7 בדצמבר, 2010

גיל שלוש וקצה האצבעות

הילד הקטן שלי בן שלוש, ופתאום אני מרגישה משהו בקצה האצבעות.

עד עכשיו לא היה לי זמן לזה, וגם לא פניות נפשית ומרווח נשימה. כל פעם שהתחלתי לעשות משהו ידעתי שתוך דקות ספורות מישהו יקרא לי, יצטרך את עזרתי, את נוכחותי, או לפחות את תשומת לבי. לא שלא עשיתי כלום מלבד לטפל בילדים, אבל יכולתי לעשות רק דברים שלא מצריכים יותר מכמה דקות של תשומת לב רצופה (או שאפשר לחלק אותם למשימות שכל אחת מהן לא מצריכה יותר מכמה דקות של תשומת לב רצופה).

ופתאום עכשיו, כמה חודשים אחרי שבני הצעיר חגג שלוש שנים לחייו, יש לי מדי פעם מרווחי זמן ארוכים ללא הפרעה. חצי שעה, לפעמים שעה, וקורה שגם יותר.

אני זוכרת דיון עם אמא שהיתה מתוסכלת מכך שהיא לא מצליחה לעסוק במה שרצתה כי התינוק היה זקוק לה כל הזמן. אמרתי לה אז שגידול ילד זה פרוייקט של שנים ושלא נשאר זמן לעשות חלטורות מהצד. אבל כמה שנים נמשך הפרוייקט?

שלוש.
כמובן שכל ילד הוא שונה, וכמובן שזה לא שפתאום אפשר להפקיר אותם לעצמם. אבל אצל הרבה ילדים יש שינוי בין גיל שלוש לארבע, ופתאום האינטנסיביות של פרוייקט חדש הופכת לליווי שקט של עסק שכבר פועל מעצמו חלק גדול מהזמן.

אצל האנתרופוסופים אומרים שעד גיל שלוש הילד חי על האנרגיות של האמא. ובאמת אצל כל הילדים שלי הרגשתי שבסביבות גיל שלוש הם פתאום נתנו לי מרווחי נשימה, פרקי זמן משמעותיים שבהם יכולתי להוריד את רמת הקשב שלי אליהם למינימום.

ויש משהו במרווחי הנשימה האלה, מעבר רק לנשימה. את האנרגיה שמתפנה אפשר פתאום להפנות לאפיקים נוספים.

וכך קרה שהסתכלתי בתמהון בקצות האצבעות של ידי השמאלית, וקלטתי שלראשונה זה עשרים ומשהו שנה שהן כואבות. אז, כשהייתי נערה, התחלתי לנגן בגיטרה וחוויתי את כאב ההסתגלות של האצבעות למיתרים. ופתאום עכשיו שוב, אחרי שכבר שנים לא ניגנתי יותר מכמה דקות רצוף, הבנתי שהתפנה לי מספיק זמן להסתגל מחדש לנגינה, או לכל עיסוק אחר שדורש יותר מכמה דקות.

ואני מרגישה את זה בקצה האצבעות ותוהה: מה עכשיו? הפרוייקט העיקרי של חיי בשנים האחרונות עבר משלב ההקמה לשלב הליווי. מה מגרד לי לעשות עכשיו בקצות האצבעות?

6 תגובות   (רסס)

  1. בשמת_א הגיב:

    כל כך נכון וכל כך מקסים (-:

  2. שגית רי הגיב:

    "מה מגרד לי לעשות עכשיו בקצות האצבעות?"

    אם הן גם הוריקו קצת אז אולי גינון?
    🙂

    ואהבתי את "הפרוייקט העיקרי של חיי בשנים האחרונות עבר משלב ההקמה לשלב הליווי."
    אני גם מרגישה ככה, לרוב, ומצאתי פתאום הרבה מרץ וזמן לעשות הרבה דברים…פתאום, מחדש, נפתחות לי הרבה אפשרויות.

  3. תמי גלילי הגיב:

    מעודד. תודה.

  4. נעמה הגיב:

    איזה יופי. תודה 🙂

  5. ענת הגיב:

    מה מגרד לך לעשות בקצה האצבעות? אולי עוד אחד?
    (אולי בגלל זה רווח של שלוש שנים בין הילדים הוא כל כך פופולרי)

  6. דפנה הגיב:

    בימים אלו אני חווה ממש את הדברים שכתבת.
    הבן שלי בן שלוש וחודש.
    את השבוע לפני יום הולדתו השלישי עברתי בהרהורים, עצב, אפילו סוג מסויים של אבל, דמעות, פרידה, או ידיעה מפוכחת שיותר לי יהיו לי תינוקות צמודים, תובעניים, קטנטנים…
    תחושה של הזדקנות. סיומה של תקופה.
    ציון היומולדת היה לי חשוב ביותר.
    איכשהו, בחודש שעבר מאז, לאט לאט אבל בטוח, כל הנ"ל התחלפו באיזו שהיא הקלה כמעט בלתי מורגשת, איזה אויר שנכנס פתאום, אלו משאלות לב שכוחות שהגיע הזמן להגשימן, דחפים להגשמה, רצון לזמן לעצמי, שחרור שלו.
    בשבוע האחרון, לפתע פתאום שמתי לב שאני רואה אם ותינוקה הזוחל והיא אחריו, ואני אומרת לעצמי – כמה שאני לא מתגעגעת לזה…
    לא חשבתי שמחשבה כזו יכולה בכלל לעלות על דל מוחי…

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )