22 בדצמבר, 2010

"אדמה דואגת למי שדואג לה"

(הכותרת היא ציטוט מפי חסן אלהיב, טובה זנגריה.)

אני אוהבת את הגינה שלי. אהבה כזו שהיא מן לחישה נעימה בלב. הרומן שלנו נמשך כבר יותר משמונה שנים וכל פעם אני אוהבת אותה מחדש.

אתם בטח מתארים לעצמכם גינה מפוארת, עצי פרי עמוסים קלמנטינות מבשילות או משירים עלים צהבהבים בסתיו, שאם ירחם עלינו ה' תכף הוא כבר חורף גשום, אמן אמן אמן.

טוב, זו לא הגינה שלי.

הגינה שלי, לטיפולי האישי הצמוד, היא גינת ירק בעיקרה. גינה שבמרכזה כליל גדול, מוקפת מרוות, שיבה, רוזמרין ועשבי תבלין וריח. גינה שמשתנה כל עונה. עונה למזג האויר המשתנה באירוח צמחים שונים.

באביב היא מתארגנת לאירוח ארוך של עגבניות פלפל וחציל. מכינה להם שעשועים כמו עלי בזיליקום ופטרוזליה, שעועית מטפסת, פרחי טגטס וחרצית. בסתיו היא מתרעננת. יש ביקורים קצרים של חסה, צנון, צנונית, אפונה, קולרבי, לפת, כלניות, נוריות ופרגים. וביקורים ארוכים של תרד, גזר, שומר, אשולציה, קייל, רוקט, שומר, כרוב, כרובית וברוקולי.

הגינה משתנה ובכל זאת שומרת לעצמה זכרונות.

בהתחלה כשרק התחלנו יחד, הגינה היתה לי הפתעה גדולה ושמחה. כל פעם הבנתי משהו חדש. ניסיתי משהו שונה, זרעתי, שתלתי, נטעתי. זיבלתי, הפכתי את האדמה. והיא במזל של מתחילים נענתה.

היו לנו עליות ומורדות. הצלחות וכישלונות, תקופות של יובש ותקופות של צמיחה. אבל עכשיו אנחנו כבר מכירות זו את זו היטב. אנחנו מתאמות צפיות, אנחנו ישות אחת.

כשאני עובדת בגינה בכל יום אני מתחילה מוקדם בבוקר. לפעמים רק משקה, לפעמים מעשבת, לפעמים זורעת, מכינה לזריעה. ואז מתעוררות הדבורים. ואנחנו עובדות יחד. וכשמתחמם, אני הולכת לעבודות הבית והן ממשיכות.

הגינה שלי כבר יודעת מי צריך לצמוח היכן. הספיח משנים קודמות זוחל בן הערוגות ומוצא לו את המקום הנכון והתנאים המתאימים לו.

לפעמים יש לנו חילוקי דעות. אני ממקמת צמח בערוגה אחת והגינה הזריעה אותו באחרת. אז אנחנו מתפשרות. מעבירות חלק מהשתילים, משאירות חלק, זוללות חלק. (לא רק אני גם החרקים.)

אנחנו מבינות אחת את השנייה הבנה מרובת שנים ואסירת תודה.

אני והגינה.

הגינה שלי היא הגורו שלי. היא מלמדת אותי מהו הגמול האמיתי להתמדה וסבלנות. היא מלמדת אותי להקשיב לעונות, לצרכים המשתנים של האדמה. היא מלמדת אותי לתת לפני שאני לוקחת, מלמדת אותי על האיזון, על הכבילות והחופש, על סודות גלויים של מה שחי וצומח לצידנו, על חלקנו בעולם הזה.

איך אפשר שלא לאהוב אותה?

2 תגובות   (רסס)

  1. מאת עצם_מעצמי:

    האדמה דואגת לא רק למי שדואג לה
    אמא אדמה,כמו כל האימהות שבנינו שיודעות היטב כמה מסירות נפש נדרשת מאיתנו להיות נוכחות,לאפשר,להעניק לילדינו,גם כאשר הם סוטים מהמסלול ולא נותנים. יותר מכך: מקלקלים,פוגעים,משמידים אפילו-כפי שהתרבות האנושית בת זמננו עושה לאמא אדמה שמעניקה לנו מטובה . היא נותנת לנו גן עדן ואנחנו מרעילים אותה
    בפגיעה בה אנחנו פוגעים בעצמנו
    לאמא אדמה יש יכולת להתחדש ולשקם את הטבע שלה, אבל אנחנו-בני התמותה-אם נכלה את קיומנו כאן-נתכלה בעצמנו.

    תודה על מה שכתבת.
    מי ייתן וכולנו ניצור יותר ויותר איים של טיפוח האדמה ודאגה לה, נדע להשתמש בשפע שהיא נותנת לנו ולהחזיר רק טוב

  2. מאת חגית נובק:

    שלומית, תודה. בעיקר על האהבה, אבל גם על ההשראה, ועל זה שאת מתמידה בחריצות רבה גם בעבודת האדמה, וגם בעבודת האדם. האהבה, על כל פנים, שותפה לשתיהן.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )