמעט לא קמתי מהאסלה, עד 02:00 לפנות בוקר ואז עצמתי טיפה את העיניים. סוף סוף יכולתי לנוח.

    אחרי יומיים הלכתי לביקורת ולצערי לא הכל יצא אז בסוף נאלצתי לעבור גרידה.

    בבית החולים קובעים לי תור לעוד שבועיים, אבל תחושת הבטן שלי אמרה לי שאני לא צריכה לחכות כל כך הרבה זמן. קבעתי תור במרפאה פרטית איכותית ליד איזור מגוריי ובוקר אחרי בשמונה בבוקר כבר הייתי בבית אחרי הגרידה.

    הגרידה עברה בסדר גמור. הכל בהרדמה מלאה, לא מרגישים שום דבר למעשה, ורק מקווים לטוב.

    עברתי עוד שבוע דימום חלש ביותר ואז הכל פסק.

    אחרי שבועיים US רק כדי לראות שהכל נקי, והחוויה המזעזעת באמת מאחורי.

    ***************

    עברתי באמת בהפלה הזו את כל מה שאפשר. הלוואי שהכל היה יוצא בהפלה שהתחילה בבית, אבל כנראה שהעוברי לא רצה לשחרר אותי כל כך מהר. המזל שלי שלא היה זיהום, בגלל שממש שמרתי על עצמי, בלי יחסי מין ובלי US ואגנילי, רק אם חייבים, ושתמיד תמיד הקשבתי לתחושת הבטן שלי.

    מקווה לצאת בפעם הבאה בידיים מלאות.

  31. מאיה הגיב:

    שלום, אני גם אחרי הפלה עצמונית, כמו שראיתי שקוראים לזה, בעבר עברתי 2 גרידות, אחת עם ״היריון לא רצוי״ (ואני שמה בגרשיים, כי אף היריון הוא לא לא רצוי בהרגשה שלי כל הריון שעברתי ועברתי הרבה היו רצויים, אפילו שהייתי אז צעירה מאוד ולא בטוח שזה היה בא טוב)
    והגרידה השנייה אחרי שכבר ילדתי פעם 1 והייתי חולה במחלת הנשיקה והעובר דמם, לקראת חודשיים וחצי, אז גם לא היה לי מספיק מידע כמו היום ולמרות שיצא לי לעבור הפלות טבעיות בלי לדעת על הריון לא תיארתי לעצמי שאפשר לעבור את החוויה הזו בצורה יחסית חיובית:)
    אז להפתעתי ולהפתעת בן זוגי נכנסתי להריון לא צפוי, אמנם דובר על כך אבל זה לא היה זמן שתכננו… ופתאום זה הגיע, אני מאוד שמחתי, אמנם שהיו לי קצת בעיות בריאותיותֿ, אבל דווקא כשהחל ההיריון הבעיות התחילו להתפוגג. בן זוגי לא היה כ״כ מבסוט, היה אפשר לראות את זה עליו שמאוד סקפטי לגבי ההריון הזה. אנחנו משפחה מורכבת, 2 גרושים כל אחד עם ילד 1, וילד או ילדה משותפים היה חלק מהתיכנון שלנו.
    אז זה הגיע יותר מוקדם ממה שציפינו, אבל כמובן שאני שמחתי, והתחלתי לעשות כל שביכולתי בכדי לעבור את ההריון הזה בטוב (אני בת 39)
    ההריון לא עבר כ״כ טוב, לא הייתה לי תמיכה מבן הזוג והמון מריבות ומצבים שהגעתי לממש קוצר נשימה ודפיקות לב מואצות, באותו זמן גם עברנו בני ואני אליו לבית שלו, והיה מאוד קשה לארוז, להרים, לנקות, לעבוד, לדאוג לילד ולפעמים גם לשניים, והקושי הגדול ביחסים בנינוֿ, למרות הכל מאוד האמנתי בקשר שלנו ורציתי שיצליח בעיקר כשהולך להיות ילד משותף.
    אבל בשלב מסויים התחלתי להרגיש לא טוב, התחילו זרמים כאלה באזור המפשעה והרגליים, וכאבים מוזרים, ופתאום ירידות כאלה של אנרגיה ולא הבנתי מה קורה, חשבתי שאולי אני לא אוכלת מספיק, אולי אני לא רגועה, לא נחה מספיק, והדברים האילו היו נכונים אבל לא שערתי שבעצם העובר ברחמי עצר מלהתפתח בגיל 6 שבועות…
    בשבוע 9… הרגשתי לא טוב, התחילו שלשולים ובחילות קשות ופתאום גם כאבים באזור, הלכתי סתם להבדק במוקד, לא חשבתי שאקבל בשורות שכאלה, אבל הרופא הקר הכריז שההריון לא תקין, גיל ההריון לא תואם את השבוע שאני נמצאת בו וכן הוא לא רואה דופק, שלח אותי לעוד אולטרסאונד וגם שם לא נצפה דופק.
    באותו יום היה כאב לב אדיר ודווקא הבן זוג שתכלס הוקל לו… היה המשענת שלי לבכי והכאב שהגיע, וגם מהפחד לעבור גרידה נוספת, וההשפלה והיחס הרובוטי שקיבלתי בבתי החולים גם בלידה שחוויתי. לא רציתי לעבור את זה בצורה הזו.
    למזלי הייתי כבר בטיפול אצל מדקר שהוא מומחה בפריון וכבר עבר הרבה מטופלות עם מצבים כאלה. אחרי שבוע של ווידוי שאכן זה המצב והעובר ללא דופק ולא מתפתח התחלתי תהליך של הפלה טבעית, כי דימום לא הופיע, הבטא הייתה גבוהה וזה לא היה נראה בכלל שהגוף הולך להוציא את ההריון הזה… ואני עדיין עם הורמונים של הריון מרגישה בהריון לגמרי רק עם עובר מת…
    המדקר נתן לי פורמולה של עשבי מרפא ובמקביל התחלנו דיקור, לקח בערך 4-5 ימים לדימום להגיע, בדרך עוד עברנו שוב במוקד כי לא הרגשתי טוב והייתי עם סחרחורת ובלאק כזה שחסם את הראייה לרגע, והיה קצת מפחיד. במוקד נתנו לי 3 אופציות- או שאני ממשיכה לחכות או ציטוטק או גרידה. החלטתי שאני מחכה עד אחרי הסופ״ש ואם התהליך לא מתחיל אקח את הציטוטק למרות שמאוד לא רציתי.
    בשבת בערב התחלתי להרגיש כיווצים והופיע דימום חלש. יום אחרי המשיך הדימום החלש, חשבתי ללכת לדיקור נוסף אבל הרגשתי מאוד לא טוב ומאוד מסוחררת, ידעתי שהלילה הולך להגיע הדימום הרציני, פתאום התחלתי לנקות את האמבטיה והשירותים והכנתי את החדר, ושמתי כיסוי למיטה וכל מיני התנהגויות כמו ״קינון״ רק ״קינון״ למצב ההפוך…
    ואכן באותו לילה הגיעו הצירים והדימום הכבד בין לבין, חייבת לציין שהכאבים כלל לא היו זהים לכאבים שחוויתי בעבר, לא בגרידות ולא בלידה, הצירים היו נסבלים, כאב שאפילו נעים אפשר להגיד, אבל עדיין משתק, לא יכולתי לדבר להוציא הגה, פשוט הייתי בשתיקה, מכונסת בתוך התהליך ובין לבין הולכת לשירותים כדי לשחרר את דליים של דם…
    בבוקר הוצאתי גוש גדול- קריש דם אני משערת, ובשעה 11:00 של יום האחרי הלכתי לשירותים, עליתי על האסלה בקריעה כי ככה אני הולכת לשירותים (סליחה על התיאור אבל זו השיטה הכי טובה לי לפחות…) ובאופן מדהים כמו בלידה העובר יצא בשלמותו בתוך השק הריון מחובר בחבל הטבור לשלייה, זה היה מראה מטורף, אין דרך לתאר את מה שהרגשתי באותו רגע, מצד אחד בשוק מצד שני כ״כ מחוברת למה שאירע, כן, יש בנו את זה, אנחנו יכולות לילד את עצמנו (אפילו שמדובר בעובר מת של כמה מ״מ)… אבל התחושה הזו, החיבור המטורף לטבע, הרגשתי גיבורה וחזקה וקרובה מאוד למקור שלנו…
    בן הזוג היה בשוק, פחדתי שיתעלף… שאלתי אותו בצחוק אם רוצה לקבור את זה… הוא לא הגיב…
    בכלל היה לו קשה מאוד עם התהליך ולא רק שלא היה מעורב בהריון גם לא היה מעורב בתהליך של ההפלה…
    מה שהיה מדהים שהיה לי תור בדיוק לאותו יום שנקבע עוד בהריון לרופאת נשים, אילו הכל ידוע מראש ופשוט נסעתי ישר לרופאת הנשים כולי רועדת בקושי יכולה ללכת ובנהזוג החליט ללוות אותי הפעם, אבל בגלל שכ,כ לא היה מעורב זה הפך את התהליך לקשה יותר.
    אצל רופאת הנשים באולטרסאונד היא ראתה שהרחם לא נקי, הרבה קרישי דם (טוב בדיוק שנייה לפני העובר יצא… איזו אישה הרחם מתנקה ישר?) והיא הייתה לחוצה ושלחה אותי ישר למיון…
    רצתה שאקח ציטוטק או גרידה… אבל אני לא רציתי! עד שעברתי את כל ההמתנה הזו! 11 שבועות הריון, 5 שבועות מתוכם העובר כבר מת. ואחרי החוויה המדהימה הזו של להוציא את העובר אני אלך עכשיו ואהרוס את הכל עם ציטוטק מגעיל, למה?
    בן זוגי ניצל את ההזדמנות וממש הכריח אותי – תעשי מה שהרופאה אמרה לך, והלחיץ אותי מאוד, עד כדי כך שיצאתי מהמכונית החום הת״אביבי בוכה, מתקשרת לאימא שלי שהייתה עם בני שיבואו לקחת אותי, לצערי בני שמע אותי בוכה והתחיל גם לבכות… ביקשתי מבן הזוג לחזור הביתה ומאימא שלי להגיע הביתה, ובמקום ללכת למיון ששניהם דחפו אותי נשארתי בבית ושיחקתי עם בני בלגו:)
    וזהו, מאז ממשיכים הדימומים, היום ממש דימום מועט, עדיין כאבים, עדיין עייפות גדולה מאוד, סה״כ עוד לא עבר שבוע מאז התהליך, אבל אני מרגישה שהתהליך היה כ״כ הרבה יותר חיובי, לעבור דרכו ועם הסביבה הלא תומכת של בן הזוג ואימא שלי עדיין החברות מסביב תמכו בהליך הטבעי ועודדו, ובסופו של דבר אני כ״כ שמחה שעברתי את זה ככה, הבטא עדיין לא התאפסה, בעוד יומיים אעשה שוב ואני מקווה שהתוצאה תהייה מאופסת.
    חייבת לציין שהגוף ממש מרגיש כמו לאחר לידה, וממש זקוק למנוחה ותשומת לב.
    אני רוצה להודות לכן על העדויות ולשרלה על הפורום המדהים והתמיכה והחיזוק והעידוד בהקשבה לקול הפנימי ולהתקרב לטבע שלנו, כי ככה נוצרנו, נשים שיכולות ללדת ויכולות להפיל, וכמו חיות, מרגישות ונאמנות לתחושה הפנימית ומסוגלות, וזה יכול להיות לגמרי ללא התערבות כירוגית, אלא אם כן כמובן יש מצב חירום. אבל מה שחשוב שיש את הידע הזה, כי הרבה נשים לא יודעות שזה אפשרי בכלל וישר הולכות לבצע גרידה. אז תודה רבה רבה וגם שיש פלטפורמה לספר את הסיפור הזה, שאני מקווה שיתרום גם לעוד נשים בתהליך.

  32. מאיה הגיב:

    הי, הסיפור שלי עוד לא פורסם, והעניין ממשיך, הדימום נפסק, השבוע הייתי באולטרסאונד אחרי שבועיים מההפלה והרחם עדיין לא נקי, באולטרסאונד הרירית עדיין מעובה ולא הומוגנית, נצפו גושים- שהוגדרו כנראה כקרשי דם, ונצפו גם זקיקים…
    הטכנאית הפנתה אותי חזרה לרופאה המטפלת, ששלחה אותי כשההפלה קרתה מיידית למיון ולא הלכתי… אני מחכה לווסת הבאה שתבוא ומקווה שהגוף יתנקה דרכה.
    חייבת לציין שמאוד לא מרגישה טוב, יש תחושה כזו של חולי בגוף כל הזמן שאני מסותבבת איתה, ותחושות מוזרות ברגליים שהזכירו לי כשהייתי בהריון הקודם עם לידה, שהעובר לחץ על כ מיני עצבים, יש גם חוסר רגיעה, וההורמונים משתוללים עדיין, הבטא לא התאפסה עדיין, אבל ירדה משמעותית, מ6000 ומשהו שהייתה אחרי ההפלה ל600 ומשהו שבוע אחרי, אז יתכן ועכשיו אולי מאופסת, למרות שראו את הגושים, אני קצת חוששת בגלל ההרגשה הכללית הלא טובה, למרות שאני מבינה את ההגיון מאחורי זה ושהגוף עבר הפלה, ומהריון להפלה זה ממש כמו אחרי לידה… רק בקטנה,ומוציא הרבה אנרגיות על פינוי של מה שהיה.
    אני עדיין עייפה מאוד, וקשה לי לעשות ספורט שהייתי רגילה, הייתי ממש שמחה לשמוע את התגובות שלכן, ואיך אתן נשארות כ״כ סובלניות…

  33. ליבי ער הגיב:

    תודה לכולכן, נשים אמיצות.
    ותודה רבה לשרהלה, שאומנם לא הכרתי אותה לפני כן, אך לפני כמה דקות שוחחתי איתה על המקרה שלי וקיבלתי תשובות לעניין וקולה הלבבי עודד אותי יותר ממה שהיא יודעת.

    אני בתחילת התהליך- מחכה ומצפה להפלה הטבעית והנכונה לי.

    מצב הריוני: שק הריון ריק + דימום וקרישי דם ברחם.

    שבוע הריון: לא ידוע, מאחר שהיו לי דימומים לא סדירים לפני הכניסה להריון.
    לפי הערכתי היום אני הייתי אמורה להיות בערך בשבוע 10.
    שני הרופאים שבדקו אותי בעזרת אולטרא-סאונד לא אמרו לי באיזה שבוע מדובר.
    שרהלה אמרה שככל הנראה מדובר בשבוע 6-7 שבו ההריון הפסיק להתפתח.

    תחושות :
    בכי , תחושת אובדן, כעס על מר גורלי = מאחוריי, אפשר לעשות וי…מחכה להמשיך הלאה

    סימני הריון:
    בחילות-בשבוע האחרון הבחילות כמעט ונעלמו כליל, קל להבחין בכך מאחר והיו לי בחילות 24 שעות ביממה, עם הפוגות קצרות רק לאחר האוכל.
    דימום- לראשונה אתמול בלילה הופיע כתם דם זעיר, שגרם לי לקוות אך אני לא רוצה להתאכזב שהנה זה בא, ולכן בוחרת לא להתייחס אליו ולשמור את הכוחות שלי להמתנה הצפויה.

    "עצת" הרופאים:
    מיד ללכת לביה"ח לציטוטק, ולא להסתכן בזיהום, דימום מסוכן או בדלקות.
    כשהרופאה שלי אמרה שאני מסתכנת בדלקת וזיהום כי אני בוחרת להמתין לתהליך הטבעי, שאלתי אותה :"למה יש סיכון לזיהום אם לא מתבצעת שום פעולה התערבותית?"
    תשובתה: "חומר הריוני מת יכול לגרום לדלקות וזיהומים!"
    *לא היה צורך להמשיך את השיחה, אני כאחות מוסמכת לשעבר , שהיום בכלל לא תומכת בגישה הקונבנציונלית לא חושבת כמוהה בכלל ואין טעם להתווכח.

    החלטה:
    להמתין לתהליך הטבעי,
    להתכונן נפשית לתהליך(לכאבים ,לדימום, ולסיוע במידה ואצטרך סיוע רפואי)
    לעשות דמיון מודרך (כשהבעל יוצא עם הילדים או לפני השינה) ואולי אעשה שיאצו.(בעלי הבטיח שיעשה לי רייקי-זה תחביב שלו).

    תקווה:
    שכמו בשתי לידות הבית שלי , גם בהפלה זו אקשיב ואסמוך על הגוף שלי ועל חוכמתו העילאית.

    *אשתדל לחזור עם עדכונים.

  34. ליבי ער הגיב:

    עשרת ימי תשובה ודימומים
    ———————————-
    חזרתי עם עדכונים.

    לפני שבוע וחצי זה התחיל, אחרי ראש השנה, בתזמון מושלם.
    אחרי החג , בהרפייה, וכשאני מוכנה ומצפה.

    תיאור התהליך:
    יום שלישי :
    כאבים שלא ידעתי לזהות בתחילה והלחיצו אותי מעט (אפילו שקלתי לנסוע למיון ולקחת ציטוטק), אולם ,אחרי הרפייה ורייקי של בעלי ,נרגעתי והכאבים התחילו להשתנות ולהזכיר לי את כאבי הבוקר שהעירו אותי בלידה השנייה שלי, ואז באמת נרגעתי, הבנתי שהנה זה בא.
    יום רביעי :
    התכווצויות קלות, דימום קל ואחריו יצאה רקמה ורדרדה וקרישי דם קטנים.

    הגל הגדול-יום חמישי :
    החלו התכווצויות ברורות ,שהשיא שלהן היה ממש צירים, אחרי כל ציר יצא קריש דם גדול או כמה קטנים ( קריש גדול =כגודל חצי ביצה עד ביצה, של תרנגולת כמובן:):)
    ממש הרגשתי שאני יולדת קרישי דם!
    וכך היה:
    הופיע ציר- בסיומו (אחרי 15 שניות לערך) הופיע דימום חזק (ממש כמו ברז מטפטף)- יצא קריש דם -אחריו עוד דימום -ורגיעה. – וכך חוזר חלילה כל ציר והקריש שלו.
    וגם יצאה רקמה בגודל של כ 3ס"מ, שונה מכל השאר, ורודה עם מרקם רך, לא שלמה, הנחתי שזה שק ההריון.
    העברתי כ4 שעות בחדר האמבטיה, מהמושב למקלחת וחוזר חלילה, לא היה טעם לצאת מאחר ושום פד לא היה מחזיק מעמד אפילו 5 דקות.
    הצירים החזקים קצת נרגעו אחרי 5 שעות והופיעו צירונים כך שהדימום נמשך עם קרישים קטנים יותר.

    הרגשה כללית: בעיקר עייפות פיזית, ומבחינה נפשית הרגשתי רגישות יתר (כנראה מסיבות הורמונליות).

    יום שישי:
    תשישות וכאבים בגוף, קצת כמו אחרי לידה, אבל בזעיר אנפין כמובן.
    נחתי הרבה והדימום נמשך , ופדים בגודל מקסי הסתדרו יפה איתו.

    יום שבת:
    האנרגיה חזרה אלי, הרגשתי כמו חדשה.
    לפעמים העייפות מהתהליך הראתה אותותיה אבל שיפור גדול מיום שישי.

    היום :
    אני כשבוע אחרי הגל הגדול, מרגישה טוב.
    אפילו צמתי ביום כיפור (עם לגימות מים מעטות כשהגרון היה יבש).
    בדיקת אולטרא-סאונד הראתה שהרחם כמעט התרוקן במלואו, נשאר עוד דימום(כנראה קרישי דם מעטים), לא נראה שק הריון.
    המלצת הרופאה – לקחת מטרג'ין שיגרום להתכווצויות רחם, אמרתי לה שאני מעוניינת לחכות כי עדיין יש לי פעילות רחמית ודימום , אומנם מועט ובצבע חום. אבל אני אתן לרחם להשלים את העבודה. מקווה שבעזרת השם לא אצטרך להשתמש בסיוע תרופתי (לא מתחשק לי להכניס לגוף רעלים אם הם לא באמת נחוצים) אבל טוב לדעת שיש עזרה אם אצטרך.

    נקודות חשובות לציון:
    *כמות הדם:
    אותו גל ( של יום חמישי) בהחלט היה מצליח למלא מנת דם (כגודל פחית שתייה).
    כמות הדם יכולה מאוד להלחיץ אבל כשנזכרתי בכמות שלוקחים מתורמי דם הבנתי שהגוף יכול להתמודד עם זה, וגם כי בלאו הכי זה היה אגור בתוך הרחם, ולא יוצא ממחזור הדם שלי ישירות. ובהתחשב בעובדה שספירת הדם שלי היא 12 אז הצלחתי להתמודד עם המראות.

    *תמיכה ועידוד:
    בעלי תמך, עזר , טיפל בילדים והרגיע אותי.
    אין ספק שאדם אוהב ואחראי צריך להיות ליד האישה בתהליך ההפלה ,
    ואם אפשר 24 שעות ביממה.

    בחסדי השם,
    שהרחם שלי יסיים בטבעיות את התהליך,
    ושבקרוב יתמלא מחדש,
    בחיים שוקקים ומתפתחים.

    מאחלת לכולכן הריון בריא מהנה ושמח,
    שבסיומו נצא עם ידיים מלאות ומחבקות.

  35. ליבי ער הגיב:

    הגל האחרון?
    —————-

    אני מתקרבת לקו הסיום,
    בתקווה מלאה שאני משאירה אי אלו התערבויות מאחור ,
    לא קניתי את המטרג'ין מכווץ הרחם הכימיקלי הזה,
    והרחם שלי מצדיקה את האמון שלי בה.

    התכווצויות וקרישי דם מלווים אותי בהכנות לחג,
    הפעם פדים של מקסי לוקחים את זה בקלות,
    ואני מבשלת ומתענגת מהריחות וההמצאות החדשות שלי,
    על רוטב לכרובית בתנור מ:
    שום, פטרוזיליה קצוצה, חרדל דיז'ון וחמאת בוטנים מעורבבים במים שמעתן? זה שוס אמיתי.

    בעזרת השם הרחם שלי עומדת לסיים,
    להתהדר בקרוב ברירית חדשה ,
    לקראת שנה אמיצה ורעננה,
    שאליה אני לוקחת איתי כלים חדשים,
    אמון מזהיר בגוף האישה,
    ותודה לבורא עולם שכך ברא אותה.

    כמה עובדות יבשות (או בעצם סמיכות ורטובות:)
    *כמות הדימום השתנתה אצלי בין ישיבה לעמידה, ממליצה לשבת כמה שאפשר בזמן הדימומים.
    *ההפרשות בסוף כללו קרישי דם בצבע שחור ודימומים טריים, יש לציין שהתלווה לכך ריח לא נעים וחריף של דם ישן. הרופאה אמרה שהריח אכן מגיע מההפרשות הנותרות.
    *אני מעריכה שיהיו עוד ימים של דימומים קלים, אבל אני מרגישה הקלה גדולה.

  36. לי הגיב:

    איבדתי בשבוע 8 לאחר שלושה ימים של דימום. מצאתי את העובר בתחתונים, הרגשתי אותו יוצא כשעמדתי ושוחחתי עם חברה. חיכיתי לזה, ידעתי שזה יגיע. באותו ערב הרגשתי קצת מוזר. למחרת בבוקר הרגשתי מעולה! פיזית וריגשת. ואז התחילו שוב ההתכווצויות ואיתן הגיע גל של עצב ותחושת אובדן. זיהיתי משהו מעניין, זיהיתי את ההרגשה, מן תחושת אבל מעורפלת שהיתה מוכרת לי וככל הנראה תמיד הרגשתי במהלך המחזור החודשי אבל לא ידעתי לזהות. מיד הבנתי שבכל מחזור חודשי הגוף פולט את הפוטנציאל הלא ממומש ועל זה ככל הנראה הגוף מתאבל. ההפלה עברה ממש חלק, ובאופן טיבעי, לאחר כחמישה ימים בבדיקת אולטראסאונד ראינו שהרחם נקי וכשבועיים לאחר ההפלה התרחש ביוץ והתעברתי בהצלחה. עכשיו בחודש שביעי (-:
    עכשיו לשאלה:
    סוג דם -Rh (שאין לי אך בכל זאת מתעניינת) – מה זה אומר מעבר דם, ריגוש בדם ומה המטרה או התפקיד של אימונוגלובולין? תודה

  37. אפרת הגיב:

    גם אני עברתי את זה.
    פעם ראשונה העובר הפסיק להתפתח בשבוע שמיני. בשבוע 12 לקחתי ציטוטק. לא אשכח את העוויתות והכאבים שחשתי בבטני בעודי תקועה בפקקים בדרך הביתה, בחוץ מחשיך ואני בחוסר אונים משווע… מעט אח"כ ההפלה קרתה, נשטפה ממני עם הבכי והכאב העצום. הייתי לבד, בעלי רחוק, מבוהלת עד לשד עצמותיי. דואגת לביתי הפעוטה שנותרה אצל המטפלת עד לשעת ערב מאוחרת כי לא הייתי מסוגלת לקחתה בעודי מתפתלת. ובסוף היתה גם הקלה. נגמר. מי יודע איזה מום נחסך מאיתנו. ובכל זאת המשכתי לציין עוד שנים רבות אח"כ את המועד המשוער, זה הזמן שהיה אמור להיוולד, היא או הוא…

    כיום, אני בעיצומה של הפעם השניה. לא חשבתי שיקרה עוד פעם.
    הריון לא מתוכנן, הקטנה שלי עוד לא בת שנה, הנקתי כל הזמן ואפילו מחזור לא קיבלתי. לקח לי הרבה כוחות נפש וגוף להסתגל לעובדה שאני בהיריון, לרצות במתנה הזו ולהאמין שזה לטובה. הרבה מאוד תפילות ודיבורים עם התינוק ועם ריבונו של עולם. ואז כשכבר חשבתי שאני מתחברת, החלו סימנים שמה שעוד לא התחיל כבר עומד להיגמר. שבוע שלם הייתי מפורקת בבית בחולשה מאוד גדולה, כאבי ראש ובטן וגוף. ואז כשכבר חשבתי שאני מתאוששת, ראיתי בוקר אחד דימום שהלך והתגבר. לאחר יום וחצי ותחנונים רבים מצד בעלי המודאג- הגעתי לרופא. ראה שק הריון, שק חלמון, ועובר קטן. בלי דופק. אבל זה היריון צעיר, הוא אמר לי. שבוע שישי בסה"כ. חכי עשרה ימים לפחות, לפני זה אין מה לבדוק שוב. חזרתי לעבודה כאילו כלום, נעה בין תקוה ליאוש. בערב עטף אותי צער עמוק. כבר אז התחלתי להתאבל אפילו שעוד לא ממש ידעתי.
    למחרת בבוקר, יום שישי. שלחתי את הילדה לביה"ס עם זר פרחים לראשה ועוגת יומולדת. הרגשתי דימום חזק. דקות ספורות אח"כ חוויתי בשירותים כאב עצום וגוש גדול יצא ממני לשירותים, לא יכולתי להפסיק לבכות, לצעוק, פחדתי כ"כ (ממה בעצם?). כשעה אח"כ יצאה השליה, דווקא החליקה החוצה. ושוב הבכי הזה, אינסופי, מטהר. תחושת ריקנות שכזו. כאב נפשי בלתי נתפס, וגם פיזי. והמקום הזה שאמור להעניק חיים, נשאר כחלל פעור בתוכי. ורגשי האשם, כי בעצם כן רציתי ולא רציתי, ואולי לא הייתי ראויה, ואולי שידרתי לתינוק שהוא לא באמת רצוי כאן… והשמחה הקטנה והמייסרת שהיתה לי כששוב יכולה ללבוש בגדים צמודים יותר בלי חשש, אין שום בטן שצריך להסתיר. והמחשבות- האם היתה סיבה לכל הסיפור הזה? מה תיקנתי בעולם דרך הסבל שעברתי? מה הנשמה הזה חיפשה כאן להיות ברחם אישה כמה שבועות ודי? הרבה שאלות ותשובות אין.
    תודה כל השיתוף. גם זו לטובה.

  38. מיה. הגיב:

    הסיפורים באתר הזה עזרו לי מאד (מאד!), ואני מוסיפה לסל גם את הסיפור שלי, שהתרחש החודש, ויש בו מאפיין קצת מוזר – שק הריון שלא ברור לרופאים איך יצא.
    נכנסתי להריון בטיפול הפוריות הראשון שעברתי. כל הזמן היו דימומים קלים. בשבוע החמישי נצפה שק הריון. בשבוע השביעי עדיין ראו רק שק ואמרו לי שההריון לא התפתח, ודיברו על אופציות להפלה. ביקשתי לא לעשות כלום עדיין, והרופאה ציינה ש'לא להתערב' זו אחת האופציות. בשבוע השמיני באתי שוב לא.ס ועדיין לא ראו כלום. באותו יום התחיל לי דימום, ורק אז, כשקיבלתי מסר ברור מהגוף, הסכמתי לקבל שזה באמת הריון שלא צלח. אני חושבת שהעובדה שהיה שק הריון ולא עובר, הקלה עליי מאד רגשית.
    רציתי שזה יצא באופן טבעי. העובדה שהשתמשתי בעזרה רפואית כדי להיכנס להריון, איכשהוא גרמה לי צורך לראות שהגוף שלי מצליח לפלוט את השק לבד בלי עזרה. הרגשתי מבולבלת ועצובה אבל נחושה בעניין ההפלה הטבעית. פניתי לגיליסט וביקשתי מבנות שישלחו לי סיפורי הפלה טבעית שעברו, וזה ממש עזר לי. מצאתי גם את העמוד הזה. קראתי ובכיתי. בערב היו לי כאבים ולקחתי אקמול שעזר לי.
    ביום השני של הדימום (יום אחרי הא.ס) לקחתי עוד אקמול לכאבים. עשיתי עבודה רוחנית ורגשית עם המטפלת שלי. אחה'צ התיישבתי על האסלה ונפל.. משהו. בחנתי אותו (לא נגעלתי, ואני כותבת את התיאור לטובת אלה שלא נגעלות כי לי התיאורים עזרו) הוא היה בשרני בצבע ורוד וכולו עטוף ברירית ודם. רעדתי כולי. הרגשתי התעלות נפש. סימסתי לבן זוגי 'הוא יצא'.
    אחרי כמה ימים נפסק הדימום (שלקח כשבוע), חזרתי לא.ס ולמרבה תדהמתי, ראו משהו ברור בתוך הרחם. הרופאה (המאד מנוסה) קצת התלבטה ובסוף אמרה שזה כנראה שק הריון מעוות. אני ביקשתי להמשיך להמתין, הרופאה זרמה איתי. בטא היה כ 200. עשיתי בשבוע הזה פעמיים דיקור שמיועד לזירוז לידה. לא היה דימום בכלל כל השבוע, והתחושה היתה של אחרי מחזור, כאילו הכל כבר התנקה ונגמר.
    משהו לא הסתדר לי. המדקרת שלי אמרה שלדעתה זה נספג.
    חזרתי לא.ס שבוע אחרי שראו שק הריון מעוות. לא ראו כלום! היו קצת מה שהטכנאית קראה לו 'שאריות', הבטא ירדה ל 16. הרופאה החמודה אמרה לי שהיא שמחה בשבילי שזה הצליח לבד, היא מבינה שזה היה לי חשוב. היא אמרה שלא יודעת מה קרה לשק, אולי הוא נספג. התיאוריה שלי – ששק ההריון יצא ממני באותה סיטואציה באסלה, ומה שראו בא.ס (שק ההריון המעוות) היה משהו אחר (שאריות? גוש דם?), והמשהו האחר הזה נספג במהלך השבוע. הרופאה אמרה שזה יכול להיות.
    קברנו את מה שיצא מתוכי (שק הריון או לא) ונפרדתי מההריון. עשיתי אתמול בטא (שבוע אחרי הקודמת) והיא ירדה ל 4.
    מאד שמחה שהקשבתי לגוף שלי וסמכתי עליו והוא לא אכזב אותי. אולי אפילו הייתי צריכה את החוויה הזו כדי להחזיר אמון בגוף. פחדתי מאד (מאד!) מדימומים וכאבים חזקים, אבל זה היה כמו מחזור קצת יותר חזק, ממש נסבל מבחינתי. שלושת השבועות שחלפו בין הידיעה הראשונה שמשהו לא תקין ועד הא.ס האחרון היתה לי תקופת הרהורים והתכנסות, סוג של אבל. אמנם הייתי בהריון 3 שבועות בלבד אבל זה מצא חן בעיניי מאד – אני מחכה שזה יקרה לי שוב…

  39. רוני הגיב:

    אשמח לשתף גם בסיפור ההפלה שלי
    ולו רק כחלק מתהליך ההתנקות וההשלמה הנפשית, כאן בתוך מרחב של שנים תומכות ואוהבות.

    זה היה ההריון הראשון שלי. בגיל 27, פתאום זכיתי להרגיש את הבטן הקטנה מתנפחת, את התשישות, הריצות לשירותים בכל עשרים דקות, את התיאבון החייתי (: את היד שנשלחת לבטן, מלטפת, מתמסרת לתחושה חתולית של התעטפות באהבה ציפייה לעתיד.

    ידעתי שיש סיכוי להפלה ושזה דבר שכיח מאוד, אפילו נראה לי שהכרתי את הנתונים הסטטיסים כל הריון שלישי או רביעי.. אבל לא ייחסתי לזה חשיבות… פשוט ממש ממש האמנתי שלי זה לא קורה…
    ההיריון התקדם מצוין, בשבוע שישי כבר ראינו דופק חזק ובולט באולטרסאונד, כל הסאבתות סביבו בירכו על הבחילות הקיצוניות שחוויתי כסימן טוב (: ואני פשוט הייתי מאושרת…….. ילד קטן בדרך….

    ביום שבת, היום הראשון לשבוע האחת עשרה, הייתה לי יותר אנרגיה מהרגיל, תחושה של אי שקט…עלייה הורמונלית חזקה ומצבי רוח…
    העסקתי את עצמי בפתיחת ארגזים ישנים של ספרים, מיון וסידור שלהם על המדף. אחר כך עשיתי כעשרים דקות של תרגילי יוגה עם חגורה שהזרימו כמויות של דם לרחם וכשסיימתי ניגשתי לבעלי האהוב שכבר חודשיים מאז הכניסה להריון, מסתכל עלי מהצד במבט תוהה מנסה לפענח מה עובר עלי ואחרי שניות בודדות מתייאש וממשיך לעיסוקיו…
    הנחתי עליו ראש ופשוט נרדמתי עמוק לשעתיים וחצי… התעוררתי בשעות אחר הצהריים, עם כאבי בטן המומים ממש כמו לפני מחזור. התייעצתי עם חברות בוואטס אפ, שסיפרו שזה סביר מאוד להרגיש כאבי בטן בשבוע 11 ושהרחם מתרחב…
    כשנכנסתי לשירותים ראיתי בניגוב מעט דם, בהיר מאוד וגושים קטנים חומים, מזכיר דימום של השתרשות…. נבהלתי מאוד אבל ידעתי שהדימום הזה מזכיר השתרשות ושאין מה לדאוג. התייעצתי עם חברות וכולנו הנחנו שמדובר בהתרחבות של הרחם והכל תקין.
    כעבור חצי שעה בערך, לפתע חצי כוס של מים נשפכה ממני , התחתונים והמכנס התרטבו לגמרי…. ואז הבנתי שמשהו לא בסדר בכלל. התקשרתי בבכי לחברה שהגיעה אלי הביתה תוך חמש דקות, הניחה עלי יד חמה, ניסתה לעזור ולהרגיע….. נשמנו עמוק, אספנו תקווה.
    תוך כמה דקות רצתי לשירותים במחשבה שמיים נוספים משתחררים…. לפני שהגעתי לשירותים כבר יצא ממני פרץ אדיר של המון המון דם. כשראיתי את הדם צרחתי! צרחתי בכאב עמוק עמוק! צרחה שלא ידעתי שאני יודעת…..צרחה של לביאה (היום אני מבינה מה זה להיות אישה…) בעלי נכנס הביתה ומצא אותי בתוך שלוליות של דם. הבנתי שאין לי ברירה אלא לגשת למיון ושדימום גדול כלכך עשוי להכניס אותי לסכנה.
    נסענו וכל הדרך המשכתי לדמם בצורה מוגברת. האחות בטלפון ניסתה לשכנע אותי להזמין אמבולנס במיידית.. ואני לא הבנתי אם היא לחוצה מידי, באופן כללי באותה נסיעה גם לא הבנתי מי אני ואיפה אני, המציאות התנתקה מהקרקע, הבועה התנפצה לחלוטין. ונשארנו רק אני ואהובי.. באוטו נוסעים….. טמונים עמוק בתוך יחד הגורל, מרגישים שהחיים הרבה הרבה הרבה יותר גדולים מאיתנו…
    כשיצאנו מהאוטו להכנס לבית החולים, הרגשתי אותו, שק הריון גדול בוקע ממני החוצה…. הבנתי…. נגמר.

    בבדיקת האולטרסאונד הרחם כבר היה ללא שק הריון ויחסית נקי. אך אני המשכתי לדמם בצורה מוגברת מאוד…. הסתחררתי והלבנתי. סמכתי על הרופאים ידעתי שזה לא מצב רגיל…
    ברגע שהגענו לבית החולים חיכו בתור עוד שלוש נשים שהגיעו באותן עשר דקות כולן אחרי הפלה….
    מצאתי את עצמי טסה על גבי מיטת בית החולים, כשהמיטה מוצפת בדם, עוקפת בחוצפה את תור הנשים שנוצר במיון…. ישר לחדר הניתוח. כמה דקות של הכרה, סורקת את הרופאים סביבי, מסתכלת בעיניים- עיניים טובות? כן.. הכל בסדר.. תשחררי. סם הרדמה פתאום שורף בגרון……….ושקט…..
    התעוררתי שוב בחדר התאוששות. כבר לא הרה.

    וזהו… ככה חלפו להם עשרה שבועות מתוקים של תקוות וחלומות וחוויית הריון מתוקה (זה באמת נכון שכל הסבל, הבחילות והתשישות נשכחים להם מהר מאוד.. ורק ציפייה גדולה להכנס שוב להריון נשארת)

    אחרי יומיים של התאבלות קשה ובכי מר….
    היום אני מרגישה מועצמת מאי פעם.
    במתנה שזכיתי להיות אישה.. אישה רחבה, אישה שמכילה צער, שמכילה חוסר שלמות, שמקבלת אובדן ואכזבה…
    כזאת אמא רציתי להיות.. אמא מלאה ושלמה.. שלא צריכה לרוץ ולכבוש פסגות, שלא צריכה להוכיח לאף אחד ולהכנס להריון כמה שיותר מהר, שלא צריכה לתכנן ולספור חודשים שלא צריכה לתכנן את החיים כאילו הם משחק שח מט, שלא צריכה שליטה, שלא צריכה…….
    שפשוט אוהבת ושלמה…….
    תודה רבה לאלוהים אדיר!!!! על חכמת הבריאה המופלאה שנתת לנו….. ועל כוח החיים שהוא חזק מהכל…….עובר דרכנו מוביל אותנו על שביל זהב…. להיות יותר….. באורך….

    תודה!!!!!

  40. שמרית הגיב:

    זהו סיפור ההפלה שלי.
    הוא עוד לא הגיע לסופו ובכל זאת אני כבר כותבת כאן, בעיקר מתוך תודה גדולה לקיומו של הדף הזה ומתוך רצון להשאיר את הסיפור שלי לנשים שיבואו אחריי, ישוטטו באתרי האינטרנט בחיפוש אחרי אותו מידע פחות או יותר שאני חיפשתי וימצאו אותו כאן. כל כך מבורך.

    ההריון הזה, השלישי שלי, כבר בתחילתו קירטע, נפשית ופיזית, עם שני ילדים קטנים בבית, גוף שעדיין לא חזר לעצמו בעוצמתו ואיש שלא מוכן בכלל לילד שלישי. אני מאמינה שכל אלו, והנשמה שלי שהייתה חצויה בין רוצה ללא רוצה יכולה ולא יכולה, כל אלף ואחת השיחות על מה נעשה ואיך נעשה את זה, הבהירו כנראה לנשמה שרצתה להגיע וגם לגוף שלי שזה לא יקרה.

    אחרי בדיקה בייתית שאישרה את ההריון, הגעתי לרופא הנשים שביצע אולטרסאונד ואישר גם הוא, הריון צעיר בערך שבוע חמישי – שישי, ביקש שנחזור עוד שבוע לקבל בדיקות דם ולראות דופק.
    קבעתי תור, שבוע וחצי אחרי זה לרופאת נשים אחרת, האמת שכבר באותו הצהריים נפלתי לשנת צהריים וחלמתי חלומות זוועה, חלומות שלא חולמים סתם ככה הייתה לי הרגשה לא טובה מתחילת ההריון נפשית ופיזית, ובכל זאת כהתיישבתי על הכיסא של הרופאה והיא בדקה אותי, השתהתה בתגובתה, מיצמצה בעיניים ואז ניסתה להיות אמפתית ולומר לי במילים שאני לא זוכרת במדיוק, ההריון לא מתפתח, אין לי דרך נעימה להגיד את זה היא שוב ניסתה ונעלמה לשולחן שלה, התלבשתי והעיניים כבר דמעו, התיישבתי מולה, האיש שלי לידי, והיא התחילה להסביר לי את האפשרויות שלי, מבחינתה היו שתיים כאלה, לחכות שבוע לאולטרסאונד נוסף אולי יואיל בטובו להתפתח, כך אמרה, או ליפול, או לקבל הפנייה למיון לכדורים. מילמלתי בין הדמעות לחכות ויצאנו משם.

    מחוץ למרפאה, ככה ברחוב התפרקתי, בכיתי כמו ששנים לא בכיתי, הרגשתי אשמה נוראית, שלא רציתי את ההריון מתחילתו, שהוא הרגיש את זה בכל סנטימ בגוף שלי, שהוא פשוט פסק מחוסר הקבלה שלי אותו. הרגשתי הכי לא אישה, שהרחם שלי שאני רואה בה איבר שכל הוויתו להכיל כשל ובגללי ואז נוספו המחשבות על ההפנייה למיון וכל הגוף שלי התכווץ מפחד, בכלל כל העניין הזה של רופאים בתי חולים, חדירה לגוף שלי סותר לכל אורח החיים שלי. זוועה, הלכתי משם מופנמת בתוך עצמי, מרוחקת מכל מי שהיה סביבי ובמיוחד מאישי, מפוחדת ולא יודעת מה אני עושה מכאן.

    היה לי ברור שבשבוע הזה עד הבדיקה החוזרת, לא יקרה כלום, הגוף שלי לא יפיל שום דבר עד שהנפש שלי תראה שבאמת כלום לא ממשיך להתפתח באורח פלא. וכך היה באמת.

    הגענו שבוע אחרי זה לאותה רופאה, היה לי שבוע לחפור בעצמי ובמאגרי מידע אינטרנטי בעיקר להבין איפה אני עומדת ומה יכול או לא יכול לקרות מכאן. למזלי איכשהוא הגעתי לדף הזה של שרהל'ה שנתן לי הכי הרבה מידע, וגם חיזק אותי ואת התחושות הפנימיות שלי שאפשר גם אחרת.
    אז נכנסתי לרופאה התיישבתי תוך חמש דקות על הכיסא, רציתי לסיים את המפגש איתה כמה שיותר מהר ורק שתאשר את מה שנפשי כבר ידעה. כן, יקירתי אני מצטערת בדיוק אותו הדבר, אין התפתחות, שק הריון ובו שק חלמון, למזלי לא התפתח עדיין עובר, אני מאמינה שזה הקל על כל התהליך שלי במעט.
    התיישבנו לשוחח על האפשרויות, בעלי שידע כבר שהלב שלי אומר לי לחכות ושאני מתנגדת כל כולי להגיע לבית חולים ולתת למישהו אחר לפקד על התהליכים בגוף שלי, שאל אותה, מה אם נחכה? כמה זמן אפשר לחכות? והיא ענתה שאין פה מה לחכות, שיש סיכון לזיהום וכל מיני, וחוץ מזה ש"מרחנו" את זה כבר יותר מדי זמן. כל הגוף שלי כבר רצה לצאת מהחדר הזה, עם הגברת הזאת, שכן, די הרגיזה אותי, אבל המשכתי ושאלתי מאיפה הזיהום מגיע והיא שוב בטונציה של נו באמת, ענתה ש"מה נראה לך, יושב לך שם משהו שלא מתפתח ולא זז…"
    הוציאה לי הפניה למיון שתקפה ל-24 שעות ובידיעה ברורה שאני לא הולכת להשתמש בה, יצאנו משם.

    הפעם יצאתי פחות סוערת, יותר מקבלת.
    וחיכיתי.
    אכלתי חילבה ושתיתי את המים שלה, כי אני יודעת שהיא טובה להמון דברים וגם מעוררת התכווציות רחמיות.
    שתיתי המון תה עם נענע ולימון כי קראתי איפשהוא שמנקה והרגשתי שאם לא יועיל לא יזיק.
    וחיכיתי.
    ועמדתי בחזקה מול בעלי, שכבר ממש רצה ש"המשהו" הזה ייצא ממני, וגם מול אחותי שתהתה איתי אולי כדאי לעשות עם זה משהו, בכל זאת, ולא פשוט להתעלם מזה, וגם מול רופא המשפחה שהגעתי אליו כי לא הרגשתי טוב בכלל ועדיין לא הבנתי שזה פשוט בגלל הורמון ההריון שהיה עדיין גבוה וגמר אותי, שהיה די בהלם שאני לא בגרידה כבר.

    אחרי שבוע בערך התחלתי להרגיש פחות עייפה, קצת יותר חזקה פיזית, תיארתי לעצמי שאלו רמות ההורמון בטא שמתחיל לרדת ומפסיק לגמור אותי, וכמה ימים אחרי זה התחילו הפרשות ריריות שדמו להפרשות של ביוץ.
    הרגשתי בכל גופי שדברים מתרחשים, שתהליכים מתחילים בפנים.
    באותם ימים ישבתי עם אמא שלי, סיפרתי לה שבעלי כבר מודאג ומאבד סבלנות, שהוא נורא רוצה שאעשה משהו, גם אם לא רפואי אז טבעי, שאקדם את הדברים בצורה כלשהיא, אני הרגשתי שאני צריכה פשוט סבלנות, הרבה סבלנות והגוף שלי יעשה הכל לבד.
    אמא שלי סיפרה לי שלפני שילדה את אחותי הבכורה, מה שהיה לפני 40 או יותר שנים, חוותה כאבי בטן חזקים מאוד, ושסבתא שלי החכמה כל כך אמרה לה: "כנראה שאת בהריון אבל הוא לא טוב" ובאמת, סיפרה לי אמא, הכל נפל בבית, סיפרה שראתה ממש את שק ההריון.
    זה חיזק אותי באמונה שלי. הגוף שלי חכם כמו של אמא שלי וכמו של סבתא שלי.

    לא חיכיתי הרבה, בסך הכל שבוע וחצי מהפגישה עם הרופאה שהפנתה אותי למיון, והייתה לי הפרשה רירית מוכתמת בדם, והבנתי שזה קרב, בערב עוד סיימתי כמה דברים חשובים כי הרגשתי שאני הולכת להיות עסוקה בעצמי בימים הקרובים, יום למחרת התחיל כאב ראש, כזה שדומה למיגרנות שלפני מחזור, לא היה לי הרבה זמן כזה, וגם התרוקנות מצואה, ממש כמו לפני לידה, יומיים כאבים בראש ומשהו שדומה לצירים במפשעות, אבל עדינים ולא עוצמתיים כמו בלידה.
    הגוף הכין את עצמו, נחתי המון, העברתי את הילדים לאמא שלי ובעלי, פיניתי לי זמן למנוחה מוחלטת, בלילה התעוררתי והגעתי לשירותים עם תחבושת ספוגה דם, ממש עד כדי שנזל על רגליי.
    ישבתי באסלה וירד דם וגם חתיכה גדולה יותר שאני לא יודעת להגיד מה הייתה, מעט נבהלתי אבל נרגעתי מהר, החלפתי תחבושת וחזרתי לישון.
    ביום למחרת הייתה מעין רגיעה בדימום, דיממתי אבל לא בצורה מאסיבית, משהו שבכמויות שלו דומה למחזור.
    אמא שלי טענה באוזניי שאומרים שלרוב החלק המהותי נופל ביום השלישי לדימום, אני לא יודעת כמה זה נכון, אבל אצלי היא צדקה, יום למחרת בצהריי היום, הייתי עם המשפחה, והרגשתי צורך ללכת לשירותים כל חמש דקות, כל פעם הרגשתי שעומד לצאת ממני משהו, הייתי הולכת לאסלה וזרם של דם יצא ממני, וזה הלך והתגבר עד כדי כך שבשלב מסויים פשוט ישבתי באסלה ונתתי לעצמי לזרום. יצאו ממני המון חלקים גדולים, ואחד שהיציאה שלו הורגשה ממש, הרגיש כמו עיגול בקוטר של חמש סנטימטר בערך.
    הרגשתי טוב וגם חזקה פיזית, למרות הדימום המאסיבי לא הרגשתי סחרחורת או חולשה, למרות שהכמויות לא דמו למחזור לא חשתי צורך בעזרה, פרט לעזרה הנפשית של בעלי שישב לצידי, כל הגל הזה, הזרם הגדול הזה ארך בערך שעה או שעתיים, החלטתי לשכב ולנוח והדימום פחת ופחת עד שהופסק כמעט לגמרי בערב.

    זה היה לפני יומיים.
    דאגתי שזה לא דיממתי מספיק, שזה לא יכול להיות הכל, ושוב הגוף שלי הראה לי כמה הוא חכם בשבילי, הוא לקח מנוחה קלה של חצי יום ושוב התחיל לדמם, אני עדיין מדממת הולכת לשירותים ודם נוזל ממני, התחבושות מתמלאות כמו בימים הלא חזקים של המחזור, משהו שבהחלט נסבל.

    לא כאבתי במיוחד פיזית בכל התהליך הזה, כל פעם לפני שזרם ממני פרץ דם הרגשתי משהו דמוי ציר, בגב ובבטן התחתונה, הייתי קשובה לגוף שלי וידעתי ממש מתי הולך לזרום ממני עוד חלק.

    זהו,
    זה בינתיים, אין לי מושג עוד כמה זמן ייקח לתהליך הזה להגיע לסיומו, אני עדיין עם יד על הדופק, מקשיבה לעצמי לגוף, להפרשות, לריחות, מקווה בתוכי שהכל באמת מתנהל בפנים נכון, מקווה שהגוף שלי יודע מה טוב לו, יודע איך לנקות את עצמו בצורה הכי טובה שיש, מקווה כל כך כל כך שהכל יתנקה כמו שצריך. ייטהר ואמשיך חזקה יותר הלאה.
    מרגישה עוצמה מזה שהייתי נאמנה לעצמי, שסמכתי על עצמי ועל האינטואציות הכל כך טובות שלי. ועדיין סומכת.
    תודה רבה רבה לכל הנשים שחולקות פה מהניסיון שלהן, זה עזר לי מאוד. ומקווה שהמילים שלי יעזרו לאחרות.

  41. שמרית הגיב:

    שרהל'ה שלום,

    לא מצאתי דרך ליצור איתך קשר ישירות, אז אני מנסה כאן.
    אני אותה שמרית מהפוסט האחרון כאן למעלה…
    הייתי היום בביקורת אצל רופא נשים, בכל התהליך הזה של ההפלה עברתי 3 רופאים שונים, כי לא הייתי מרוצה מהם.
    הוא היה השיא. חוויה לא נעימה בכלל. מהרגש ששמע שבחרתי לחכות הטיף לי ונזף, הגענו למצב שהוא עם מכשיר האולטרסאונד במקום האינטימי שלי, ואנחנו מתווכחים, אמר שאין לו מה להתווכח אלא העובדות יוכיחו – משמע רצה להראות לי שנשארו שאריות בטוח.
    בקיצור, היה מזעזע.
    אמר שהוא רואה איזה שהוא חומר, לא ברור לו בדיוק מה זה, עובי 17 מלימטר, ומ-15 מילימטר צריך לקחת כדורים או גרידה.
    הוציא לי הפניה למיון. אמר שאולי יגידו לי לחכות למחזור הבא במיון, אולי לא, הוא לא יודע.
    אני מחכה למחזור.

    אולי מניסיונך הרב, אולי תוכלי להמליץ לי על רופא נשים שעובד עם מכבי, בצפון או במרכז, לא אכפת לי להרחיק, שמכבד את הדעות, הרגשות והגוף של האישה שעומדת מולו?
    אולי מישהי קוראת כאן ומכירה תוכל להמליץ לי?
    אני מתכוונת לחכות למחזור וללכת לביוקרת נוספת אחריו, אבל באמת שהחוויות מול הרופאים הופכות להיות יותר ויותר טראומטיות מפעם לפעם. בבקשה מי שמכירה רופא נשים אנושי. מכבד. עדין. סובלני לדעות אחרות. מכיר את זכותי על הגוף שלי. אני ממש אודה על כך.

    תודה רבה ושבת שלום
    שמרית

  42. הבוטחת בשם חסד יסובבנה הגיב:

    לשמרית היקרה- מאחלת לך רפואה שלמה.
    גם אני חוויתי חוויה דומה בהפלה השנייה שלי, הרופא ראה שארית והחליט לנזוף בנו בהתנשאות, ושלח אותנו דחוף למיון עם הפחדות שווא, ימים אחדים אחר כך מה שהוא ראה באלטרא-סאונד יצא, והרחם נותרה נקייה לחלוטין.

    מבחינתי צריך רופאים רק בכדי לעשות מעכב אחראי עם אולטרא-סאונד ולראות את ההתקדמות. דעתם לא חשובה לי וגם לא רלוונטית , היא לא עומדת בקנה אחד עם הרפואה הטבעית שמוכיחה את עצמה בחיי שוב ושוב.
    אני חושבת שלהמעיט בבדיקות לדניות זה מומלץ, שלא יחדור זיהום חס וחלילה. עם זה בזמן דימום אז יש פחות סכנה, מה שפולט לא קולט. אבל באתנחתות של הרחם, בין דימום לדימום לא להרבות בבדיקות אלא אם יש צורך.

    תבורכו בבריאות ולב שמח בנות יקרות!
    אין ייאוש בעולם כלל. והתקווה שמורה ליום המחר.

  43. ענווה הגיב:

    לא חשבתי שאעבור הפלה נוספת, בטח שלא שלישית.
    אבל אם הייתי פחות חושבת וקצת יותר מרגישה , הייתי מבינה שלשם מועד גופי ללכת.
    הראש, התכנונים, הציפיות כיוונו אותנו להביא עוד ילד.
    אבל יש מי שיודע יותר טוב מאיתנו.
    והיום בלב שלם אני אומרת תודה לבורא עולם!
    אנחנו עוד לא מוכנים.

    ההפלה הזאת הביאה אותי להבנה שאני מרוקנת מאנרגיה,
    וחסרה הרבה דברים במישור האישי.
    ומאחר שאפילו לא התפתח עובר, אלא היה רק שק הריון קטן וריק, זה הקל עלי כל-כך.
    לא היה עובר להיפרד ממנו, ולכן גם לא הרגשתי אשמה.

    שמעתי ממורה חכם, שהפלה יכולה לנבוע מחסימות באנריגה המובלות לרחם.
    על מנת להחזיק הריון האישה מזרימה אנרגיה וכוחות חיים לרחמה.
    ואני מבינה שאצלי לא היה מה להזרים ולא קלטתי את זה בכלל.
    הייתי במצב של עייפות החומר.
    עכשיו אני מקפידה להתמלא מחדש, וגם הילדים שלי מרגישים שאני כמו חדשה,
    התעוררתי מתרדמה בזכות ההפלה.
    והיום אני באמת מבינה למה צריך להודות על הרע כמו שמודים על הטוב!

    סיפור ההפלה- טיפים ועצות מעולמי האישי:
    ———————————-
    *כשאת מוכנה רגשית להפלה היא יותר קלה וזורמת, כמו הריון.
    *עזר לי מאוד: סופגנים- של שקמה (חוגלה)- אקסטרא סופר פלוס- לארג'. הם סופגים נהדרים, גם זרימות חזקות.
    *המקום הכי טוב להיות בו בזמן דימום חזק: אסלה ביתית ונוחה- עם מקלחת קרובה.
    *אם הכל טוב ויפה-אין טעם להעביר זמן בחדרי מיון- מיותר לחלוטין.
    *אם את יודעת בוודאות שההריון הפסיק להתפתח ואת מוכנה להפלה ביתית. אפשר להמעיט בביקורי רופא ולהמתין בסבלנות. מומלץ לקבוע תור לרופאה טובה כ3-4 שבועות קדימה, לכל מקרה. וכך חוסכים ביקור אצל רופאים סוג ג' בקופות החולים.
    *אמונה בחוכמת הגוף היא הדבר הראשון שצריך להצטייד בו- אם אין לך- תגבשי אותה- אם לא הצלחת- תאגדי סביבך מאמינים בנושא- אם אין-יש את שרל'ה המבורכת (זה תמיד מומלץ).

    באהבה רבה!
    ענווה

  44. שרהלה הגיב:

    מכיוון שאינני מבקרת בדף זה לעיתים קרובות, כדאי לדבר איתי בטלפון אם יש צורך בעזרה נוספת. 0528874500

  45. טבע גולני הגיב:

    סיפור ההפלה השנייה שעברתי היה סמוך ומקביל להתעוררות הרגילה מתרדמת החורף לפריחת האביב. קשה לי להבחין בין מקור התהליכים הרוחניים והרגשיים שעברתי בחודשים האחרונים.

    את ההפלה הראשונה עברתי צעירה. בעלי ואני היינו בראשית מערכת היחסים שלנו ואני בתחילת דרכי אחרי הלימודים. כל כך נבהלתי עם גילוי ההריון שאי אפשר להבין איך התאבלתי כל כך בסופו. לעובר לא היה דופק. כמו עכבר לכוד נסתי בין הוראות הרופאים, המלצות האמהות המנוסות ורופא סיני אחד שלא הצליח לטעת בי את הבטחון שחיפשתי, כדי שאוכל להתמיד בהחלטתי שההפלה תהיה טבעית. הובלתי לחדר ההמתנה באסותא, ישבתי עירומה עטופה בחלוק וממתינה עם נערות, נשים החלטיות ואני. היחידה שלא רצתה שההריון הזה יסתיים. נכנסתי בדמעות לחדר הניתוח.

    אחרי טיפול בדיקור ותהליך אישי של עבודה על יכולת הספיגה והקבלה שלי, התעברתי והכלתי כמיטב יכולתי את בכורי. המתחים מההפלה עוד היו נוכחים. התמסרתי לבדיקות ובירורים אינסופיים של רופאים חרדים, ובאופן לא רצוי אך גם במידת מה צפוי ילדתי בסוף הריון ארוך במיוחד בניתוח קיסרי, בעקבות ירידות דופק. במתן תורה זכיתי במתנה. קיבלתי ליווי צמוד מהמשפחה במשכב הלידה. התחזקתי במהרה ויצאתי סוף סוף לדרך האמהות, בדרך שלי, רצופה וקשובה.

    אל ההריון השלישי הגעתי נינוחה. מתחילתו בצד המעיין הנובע ועד סופו בסלון ביתי, מלווה בבעלי, חברה קרובה שהיא אחות והומאופטית וד"ר שפטן שליח היולדות. חצי מהכח ללכת בדרך הגיע אלי מבני השני. מרגע היווצרו הוא השרה עלי נינוחות בנוכחותו. כל משך ההריון ניקיתי מעצמי פחדים קודמים וקדמונים והלידה הייתה ארוכה ומעצימה. הייתי נוכחת. התמסרתי. כאבתי. שאגתי. ולבסוף ילדתי בדקות ספורות ללא כאב, כורעת מעל השטיח בגופי, מחברת בין עולמות של קודש לחול בתוכי.
    שכחתי מעצמי אחרי הלידה. לא המשכתי לשכב והתרוצצתי בין האורחים שפקדו את סלוני תוך דקות ספורות. שטף הדם שהתחיל לזרום לא נעצר. אבנר נתן לי את כל הטיפול הדרוש אך ברגעי קהות החושים ובין התעלפות לעירות הטיפול הטוב ביותר היה מגן אמו החולם במיטה הצמודה אלי.

    בחורף התחילו בעלי ובכורי ללחוץ שהם רוצים תינוק או תינוקת. אי אפשר לומר שהריתי בעל כורחי.. אבל לא הייתה כאן החלטה מצדי. הייתי אחרי דלקת ריאות קשה, מתוחה ונרגנת. לא כך מביאים ילדים לעולם.
    שבועיים לקח לי להפנים שהאיחור במחזור אינו מקרי. לא הופתעתי ששולשה ימים בלבד אחרי שווידאתי שאני בהריון התחיל דימום. לא היו לי הכוחות הפיזיים והנפשיים ובעיקר לא הייתה בי הוודאות, ההזמנה והקבלה. הדימום פסק באותו הערב, אבל גם התפתחותו של העובר שברחמי.

    הרופא הוותיק שלי, עליו סמכתי שיבין וילווני במה שכבר הבנתי שהולך להיות, יצא לגמלאות. בעל כורחי הגעתי לרופא נשים חדש שסרב לבדוק אותי מהבטן.
    שק העובר היה שלם. עובר ללא דופק. סימני דימום מסביב לשק. עמדתי מול הרופא, עיקשת בדעתי שאכן יש דרך נוספת מעבר לשתיים שהוא מציע. הוא מנה את הסיכונים. מניתי גם אני את הסיכונים שמנגד. קבענו שאחזור תוך שבועיים.

    בביקור הבא הייתי איתנה בדעתי להמשיך ולהמתין. שק העובר כבר לא היה שלם אך רירית הרחם כן. קראנו יחד מחקר נרחב לפיו 50% מהנשים מפילות לאחר שבועיים, 30% עד שישה שבועות. על האחרות לא היה מידע ברור ואפשר היה להניח שקיבלו הנחייה לסיים את ההריון בצורה מלאכותית או שחלו סיבוכים בדרך.

    הפכתי את ההמתנה לשגרה. כל יום הייתי מנגבת דימום מועט ביותר, בגוונים חומים-אדומים כהים שלא הצריכו יותר מתחתונית אחת או שתיים. הכנתי את בעלי לשטף שיגיע. לעזרה שאצטרך. שאולי גם אקיא ואשלשל. בתוכי התחלתי להבין שישנו פחד שניטע בי בלידה השנייה ועיבדתי אותו עם עצמי, מוכנה להתמסר אל הלא נודע.

    לאחר שחלף כמעט חודש, קולות נשיים מסביב הציעו לי לחזק את עצמי כדי שהגוף יצלח את ההפלה. אכן הייתי אנמית כמו שמעולם לא הייתי בהריונות. פתחתי כל בוקר בחצי לימון סחוט ומנת ברזל. חיזקתי במאכלים מזינים. עצרתי לניקוי אביב שביומו השלישי עבדתי בשטח, ערה כמו שלא הייתי זמן רב. ביטלתי את התור לרופא שנקבע לאותו היום, היום ה-32 מרגע הדימום הראשון. חזרתי הבייתה ונכנסתי לשירותים שם הוא נפל. בקושי הספקתי להרגיש את מה שנראה כקריש דם עגלגל, בגודל של כדור פינג פונג.

    שבוע ימים דיממתי. מחזור יציב וסמיך. כ-3 פדים בינוניים ביום וריקונים תכופים בשירותים. קריש דם נוסף יצא לאחר יומיים ולאחר חמישה רקמה קטנה, לבנבנה ורכה (לפי הרופא רקמה שהסתיידה בשל השהות הממושכת).
    חזרתי אל הרופא. הכל נקי. סיכמתי בפניו בתחושת פתיחות של מכרים וותיקים את התהליך והבטחון שנתן לי. קיוויתי שימליץ לנשים אחרות לנהוג כמוני. ביקשתי שלא יבטל את האפשרות של מי שרוצה. כיבדנו זה את דעותיו של זו והרגשתי שעשיתי שינוי. גם אם קטן ומקומי.

    חלף כבר מעל חודש. האביב כבר כמעט נעלם אבל תחושת העירות חזקה מתמיד.
    הפלתי. בעצמי. בטבעיות.
    רוקנתי מתוכי חסימות ורעלים.
    מכינה את עצמי עכשיו בהחלטה ובאהבה לתינוק או התינוקת שיבואו.

  46. הדר הגיב:

    שלום לכולן.
    לבקשתה של שרהלה ולטובת נשים אחרות אני מוסיפה גם את הסיפור שלי.
    לפני כן אני רוצה להגיד תודה רבה ויישר כוח ג ד ו ל לשרהלה על השליחות החשובה שלקחה על עצמה. אם לא הייתי מגיעה אלייך אני לא יודעת איך הייתי עוברת את התהליך הזה. התמיכה שלך הייתה משמעותית מאוד ונצרכת. תודה רבה!
    ותודה גם לכל הנשים שבחרו לשתף כאן את סיפוריהן האישיים זה עזר לי מאוד לקבל מושג לקראת מה אני הולכת ולגבי מגוון האפשרויות של איך זה יכול להראות.

    יש לי 3 בנות מתוקות ב"ה. ושמחנו לגלות שאנחנו מצפים לילד רביעי.
    בשבוע 11 התחיל לי פתאום דימום חזק מאוד. ממש זרם. מייד שיערתי שמדובר בסבירות גבוהה בהפלה. לאחר התייעצות עם המיילדת שלי החלטתי שאין טעם לרוץ להיבדק. אולם לאחר כמה שעות הדימום הפסיק וכבר לא הבנתי מה מתרחש.
    למחרת הלכתי לאולטרסאונד. הראשון בהריון זה. לעובר לא היה דופק.
    הרופא שלח אותי אוטומטית לגרידה וכשניסיתי לברר איתו את האופציה להמתין שזה יקרה באופן טבעי הוא היה חד משמעי שזה בלתי אפשרי ומסוכן. כשהתעקשתי להמשיך לשאול הוא איבד את הסבלנות…
    יצאתי משם בוכה. התקשרתי שוב למיילדת שלי שחיזקה את תחושות שלי ואישרה שאין שום בעיה לחכות שההפלה תתרחש ללא התערבות רפואית ובאופן טבעי. היא הפנתה אותי לאתר של שרהלה ולמעשה כך הגעתי לכאן. לאחר שקראתי את הדברים דיברתי עם שרהלה שמאוד חיזקה אותי.
    ההמתנה לא הייתה פשוטה ולוותה בשאלות הלכתיות לגבי טהרת המשפחה, למזלנו התייעצנו עם רב שמבין מאוד בתחום ועזר לנו לעבור גם את המשוכה הזו.
    למעשה חיכיתי 4 שבועות עד שהתחילה להתפתח ההפלה.
    בהתחלה היו לי דימומים הולכים ומתחזקים במשך כיומיים. הדימומים היו בצבע חום-כתמתם עכור. ביום ראשון בערב התחלתי להרגיש קצת כאבים כמו כרבי מחזור והרגשתי שזה כבר מתחיל לקרות. מאוחר יותר ישבתי עם כמה שכנות ופתאום הרגשתי שמשהו כמו יוצא ממני וכולי רטובה. הייתי בטוחה שזה דימום מאסיבי ורצתי מהר הביתה. להפתעתי ראיתי שכל הפד, התחתונים ואפילו החצאית היו רטובים במים. זו הייתה ירידת מים!! והיא אכן סימנה את תחילת ההפלה. מיד אחרי זה יצאו כמה גושים והדימום התחלף מחום-כתום עכור לאדום-בורדו חזק. אחרי זה התחזקו קצת ה"כאבי מחזור" אבל לא הרגשתי התכווצויות או צירים.
    הרגשתי שאני צריכה לנוח והלכתי לישון. כל הלילה היה לי דימום וכאבים שמידי פעם התעוררתי מהם אבל השתדלתי דווקא לנוח ולישון.
    כשקמתי בבוקר הייתי עם המון דם. בשירותים שוב השתחררו כמה גושים. חזרתי לנוח.
    בעלי אירגן את הבנות ויצא איתן לגן.
    כשנשארתי לבד הרגשתי שאני שוב צריכה לשירותים. יצאו עוד כמה גושים. ואז ראיתי שיוצא ממני משהו שנראה כמו איזה גוש כזה. חיכיתי שזה יצא ממני אבל זה לא יצא… התחלתי לנסות לדחוף את זה החוצה כמו בלידה אבל זה לא התקדם… ניסיתי נשימות, דחיפות וכלום לא התקדם. הסתכלתי פנימה וראיתי שהשליה נמצאת ממש בפתח הנרתיק ו"תקועה "שם. עברתי לכריעה על האסלה ובזהירות לחצתי מסביב מבחוץ ועזרתי לשליה לצאת. תוך כדי חשבתי לעצמי "איכס, מה, אני צריכה לעשות את זה?? אין כאן איזה מיילדת שיכולה לעזור לי??" יצא ממני גוש בגודל של כחצי פרוסת לחם. זו הייתה השיליה ואולי היה שם עוד קריש דם גדול.
    מייד אחרי זה הכאבים נפסקו והדימום נחלש והפך לאדום בהיר.
    תהליך פשוט מדהים. כמו לידה.
    הרגשתי גדולה. שעברתי את זה. ו"יילדתי" לעצמי את השיליה. והכל עבר בשלום.
    אח"כ הייתי עייפה מאוד וישנתי כמה שעות.
    וזהו.
    תודה שוב לשרהלה.
    ולכולכן.
    בשורות טובות לכולן. ובידים מלאות.

  47. תמר הגיב:

    בס'ד

    שלום לכולן
    ראשית, אני רוצה להודות לך שרה'לה על המאמר המעולה שכתבת בנוגע למהלך הפלה טבעית. זה בדיוק מה שחיפשתי! אני כותבת, כמו שבקשת, על מנת לאפשר הצטברות של ידע בתהליך של חיים טבעיים בכלל ובנושא הפלות טבעיות בפרט. וכמובן כדי שכל מי שרוצה תוכל לקרוא ולהתחזק… עם אצבע על הדופק כמובן על מנת למנוע סכנת חיים.

    ילדתי ארבע ילדים אחד אחרי השני בלי הכרה פנימית שהתהליך עצמו יכול להיפסק באמצע, למרות סיפורי ההפלה ששמעתי מסביבי. אוכלת בעיקר פירות וירקות חיים, ומתרגלת יוגה בשגרה. נכנסתי להריון חמישי, והרגשתי די חלשה אבל לא משהו שיכול היה להוביל אותי לאיזו שהיא הבנה בנוגע לבריאות ההיריון. בשבוע 12 התחיל דימום, ובאופן הכי טבעי התקשרתי לאבא שלי היקר, שהוא רופא, והוא אמר לי שאני צריכה לגשת לבית חולים, שזו פרוצדורה ממש פשוטה, ורוטינית. השלכתי את עצמי בביטחון מלא על בית החולים ורופאיו: באמצע הלילה התחיל דימום מסיבי, קראתי לאחות ומשם נלקחתי ישר לגרידה. השתחררתי הביתה, ובביקורת אצל רופא הנשים נמצאו שאריות. בביטחון מלא ברופא ובהצעתו, לקחתי את הכדור שגורם להתכווצויות הרחם. אלא גרמו לי לנפיחות קשה ברגלים ולכאבים, עד שממש לא יכולתי ללכת. הפסקתי לקחת את המשך הכדורים שניתנו לי מראש על ידי הרופא והרגשת חוסר אונים עצומה הציפה אותי. הרופא אמר שאם הכדורים לא יצליחו להביא לפליטת השאריות ברחם, אצטרך לעבור גרידה נוספת. לראשונה בחיי התבוננתי על מערכת הרפואה שכה בטחתי בה כל חיי. ידעתי שאני לא הולכת לעבור עוד גרידה, ופניתי לחברתי משכבר הימים: טכניקת הדמיון המודרך. שכבתי, הרפיתי, ודמיינתי את הרחם פולט את השאריות שבתוכו. ואכן תוך כמה שעות הרגשתי את יציאת השאריות וראיתי אותם. אפילו לא הלכתי להיבדק… ידעתי שהתהליך הושלם.
    אחר כך נכנסתי להריון וילדתי ברוך השם ילד בריא. אחרי ההיריון החמישי חיכיתי זמן די ארוך עד שנפקדתי. בשבוע 12 הרגשתי כאבים משתקים בגב התחתון עד כי ממש נאלצתי לשכב על הרצפה למשך שעה. אחרי כמה שעות הלכתי להיבדק לראשונה מאז נפקדתי. נאמר לי בקור ששק ההיריון ריק והוצעו לי שתי האפשרויות המוכרות: גרידה או תרופות. ידעתי שהפעם אני עוברת את זה בבית, עם השם יתברך. מתפללת שיהיה תיקון לפעם הנאיבית ההיא…
    בשבת בבוקר בזמן שבעלי היה בתפילה, והילדים משחקים למטה, זה התחיל… הייתי בהתרגשות מ"לידת הבית" שאני עומדת לחוות… ומהתיקון. נכנסתי לשרותים וזרם דם עצום פרץ בבת אחת מתוכי. ללא כאבים כמעט. התבוננתי על כוחות הפליטה של הרחם מהצד, משתהה מהתהליך העצמתי, החייתי. לא היה לי שום תפקיד שם חוץ מלתת לגוף לעשות את שלו ולהאמין בו. הגוף יודע. השם יודע. הגוף יכול. אני לא מכוונת שום דבר. מתבוננת… מרגישה את נוכחותו התומכת והאוהבת של אבא בשמיים. הכל התחיל ונגמר עוד לפני שבעלי חזר מתפילת שחרית של שבת.. הילדים לא שמעו ולא ידעו מכלום. ניקיתי את הדם, נשטפתי ויצאתי. הרגשתי טוב ברוך השם. אחרי ההפלה המשכתי לצפות להריון. חודש אחר חודש בציפייה. החלטתי ללמוד את "שיטת אביבה" – אימון תנועתי המגביר את זרימת הדם לאיברי האגן, על מנת להחזיר איזון הורמונלי שהופר, ולתת מענה לבעיות שונות בבריאות האישה. שיטה ייחודית, עם עוצמות פעולה שלא הכרתי באף שיטת טיפול אחרת. מיד עם תחילת התרגול נפקדתי וילדתי את בני השישי. הרגשת עצמה ועצמאות מילאה אותי: יש ברשותי כלי עבודה לכל בעיה נשית שעלולה לצוץ, שכדאי לכל אישה ל"קנות": שיטת אביבה. מיד עם הפסקת הנקה של שנתיים תרגלתי את שיטת אביבה, ונפקדתי. בשבוע 11-12 התחילו הכתמות חומות בתחתונים ולאחר שבוע וחצי התחילו דימומים וכאבים חזקים בבטן התחתונה. הלכתי למיון רק על מנת לשלול הריון חוץ רחמי, מצב שעלול להביא לסכנת חיים (כי עד אז עוד לא נבדקתי…) ונאמר לי בקור… כי שק ההיריון ריק וכי בפניי שתי אופציות…
    הלכתי הביתה בציפייה…
    יממה בדיוק לאחר מכן, עם כאבים חזקים בבטן תחתונה, התעוררתי באמצע הלילה לדימום חזק. הפעם זה כאב הרבה יותר!! לא ציפיתי לכך. ההפלה הביתית הקודמת הייתה כמעט ללא כאבים ועברה ממש בנעימות. הפעם ישבתי בשירותים במשך שעתיים וחצי עם כאבים שמזכירים צירי לידה ודימום שלא נפסק, רקמות כהות וגושים. חולשה גדולה ורצון עז לנוח במיטה… מתי כבר יפסיק הדימום ואוכל לנוח מעט? היה נראה כאלו לעולם לא ייפסק הדימום והתמלאתי חרדה. האם מדובר על דימום מסכן חיים? התבוננתי על צבע עור הפנים – נראה בסדר, ברוך השם. אחרי שעתיים וחצי הדימום נחלש, ויכולתי להישטף וללכת לנוח במיטה סוף סוף. הייתי חלשה, על סף עילפון. שתיתי אולי ליטר מים, ובדקתי לחץ דם. אם הייתי מאבדת כמויות דם שעלולות לסכן את חיי לחץ הדם היה יורד. לחץ הדם בסדר ברוך השם! בדקתי חום. אין חום ברוך השם. אכלתי כמות גדולה של תמרים, והתחזקתי. נרדמתי לכמה שעות במשך הבוקר, ובצהריים קמתי לקבל את ילדיי ותפקדתי די רגיל. דימום כמו של וסת רגילה. הרגשתי הקלה עצומה שכל כך מהר הכל יצא ולא הייתי צריכה לחכות..
    לקראת הערב התחדשו הכאבים והרגשתי ממש צירי לידה. חצות הלילה ושוב אני מתעוררת לדימום חזק, רצה לשירותים עם כאבי צירים, ולא מאמינה! מה קורה פה? שוב צירים וחזקים בהרבה! דימום מסיבי! חולשה גדולה בהרבה. אני ממש על סף עילפון, רעדה, בחילה חזקה ובראי משתקפת דמותי החיוורת כסיד. מה קורה פה? האם הגוף "איבד שליטה" ומתחיל לפלוט דם מערכתי (שאינו יוצא מהרחם)? האם החיוורון מלמד על איבוד ברזל המסכן חיים? והבחילה, האם היא סימן לירידה קריטית בלחץ הדם? קול חזק בתוכי צועק שדימום מסכן חיים הינו תוצאה של רחם שלא מתכווץ כשורה, ושאם הדימום הנו תוצאה של התכווצויות חזקות וכאבי צירים, כנראה שהגוף יודע! צועקת מתוך חרדה עצומה לאבא בשמיים שרק יהיה איתי, שיוביל אותי בידו החמה והמחבקת, ושיאפשר לי להתמסר לתהליך הריפוי העצמתי שהוא מייעד לי. כי אני בחרדה גדולה שמא אני טועה ומסכנת את חיי…צירי לידה ממש חזקים וגוש גדול נפלט לשירותים! לאחריו מתמתנים הכאבים והדימום נחלש… אני חיוורת, חצי מעולפת רועדת, על סף הקאה, וכמעט ולא יכולה ללכת צעד. הפעם לא יכולה לנקות בעצמי מרוב חולשה. יוצאת לחדר. כל כך כמהה להיזרק על המיטה ולנוח. בודקת לחץ דם וחום והכל בסדר ברוך השם!! רועדת מחולשה ובחילה. שותה הרבה מים ואוכלת ענבים ביד רועדת. מיד משתפרת ההרגשה. החולשה החזקה נבעה מהמאמץ המסיבי. מפעולת הגוף החייתית. מבינה: כל הדימום המסיבי היה כולו מהרחם… לא נשקפת סכנה לחיי ברוך השם!! שיטת אביבה לא רק מחזירה איזון הורמונלי ומאפשרת הריון. התרגול כל כך חיזק את הרחם, וכך אפשר לתהליך העצמתי הזה לקרות. חוויתי צירי לידה, ועברתי ממש לידה בשני שלבים. התבוננתי מהצד על כוחות חייתיים שמטרתם פליטה מלאה של תוכן הרחם. אבא בשמיים אוהבינו צייד אותנו בכוחות המופלאים האלה שמשתלטים עלינו בהפלה, כמו בלידה, ולא נותר לנו אלא לעמוד מהצד, לא להתנגד. להאמין, להאמין שנבראנו עם כוחות אלוקיים של ריפוי והתחדשות. להאמין שנבראנו מלכתחילה עם הכוחות לפלוט החוצה בשלמות הריון לא תקין, ולהמשיך הלאה באמונה.
    לא ידעתי שהפלה טבעית יכולה לבוא בכמה גלים… אחרי הגל השני, חיפשתי באינטרנט ומצאתי את המאמר המקסים שלך שרה'לה. ממש תודה לך! חיפשתי ומצאתי ולמדתי. תודה לכל המשתפות פה בפורום. לא יאמן שבשום מקום אחר זה לא כתוב. לא ידוע? לא מוכר?
    שנזכה להיות חלק מחיזוק התנועה לחיים בריאים וטבעיים, באמונה, בלי פחד כלל…

  48. שירי הגיב:

    שלום לכולן. אספר כאן את הסיפור שלי, שאני כנראה, לקראת סיומו. נכנסתי להריון בהפריה חוץ גופית שניה, היו תחושות מאד ברורות, חזה שגדל, עייפות. בדיקות הדם הראו עליה בערכי הבטא… עד לבדיקות האולטרסאונד. שם, בשבוע 6, לא נצפה עובר או דופק, ולקראת סוף השבוע השביעי, ראו עובר קטן יחסית לגילו (בגודל מתאים לשבוע 6, והייתי בשבוע 7 ושישה ימים), דופק איטי ושק חלמון גדול יחסית לעובר. הסבירו לנו שזה מעיד כנראה, על התפתחות לא תקינה של העובר. את השוק הגדול, קיבלנו בן זוגי ואני, לאחר האולטרסאונד הראשון. היה נראה שמשהו לא בסדר, וחוויתי אבל מיידי. הגוף הגיב בעליית חום, ובייאוש. באולטרסאונד השני, כבר הגענו יותר מוכנים לבשורות מרות, והופתענו מאד שנצפה דופק, למרות שהבנו שהעובדה שהוא איטי, מעידה על כך שכנראה ההתפתחות לא תקינה. באותו שלב, עזבנו את רופא הפיריון שלנו, שלא התחברנו אליו ולא אהבנו את הגישה שלו, והגענו לרופא מקסים, מבוגר, שנתן לנו את כל ההסברים שהיינו זקוקים להם, את כל המידע ואת כל הסבלנות והאמפטיה. הרגשנו שאנחנו בידיים בטוחות. ביום השלישי של השבוע השמיני, יום לפני יום כיפור האחרון, התחיל לי דימום בערב. הבנתי שזהו זה. הייתה בזה גם הקלה, לדעת ש"זהו", אי הידיעה הסתיימה ועכשיו הגוף רק צריך לנקות מעצמו את מה שלא היה תקין מלכתחילה. עם הדימום יצאו הרבה חתיכות קטנות, ורודות, הדימום לא היה רב אבל התחילו כאבים די חזקים ומאותו הרגע, כל כמה שעות, לקחתי נורופן. החלטנו שאלא אם יהיה דימום מסיבי, או מצב מסכן חיים, אנחנו נעבור את מה שצריך, בבית. שמחתי שהכל התחיל לפני יום כיפור, ושנוכל להעריך את המצב עד כניסת החג. בערך יממה היו כאבים ודימום לא חזק, ואז התחילו התכווצויות ממש ממש חזקות. כאלו שמבקשות לרוקן את כל המערכות בדרך- מעיים, קיבה… התחילו לי צמרמורות וביליתי הרבה זמן בשירותים, מקיאה, עושה קקי, מקיאה, לסירוגין. בן הזוג שלי היה כל הזמן לידי, בדק מה אני צריכה, וכשלא הייתי זקוקה לו, קרא את העמוד הזה באתר, מה שנתן לו הרבה מידע והרגיע אותו, לגבי השלבים בהם אנחנו נמצאים. לי היה ברור שאין צורך ללכת למיון, למרות שממש כאב לי והייתי מכווצת כולי. באיזשהו שלב נשכבתי ליד השירותים, מתפתלת מכאבים, עד שאחרי עוד יציאה בשירותים, יצא גם גוש ממש גדול של דם. אחרי זה, הגוף ממש נרגע וגם אני. יכולתי לשבת, לשתות תה ממותק ולהחזיר לעצמי כוחות. עד עכשיו, סוף היום השלישי לתחילת ההפלה, יש לי דימומים חלשים ומדי פעם עוד כאבים חזקים, אבל לא כמו בערב השני. היום עשיתי אולטרסאונד שהראה שהרחם נקייה, ללא שאריות. זה מאד הרגיע והשלים את התחושה שהכל היה נכון, כמו שהיה אמור להיות. אז עכשיו צריך הרבה סבלנות ונשימה, אורך רוח, לעבור את המחזור הבא שינקה, ולהתחיל אח"כ סבב נוסף של טיפול פוריות. מאמינה שההריון הבא יהיה טוב ושלם.
    בריאות לכולן, תודה על השיתופים והמידע, והרבה אהבה.

  49. אליס הגיב:

    אני כותבת פה לאחר שעברתי הפלה טבעית של תאומים בשבוע 9, ומכיוון שמצאתי מעט מאד הסברים על הפלה טבעית של תאומים, ברצוני לפרט בפניכן את התהליך שעברתי מתוך מטרה להיות לעזר בזמן כה קשה. התהליך כולו מרגע הבשורה המרה ועד סיומו ארך כשבוע ועוד מספר ימי התאוששות. השתמשתי באמצעים טבעיים לזירוז הפלה טבעית כפי שתקראו בהמשך.
    עברתי הזרעה עם הורמונים בגיל 41 ו-10 חודשים, אני חיה עם בת זוג והשתמשנו בתרומת זרע. שבועיים לאחר ההזרעה גיליתי לשמחתי שאני בהריון. בדיקת אולטראסאונד ראשונה בשבוע 7 ו-3 ימים גילתה שני שקי הריון. עובר אחד בגודל תקין עם דופק ועובר שני שלא התפתח. הרופאה אמרה שמנסיונה, בהריון תאומים עקב טיפולים, כשתאום אחד מפסיק להתפתח, קורה שהתאום השני גם כן מפסיק התפתחותו. היא הנחתה אותי לנוח הרבה ולעבור אולטרסאונד נוסף בעוד שבוע. הבדיקה הנוספת הראתה שהעובר התקין הפסיק להתפתח. הלב שלנו התרסק, מה יש לומר. זה היה יום שלישי, הרופאה הנחתה אותי לקבוע תור לגרידה לעוד שבוע. היא הסבירה שהיא מעדיפה לתת בשבוע זה צ'אנס לגוף להפיל בצורה טבעית. בשלב זה לא היו דימומים בכלל.
    במספר הימים שחלפו מאז אותה בשורה שכבתי כמעט בלי לזוז בהתקפי בכי, בצער שאין מילים לתארו. הבנתי שהזמן מתקדם ושאם לא אתחיל בתהליך של הפלה טבעית אצטרך להגיע לגרידה וזה משהו שמאד לא רציתי אותו, כמו כן ההרגשה של להיות עם עובר מת בתוכי היא קשה מאד, לכן התחלתי בפעולה. דבר ראשון, שתיתי תמציות עלי מרווה בכמויות גדולות וגם תה פטל כמה שרק יכולתי, בנוסף עשיתי אמבטיה במים רותחים, אולי קצת הגזמתי בטמפרטורה של המים אבל נדמה שזה האיץ תהליך של הפלה טבעית והתחילו הכתמות קטנות וכאב בטן עמום שהלך וגבר. בנוסף ביקשתי מבת זוגי לעסות את הרחם בגב בתחתון, מעין לסחוט אותו לכיוון אחד, מלמעלה למטה, אפשר עם הידיים ואפשר גם עם מערוך רק לשים לב לא לעסות עם מערוך ישירות על החוליות התחתונות, אלא משני הצדדים שלהן. כמו כן היא עיסתה את הפנים של הירך עם מערוך שוב רק לכיוון אחד, מאזור המפשעה לכיוון הברך (טכניקה שלמדתי אצל המדקרת שלי). דבר נוסף, הסתכלנו ביוטיוב על טכניקות ברפלקסולוגיה לזירוז לידה, ועשיתי לחיצות בנקודות ברגליים לפי הנחיות שמצאנו באינטרנט. ביום ראשון בשלוש בלילה התעוררתי עם כאב גדול בבטן. יש לציין שלקחתי אופטלגין נוזלי להקלה של הכאב, מה שלא עזר במיוחד. עדיף להתארגן על משככי כאבים חזקים הרבה יותר כגון אוקסיקודון אם רוצים באמת להקל על הכאב, אבל בשלב זה, אופטלגין נוזלי זה כל מה שהיה לי ומצאתי את עצמי יושבת על השירותים באמצע הלילה ומייללת בבכי מכאב. התחילו התכווצויות בגלים, מה שנקרא צירים. בכל ציר כזה, חברתי עיסתה את הרחם שלי (באיזור הגב לא הבטן), כאילו דוחפת החוצה את תוכנו. והנה מעל בית השימוש, נפל שק הריון אחד וחלק מהשיליה שמחוברת אליו. הוצאנו אותו (עם כפפות), רצינו לעקוב אחר מה שיוצא. לאחר מכן מילאתי אבמטיה חמה וישבתי בפנים. ממש מהר אחר כך, ציר נוסף, סחיטה של הרחם, ויצא לתוך האמבטיה שק הריון נוסף הפעם גדול יותר עם עובר קטן בתוכו. פיזית הרגשתי מיד הקלה מסוימת וחזרתי לישון. אך הצירים לא פסקו והמשיכו כל היום עד הצהריים למחרת שאז גם יצאה שילייה נוספת. 24 שעות מאז שהתחילה, כמעט וסיימתי את ההפלה. אך הכאבים המשיכו וחששתי שמשהו נשאר בפנים. יש לציין שלא היה מדובר בדימום היסטרי כלל וכלל מה שהעלה אצלי את החשש שאולי זאת אינה הפלה מלאה וביום שלישי בבוקר הלכתי למוקד. הבדיקה הראתה שרוב התוכן ההריוני יצא, חוץ מקריש דם אחד בגודל של 8 מ"מ. הונחתי לתת לגוף לעשות את שלו ולפלוט את הקריש לבד. ואכן באותו לילה, לאחר יום שלם של כאבים חזקים, גופי פלט את הקריש הנותר. ההקלה הפיזית היתה מיידית וכאב הבטן פחת משמעותית. למחרת בבוקר התחילו כאבי בטן מסוג אחר, כמו כאב מעיים ולא משהו ברחם. ושוב עברתי עוד יומיים בהם הייתי חלשה מאד אך עם דימום מועט, ועם כאבי בטן שהלכו ונחלשו. ביום ראשון בדיוק שבוע אחרי שהתחילה ההפלה, ושבוע וחצי בלבד לאחר בדיקת האולטרסאונד בה גילינו שאיבדנו את העובר, הדימום פסק כמעט לגמרי. בשבילי האפשרות לראות את השקים ואת העובר יוצא ממני, זאת הזדמנות לפרידה מההריון ומהעובר, והתנחמתי מעט בעובדה שהרחם שלי, יודע לעשות את העבודה כמו שצריך.
    אני רוצה לציין ולהודות ללימור כהן, http://www.limon100.com ,אותה מצאתי עקב שיטוטי באינטרנט, אשר דיברה איתי בסבלנות גדולה ועזרה לי להבין מה לעשות.

  50. מור הגיב:

    היי
    אחרי הפלה טבעית בשבוע 7 .
    התחיל הפרשות חומות והתכווצויות ולאט לאט ההפרשות נהיו דימום והכאבים התעצמו.
    באולטרסאונד הכל היה נראה תקין שק הריון ודופק אבל אחרי כמה ימים כבר לא היה דופק ונפל לבד בלי התערבות נוספת .
    כרגע מחכה לווסת החודשים להתנקות ולנסות את מזלי שוב פעם מחדש
    מודאגת שאין לי בעיה כלשהי ובעצם זה קורה וזה עוד חלק מההריונות שלא צלחו וההריון הבא יהיה כבר תקין ובריא

    אין ספק שלכתוב ולקרוא פה מאוד מנחם ונותן תקוות
    תודה

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )