25 בנובמבר, 2010

דרך חדשה – פרק רביעי

יום שני, 2.8.10

הגרון חנוק. אני צריכה להתקשר לטלי – מנהלת ביה"ס בחוקוק ולהודיע לה שאנחנו מבטלים את הרישום של גילעד לשנה הבאה לבית-המעין, ובמקביל להתקשר לתיקי – מנהלת ביה"ס רמת-כורזים, ולהודיע לה שאנחנו מחזירים את גילעד לרמת כורזים – להיות כמו כולם.

זה מה שהוא הכי רוצה: "להיות כמו כולם". אני מבינה אותו. זה כל-כך תמים לרצות להכנס לכלא הזה. כלא ה"כמו כולם". בתמימות, ובלי לשים לב אתה מוותר על מי שאתה כדי להיות "כמו כולם". אתה עדיין בכלל לא יודע שאין דבר כזה – "כמו כולם". אולי, בעומק נשמתך אתה מבקש ללמוד את השיעור הזה בדיוק. אולי זו הדרך שאתה מבקש לעצמך. כאילו אומר לי: "אמא, אני מבקש ממך שתאפשרי לי להכנס לכלא, כדי שאוכל בהדרגה להתפקח, להבין שאני בכלא, ואז אוכל בהדרגה לדרוש לעצמי מחדש את החופש שדרוש לי, ולצאת לחופשי, אך הפעם מתוך מודעות". הלוואי. לא אוכל למנוע ממך את המסע שאליו אתה מבקש לצאת. זה יהיה כמו לכלוא אותך בכלא אחר: "כלא החופש הכפוי". חופש כפוי הוא כמובן חופש מדומה. החופש האמיתי כרוך בבחירה אישית ובאחריות אישית.

האחריות האישית שלי כללה את הדאגה לחופש שלך, כל עוד היית תינוק ופעוט, וילד צעיר. אבל היום אתה מבקש שאאפשר לך אוטונומיה על החופש שלך, גם אם מנקודת מבטי האישית זה אומר לאפשר לך לכלוא את עצמך בכלא ה"כמו כולם". זכותך. לך על זה.

אבל, לא. זה לא מספיק. אני לא יכולה ולא רוצה לנטוש אותך לדרכך. עלי לשחרר אותך לדרכך בעודי מברכת אותך בברכת הדרך. עלי גם להוסיף ולתמוך בך לאורך הדרך. עלי להמשיך ולהיות לצידך בכל רגע, ולתת לך את הכתף שעליה תוכל למרר יום אחד בבכי ולשאול אותי את השאלה הנוקבת: "אמא, איך נתת לי להכנס ככה לכלא? למה לא מנעת ממני? למה לא הצלת אותי מעצמי? מה, לא ידעת שאני תמים?" ואני אענה לך: "ילד אהוב שלי, אתה והחיים הכרחתם אותי. באמת שלא רציתי. באמת שניסיתי להימנע ולמנוע ולחסום ולא לתת. אבל אתה והחיים הייתם חזקים יותר. ואני שמחה על המסע הזה שלך. אני מברכת עליו. כי עכשיו אתה לפחות יודע איפה אתה נמצא. וזה המון. זה כמעט כל מה שצריך בשביל להצליח להיות במקום אחר, שגם אותו יהיה עליך לבחור. וגם אליו תצטרך לחתור, ולנוע, לצאת ולהגיע.

אתה הולך לישון עכשיו במיטת אפריון מפוארת שבראשה מתנוססת כתובת באותיות של זהב: "כמו כולם". אין לי דרך לדעת עד מתי תארך תרדמתך. אולי חודשים ספורים, אולי שנים ארוכות, אולי חיים שלמים, ואולי כמה מחזורי חיים… אבל בסופו של דבר אתה תקיץ. אתה תתעורר ותדע. תדע ותהיה מודע להמון היבטים של המציאות ושל עצמך. זה המסע. תפקידי לאפשר לך אותו. אני מודה לך ולאלוהים על שנתאפשר לי ללוות אותך כברת דרך מסויימת לאורכו. במובן כלשהו אתה עומד לצאת בקרוב לדרכך האישית, ועם זאת, כמו תמיד, אנחנו ממשיכים יחד. כמו שתמיד היינו. כמו שתמיד נהיה. אוהבת אותך אהבת-עולם, מאז ולתמיד. אמא.

7 תגובות   (רסס)

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    כשאני לא כמו כולם – אני מרגישה שאינני מצליחה להשתלב בעולם.
    האם להשתלב בעולם אומר בהכרח לוותר על האני שלך?

    נראה לי שתקופה זו עם ילדיה מנסה ללמד אותנו את השיעור הזה.
    כיצד ניתן להשתלב בעולם מבלי להיות חריג.
    כיצד ניתן ניתן לשמור על נקודת המבט שלי בתוך ההמון ללא מאמץ מיותר אך עדיין בלי דרישה שלי שההמון ישנה עצמו לנקודת המבט שלי.
    חלק יצטרכו לצאת החוצה ולגלות שטוב להם שם, ולהרגיש שכך הם משתלבים בעולם. וזה בסדר.
    אבל רובינו, נראה לי, יצטרך להיות בתוך הכמו כולם ולגלות איך ניתן לשמור על האני שלך. ללא מאמץ מיותר.

    אין הרבה אנשים שניתן לקחת מהם דוגמא.
    לכן יש פה דרך חדשה לסלול.

  2. רון הגיב:

    את פשוט מדהימה.
    כ"כ נוגעת בי. אני עוברת את מה שאת מתארת ומודה לך על התובנות והראיה שלך. את מחזקת אותי מאד והכתיבה שלך נפלאה. מחכה להמשך..

  3. אילה הגיב:

    חגית יקרה
    לפני 10 שנים עברנו מהוד השרון לחוף הכרמל, כדי שאוכל לרשום את בנותי (7, 9) לבית הספר "מיתר" שבקיבוץ בית אורן…
    מצאנו דירה קטנה ל"בינתיים" חתמנו חוזה…
    והן, אחרי שני ביקורים (עוד לפני שהתחילה שנת הלימודים) ב"מיתר" פסקו פה אחד: "הילדים הולכים כאן לאיבוד!, אמא, אנחנו רוצות ללמוד בבית ספר רגיל!"…
    היום – הבכורה התגייסה לצבא. רק כשהייתה בתחילת י"ב – "הבינה" שעשתה טעות חמורה… ועזבה את בית הספר מעגן מיכאל (בית ספר של 1200 תלמידי המועצה האיזורית חוף הכרמל) ולמדה במסגרת פרוייקט "הילה" בזיכרון יעקב, מעין שיעורים פרטיים של משרד החינוך… והשלימה את לימודי הבגרות שלה.
    ואחותה הצעירה – בת ה-16.5 ממשיכה בחירוק שיניים באותו בית ספר ענק ואימתני "רגיל" בי"א, כשבכל שנה היא "שוקלת" לעזוב למסגרת אחרת… אך לא עושה זאת כדי להמשיך ולהיות עם חברותיה… (בהתחלה זה היה בחטיבת הבינתיים.. כדי להמשיך ולהיות עם אלה שלמדה איתם ביסודי… ואחר כך, בחטיבה העליונה, כדי להמשיך ולהיות עם אלה שהיתה איתם בחטיבת הביניים…)…
    ואני…
    בכל שנה, לאורך כל השנים האלה, כשהיו קשיים, הצעתי לעבור למסגרות אחרות שהיו זמינות כאן, באיזור שלנו… (הפעם כבר לא הצעתי לעבור דירה כדי שנהייה קרובים למסגרת המתאימה לדעתי…) ובכל פעם, נשקלה האפשרות, והוחלטה שוב ההחלטה "להיות יחד עם כולם"…

    ה"כולם" הזה הוא תמיכה לילדים בשעות שהם לא איתנו, וחייבים לכבד את זה… כי ההתמודדות שלהם עם ה"לבד" שלהם, בשעות שהם מבלים בבית הספר, היא רחוקה מאיתנו, לא "ידועה" לנו, ולא מאפשרת לנו לתמוך בהם מרחוק… הם צריכים את האשליה של הביטחון שלהם עצמם… משהו שהוא בינם לבין עצמם. ולנו, כהורים, אין שום דרך להיות שם בשבילם. לפחות זהו הניסיון שלי והאופן שבו אני רואה את הדברים.
    כפייה – של איך שאני רואה ורוצה את המציאות בשבילם – היתה מחוץ לתחום האפשרויות בעבורי.

    וככה, כשאני קוראת את הכאב שלך, ואת המוכנות שלך ללכת עם גילעד בדרכו שלו, וללוות אותו עם החלטותיו, אני מבינה אותך לגמרי.

    כשהייתי ילדה באתי בטענות להורי שלא בדקו את איכות ורמת בית הספר שבו למדנו, לפני שעברו לגור בסביבה… ונשבעתי לעצמי, שאני לא אעשה את זה לילדים שלי… ושאני אדאג שנגור בסביבה שבה בית הספר הוא בית ספר טוב…
    לאורך השנים הבוגרות שלי, גם הגדרתי לעצמי מהו אותו "בית ספר טוב", וכשהגיעו הבנות לגיל שבו הרגשתי שחייבים לשכן אותם באותו בית ספר טוב, גיליתי למגינת ליבי, את חוסר האונים האולטימאטיבי.. הזה … שאת כל כך מיטיבה לתאר אותו. הם מחליטים בשביל עצמם. ואין לנו אלא לכבד את החלטותיהם.
    יישר כוח.

  4. חגית נובק הגיב:

    המון תודה לכולכם על שאתם מלווים אותי במסע הזה. אני מאושרת על הזכות ללוות גם אתכם. חגית.

  5. עודד נתנאל הגיב:

    חגיתוש, זאת אשתו של.
    אין כמוך ברגישות שלך, ומעבר לזה בדרך ההתבטאות שלך.
    בעצם קבלתך והשלמתך באמת עם המסע של גלעדי, אני מזהה עוד משהו.
    האם את מזהה את המסע שלך בבחירתך בדרך "כמו כולם" כשאת היית ילדה ?
    הם סלחת לאותה בחירה לא מודעה ותמימה שלך?
    המודעות שלך מצמיחה אותה מעלה מעלה. עד אין קץ.
    אוהבת אותך על כל מה שאת עוברת.
    מדהים שככה את כותבת ביומן. זה לגמרי נראה כמו עריכה מקצועית של הוצאת ספרים.. לא ייאמן!
    מצפה לקרוא עוד.
    באהבה.

  6. אסנת_ש הגיב:

    אני רוצה לומר שאני מאוד נהנת לקרא את מה שאת כותבת.
    אני נפעמת לקרא על הכבוד הרב והאמיתי שאת רוכשת לבנך. את לוקחת ברצינות וכובד ראש את הרצונות שלו שזה לא דבר שמובן מאליו. להסתכל על ילד כשווה. ולא לומר אני מבוגרת ורואה את העולם מזווית שהוא לא רואה עדיין, לכן אני אחליט את ההחלטות בשבילו.
    צריך המון כוחות להיות במקום שאת נמצאת בו. להיות באמונה ובאהבה. את נותנת לי המון השראה.
    אוהבת אותך
    אסנת

  7. יאנושה קוריציקה הגיב:

    כל בחירה וכל החלטה תהיה הטובה ביותר הנכונה ביותר .לילד בבגרותו תהיה ביקורת ותרעומת כלפי הוריו. ואו שימנף אותה לצמיחה או לקיבוע .ההכלה הקביעות הגבולות ואהבת ההורה אלה חומרי הגלם הנחוצים ולא בית ספר זה או אחר

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )