זרע של צנונית
אודי זרע בחצר זרע של צנונית
פעולה ראשונה. מלאת תקווה. אנחנו שותלים שתיל. נוטעים נטע.
מתחילים לגדל משהו בלי לדעת עליו דבר.
הולכים אל הלא נודע.
אמרה לו אמא: "אני חוששת שזה לא יגדל"
אמר לו אבא: "אני חושש שזה לא יגדל"
אמר לו אחיו הגדול: "זה לא יגדל!"
הרבה פעמים הסביבה מטילה ספק.
בפעולה שלנו, בתקווה שלנו, בדרך שלנו.
לא תמיד זה במילים. לא תמיד זה מבחוץ.
לפעמים אנחנו מטילים ספק בעצמנו.
קשה לנו לדעת מה יצא מן הזרע שטמנו.
אנחנו עוד לא מקבלים תוצאות ואין לנו שום הוכחות.
אנחנו פשוט מאמינים ומקווים ומרגישים שככה צריך.
יום אחר יום טיפל אודי בזרע הצנונית: עקר את העשבים מסביב
והשקה את האדמה במזלף הקטן.
כך שאנחנו ממשיכים בדרכנו. אנחנו מטפחים את התקווה שלנו.
אנחנו מגדלים את הזרע שטמנו, ואנחנו ממשיכים בעבודה שלנו.
אולם לא נראה דבר –
ועוד לא נראה דבר.
הכי קשה להמשיך לעבוד כשלא רואים שום תוצאה.
ועוד יותר קשה להמשיך להאמין בדרכך.
כל בני ביתו חזרו ואמרו לו: "אודי, זה לא יגדל!"
בייחוד כשלא עוזרים לך בזה, ולא תומכים בך.
בייחוד כשהאנשים הכי קרובים אליך מרפים את ידיך ולא שותפים לאמונתך.
אך אודי הוסיף לעקור את העשבים
ולהשקות את האדמה במזלף שלו.
לפעמים אנחנו מתגברים על כל זה וממשיכים ומתמידים בדרכנו.
אנחנו יכולים להיות גאים בעצמנו שיש לנו כוחות. ואמונה.
בפעמים אחרות אולי באמת ירפו ידינו.
או תשתנה אמונתנו. או תשתנה דרכנו. גם זה בסדר.
לפעמים זה אפילו נחוץ. לפעמים צריך לשנות כדי לשאת פרי.
והנה, יום אחד
נבטה הצנונית. (בציור רואים צנונית גדולה ומוכנה)
האמת היא שלפחות בטבע, זה לא קורה ביום אחד.
ולכן גם אפשר להתמיד.
כי רואים נבט קטן. ואז גבעול. ואז כמה עלים.
ואז הוא גובה, ונוספים עלים. ואז פרח, ולבסוף פרי.
מה שמאפשר לנו להתמיד באמונתנו ולהמשיך בעבודתנו.
אבל יש גם דברים שכן קורים ביום אחד.
תינוק למשל, נולד בבת אחת.
ותשעה חודשים צריך להאמין ולטפח ולחכות.
והרי אודי ידע כל הזמן שהיא תגדל.
האמנם? בדרך יש לנו ספקות. דאגות. חששות.
ואנחנו לא יודעים.
אנחנו לא באמת יכולים לדעת מה ילד יום.
מה ינבט ומה יבכיר ומה יפרח ומה יצא מהשתיל שלנו.
אנחנו יכולים, שוב, רק להאמין ולקוות.
מצד שני, אם אנחנו מאוד מאמינים, אז בסתר ליבנו אנחנו מקווים לטוב.
אנחנו עלולים להתאכזב אם משהו לא יצא, לא יצמח כמו שרצינו.
והרי הישקנו וטיפחנו וגידלנו! ומה פתאום יצא כל כך אחר ממה שחשבנו?
והרי מגיע לנו הפרי הבשל והמוצלח הזה שקיווינו לו, שעמלנו בשבילו.
אז אנחנו צריכים לחזור אחורה.
לזכור שאנחנו לא יודעים.
לזכור שאנחנו עושים עבודתנו באמונה ונותנים כמיטב יכולתנו,
ואז נותנים לפרי להבשיל בדרכו. להיות מה שהוא.
ושמחים בו כפי שהוא.
מקסים!!
זה באמת סיפור מקסים, עם מעט מילים אבל הרבה כוונה מזוקקת מאחוריהן..
חשבתי גם שאולי לפעמים ילדים (וגם אנשים, אבל אולי פחות..) עושים דברים רק בשביל העשיה עצמה, אולי בלי בכלל לחשוב או לתכנן את התוצאה של אותו מעשה…זה כיף לשים זרע באדמה וזה כיף לטפל ולהשקות ומה רוצים כולם "יצמח, לא יצמח, מה זה משנה, העיקר שנעים לזלף מים ככה מהמזלף ולטפל באדמה.. הא! יצא עלה! אמאאא!" 🙂
אני זוכרת את הגירסה הזו של הסיפור מהילדות אבל לא מזמן מצאתי שהוציאו את הספר בהוצאה מחודשת ושם הזרע הוא של גזר והילד בכלל לבוש אחרת…מעניין למה שינו את זה אז..והכותבת רות קראוס והמאייר קרוקט ג'ונסון שכתב ואייר גם את "אהרן והעיפרון הסגול" היו בכלל זוג נשוי..
תודה לילך.
במעט מילים כל-כך הרבה ומדוייק לי תמיד ובימים אלה של השקיה דו צדדית וכמעט בלתי פוסקת במיוחד !!
אני דווקא לא אוהבת את הסיפור הזה
לא אוהבת את הסביבה השלילית ולא מאמינה שזו סביבה טבעית או רצויה
נכון יש בחיים מכשולים וקטנות אמונה אך
ללא אהבה שום דבר לא גדל
וצריך כפר שלם או שבט שלם בכדי לגדל ילד
אז מה מצא הכותב בנתינת נפח כל כך גדול לקטנות האמונה הסביבתית
הייתי רוצה שהתבנית שסיפור הזרע יסופר בה תהיה חובקת ,אוהבת וגדולת אמונה
ולמען האמת זה מה שקורה במציאות ומעודד הגשמה
למרות שתמיד ימצאו חלוצים שיגדלו למרות התנאים הקשים
קצת דור שני… הסיפור הזה… דור של למודי סבל שהיו צריכים להתגבר,
טוב שכך אך לא טבעי שכך
עשב השדה,
גרמת לי לחשוב שוב על הסיפור ולראות אותו מזוית שונה. הנטייה הטבעית שלי היא לראות אותו כמו שמתארת לילך.
אני מסכימה איתך שיש בעייתיות מסויימת בעובדה שהסיפור הוא על ילד שנאחז באמונה הפרטית שלו מול חוסר האמונה של סביבתו הקרובה…בטח שעדיף לגדול עם ולספר על סביבה תומכת ומאמינה.
מצד שני, הבן בן חמש שלי סיפר לי את הסיפור מהספר יום אחד והוא לגמרי לא לקח קשה את העניין הזה..וזה גם מראה לי שאפשר אולי לראות את הסיפור בשתי הדרכים. במקרה *הזה* לא האמינו איתו, לא נעים אבל קורה לפעמים, כשהילד גדל בסביבה *שבדרך כלל* תומכת ומאמינה, ועדיין, הצליח לו..
אני חושבת ככה: אנחנו יכולים לאהוב את זה או לא, אבל בדרך כלל אנחנו צומחים דווקא מתוך הקושי. כשהכול זורם והרמוני, אין סיבה ממשית לעשות שינוי.
ככה זה בחיים, ובספרות: כשאין קונפליקט אין מתח, כשאין מתח אין עניין, וכשלא מעניין לא קוראים..
איזה עניין יש בסיפור שבו הכול הרמוני וזורם? איזו צמיחה יכולה להתרחש שם?
השיר שעלה לי לראש …השיר הראשוני היה
"יחד"
"ורק אם נאמין בלי שום דאויין בשמש העולה…"
מאד חשוב להאמין
להאמין בילדים
יש מקרים שהילדים "מתעקשים " שמשהו יקרה,הציפיה הרבה פעמים מגשימה את עצמה
נזכרתי גם בקלטת של "זרעים של מסטיק"
אם נחשוב שוב, זאת לצערנו הסביבה הטבעית, אנחנו ההורים למודי הניסיון נוטים לא פעם לחסוך מילדינו את הצער שבכשלון, את האכזבה, את התיסכול. אנחנו לא צריכים כל הזמן לתקן או לנסות "להציל" את הילדים שלנו. למעשה אם לא מדובר בהצלת חייהם, אנחנו אף יוצרים נזק בהתערבות שלנו. החיים יזמנו להם כשלונות ואכזבות ותיסכולים גדולים וקטנים, אם נמנע מילדינו את הכשלון, את ההתמודדויות הקשות של הילדות, אם נרפד אותם כל העת בתמיכה אינסופית, ניצור מבוגר חסר אונים, מפונק המפחד להתמודד מול המציאות. ההצלחה של אודי למרות ניסיונות ה"הצלה" של הוריו, היא גדולת מימדים עבורו, ממש כגודל הצנונית בסיפור….. לפעמים כדאי להתבונן בילד מבלי לשפוט את מעשיו או לנסות למנוע ממנו את הלמידה העצמית הפנימית שלו. יצמח יצמח, לא יצמח, לא יצמח, אנחנו פה עבורו בכל מקרה.