2 בדצמבר, 2010

דרך חדשה – פרק חמישי ואחרון (לעת עתה)

יום שני 4.10.10

בוקר. מעין חזרה לישון, והילדים כולם הלכו ליומם. זה היום השני ללימודים אחרי שכל החגים הסתיימו. אתמול גם התחיל המפגש השנתי בפארק הירדן (כבר שמונה שנים שהמפגש הזה הוא החופשה השנתית שלנו). איזה סלט.

יום ראשון 10.10.10

אתמול בערב חזרנו מפארק הירדן. במהלך השבוע כל אחד מאיתנו "התגנב" לשם בדרכו, לפי בחירתו ושיקול דעתו. אני ירדתי לפארק בבקרים יחד עם מעין, ובכל פעם הבאתי איתי עוד קצת ציוד. נעמה החליטה לוותר על שני ימי לימודים, וביום שלישי בערב הסעתי אותה אל הפארק וחזרתי בכדי לישון בבית ולדאוג לנטע ולגילעד בצאתם לעוד יום בבית-הספר. נטע החליטה לוותר על יום לימודים אחד, וביום ה' לקראת הצהריים ירדנו היא, אני ומעין עם כל יתר הציוד והאוכל. באותו יום בערב הצטרפו אלינו גדי – שלא היה מוכן לוותר על אף יום עבודה, וגילעד – שלא היה מוכן לוותר אפילו על שעה אחת בבית-הספר. "אמא, היום מתחילים ללמוד חקלאות. אני חייב להיות". – כך הוא בתגובה להצעתי לוותר לפחות על יום ה' בבית-הספר, לטובת שהייה של יום נוסף בפארק הירדן.

יום שלישי 12.10.10

הדהודים מהמפגש בפארק הירדן:

בשבת השתתפתי במעגל דיון שהנחו אורנה ועודד. הכותרת היתה: החינוך הביתי בגילאי "היסודי". (כותרת אוקסימורונית שכזאת. ביטוי לתבנית הבית-ספרית שמקננת בכולנו). ובאמת, הדיון הוביל מהר מאוד לשאלות ולהתמודדויות  של הורים לילדים בגילאי השש ומעלה, שבאופן כמעט אוטומטי שוקלים מענה לבעיותיהם במסגרת הממוסדת. לא בהכרח מאהבתה של המערכת הזאת, אלא יותר כמעין ברירת מחדל, שהמחשבה נמשכת אליה כמו מעצמה, כי בדרכה הבית-ספרית אינה זוכרת כיצד להפתח בפני אפשרויות נוספות.

הדיון היה מעניין ופורה, והסתיים ברצון של רבים לדיוני המשך במגוון של נושאים. ולמרות זאת יצאתי ממנו בתחושה חמוצה של החמצה. הרגשתי שפיספסנו בו איזו מהות חשובה, שלקח לה כמה ימים להתנסח בתוכי למילים. הרגשתי שבדיון הזה, ובעוד דיונים דומים בנושאי חינוך-ביתי והורות בכלל, הולך ומתעמעם זוהרו של הקסם. זה הקסם שמשך אחריו את ליבי בתחילת הדרך, כשברגע אחד של חוסר שיקול-דעת שכלתני נהיתי אחרי תחושות הבטן העמוקות שלי, ושלפתי את בנותיי ואת עצמי מכל המסגרות שהיינו נתונות בהן – חזרה הביתה.

אני מודעת היטב לפער העצום שבין האידיאליזציה של החינוך הביתי לבין החיים עצמם. חינוך ביתי זאת באמת עבודה קשה ואינטנסיבית. במיוחד כאשר, עם השנים, נולדים עוד ילדים, ונוצר מצב מורכב שבו לעיתים הורה אחד (לרוב זו אמא), נאלץ לתת מענה לשפע של צרכים משתנים במשך שעות רבות בכל יום, ובנוסף: קניות, בישולים, כביסות, סידורים, "הקפצות" ברכב, ועוד המוני תפקודים צפויים ולא צפויים… ועל כל אלה אמורים לנצח זוג הורים – ביחד, והרבה פעמים – לחוד. כאשר כל אחד מהם שקוע גם בתוך עצמו, עם עיסוקיו הייחודיים שחלקם מוקדשים לצרכי פרנסה, וחלקם – המייתו הרוחשת של המוח – השופט, ומנתח, מאשים ומתלבט; ותודעה, שבתוך כל הכאוס הזה גם מנסה ללמוד את שיעוריה ולגדול.

נכון. אלה הם החיים. אבל מעל לרובד הדחוס והתזזיתי הזה קיים תמיד רובד נוסף. כמו שמיים כחולים וזוהרים שלעולם נמצאים שם – אינסופיים ומושלמים בהיותם, גם כשמעלינו, כאן על האדמה, רועמים רעמים ומתרגשת סופה. הרובד הזה, העליון, והקסום של החינוך הביתי, הוא זה שהיה לי חסר בדיון ההוא בפארק. הרגשתי שכולנו הנחנו לעצמנו לשקוע בתוך צרות היומיום, ושכחנו איך להרים את העיניים ולשאת את מבטנו מעט למעלה מזה. שכחנו איך לשמור על קשר עם המהות, ואיך להשתמש בקשר הזה על-מנת שנוכל להטען בכוחות, באנרגיה ובשמחה במהלך חיי היומיום. קצת שכחנו איך לחזור ולהתאהב שוב מחדש במשלח-ידנו. כי חינוך ביתי בעיני, הוא קודם כל מקצוע. ואם אני מצליחה לזכור ולאהוב את הסיבות שבגללן בחרתי בו, אני יכולה להמשיך ולהנות ממנו גם, ועל-אף ששלושת ילדי הבוגרים בחרו השנה ללכת לבית-הספר.

לפעמים, תוך כדי הכאוס, אני מרשה לעצמי להזכר ולחייך. להזכר ברגע ההוא שבו ידעתי בתוכי כי עלי לנטוש את הקריירה האקדמית המצליחה והמבטיחה שלי, ופשוט לחזור הביתה. אני נכנסת בתודעתי לרגע ההוא, וחוזרת ושואלת את עצמי: מה היו הדברים שגרמו לי לבצע תפנית חדה כל-כך במסלול שטרחתי להטוות לעצמי מראש? אני נזכרת, איך בכל יום, כשנפרדתי מבנותיי הקטנות, והמשכתי לאוניברסיטה, הרגשתי בכאב איך אני מוותרת על העיקר לטובת הטפל. עם הזמן העיקר הזה הלך ונהיה יותר ויותר עיקרי, והרחבת הדעת האקדמית נדמתה כהולכת ונהיית טפלה לעומתו. אני ממשיכה ובודקת עם עצמי: מה היה שם כל-כך עיקרי? על מה בדיוק לא רציתי לוותר? וזאת התשובה שנובעת ממני עכשיו: לא רציתי לוותר על הקסם. הרגשתי אז שאלוהים חנן אותי בהזדמנות המופלאה והחד-פעמית להיות נוכחת ביצירתן ובהתפתחותן של שתי בנות-אדם מדהימות. ואני מצאתי בהזדמנות הזאת סיכוי למידה כה רבה של שמחה, ואהבה, וריפוי, וצמיחה, עד כי לא יכולתי לוותר עליה. פשוט נהיתי אחריה כמו דורותי על שביל האבנים הצהובות, אשר יוצאת אל מסעה המופלא אל ארץ עוץ, וכל תקוותיה וסיכוייה מתגלמים בצעד הבא על השביל… המילים והדימויים שבוקעים להם עכשיו מתוכי כמו לקוחים מעולם הקסם והאגדה, כי זה באמת הלך הרוח שאפף אותי אז. הרגשתי כמו ילדה קטנה שהסיטה דלת של ארון פשוט, וגילתה מעברה האחר עולם של קסם. עולם לא מוכר של חופש אינסופי…

לכן, בכל פעם שהדיון בסוגיות של חינוך ביתי נסוב על שאלות של למידה, או חברה, או קושי פיזי להכיל, או כעסים, או "מה איתי?", מתעורר בי הצורך לשוב ולהזכר ברובד הקסום, השופע, החופשי, האוהב. להזכיר לעצמי את המניע העמוק והמהותי לבחירה בחינוך הביתי. להזכיר לעצמי עד כמה זה נעים לסייע לאלוהים במלאכת הבריאה, ועד כמה זה מרחיב את הלב ואת הדעת ללוות מקרוב צמיחה של ילדים מראשיתם ממש. מהיותם תפילה, או כמיהה כמוסה של הלב, דרך עיבורם, הריונם, לידתם, ינקותם, ילדותם והתבגרותם.

בשביל להזכר בכל זה אין לי צורך לפנות זמן מיוחד. אין לי צורך להרגע, או לעשות מדיטציה או לצאת לנופש. האמת הזאת חיה בתוכי והיא זמינה לי בכל רגע. אני נזכרת בה תוך כדי בישול, או קניות, או סידור החדר.זה לא לוקח לי יותר מרגע קצר אחד ביני לבין עצמי. אני מחייכת בליבי, תוך שאני מטיילת במבטי על פני החדר או החצר, ומשתהה מעט על כל אחד מבני-ביתי – כל אחד בעשייה שבה הוא עסוק ברגע הזה. אני מאפשרת לליבי להתמלא שמחה וגאווה, ולתודעתי להכיר בדרך הארוכה שעשיתי עד כאן – עם עצמי, עם אישי ועם ילדינו. אני נזכרת בסיבה העמוקה לבחירה שלי בדרך החינוך הביתי, ומאפשרת לעצמי בכל פעם מחדש לבחון את הדברים, ולבדוק האם ליבי מבקש לחזור ולבחור בה, או שאולי הגיעה העת לפנות לדרך חדשה?…

10 תגובות   (רסס)

  1. מאת אסנת_ש:

    תודה חגית. אהבתי מאוד את מה שכתבת. תודה על התזכורת של הקסם. כי זה באמת מה שמחזיק גם אותי בימים הקשים.

  2. מאת פלונית:

    ואהו, זה כמו למשוך את החבל משני קצותיו, לאכול את עוגה ושתשאר שלמה, או שמא לרקוד בשתי חתונות באותו זמן? לא חשוב מה הדימוי המתאים, אבל נדמה שזה מעין מצב ביניים כמעט בלתי אפשרי של לא פה ולא שם. כדרכם של מצבי ביניים גם זה יחלוף כשתמצאו לכם את הדרך החדשה הנכונה לכולכם ובעיקר כשתהי באמת שלמה איתה. בהצלחה.

  3. מאת ניצן_אמ:

    אני כל כך כל כך מסכימה לעניין השמים. הייתי עכשיו בחורף ארוך ארוך, כשהשמים ממעל הם רק זיכרון עמום וכל נשמתי נוהה למעט ויטמין E.D.אָל… ועכשיו מרגישה שיש סוף סוף רווח בין העננים וכל זוהרו של האפשרי נפתח בפניי מחדש.

    בדיוק השבוע הוזכרתי שבחרתי בתואר אקדמי שאיתו אוכל להיות בבית עם הילדים. כבר בגיל עשרים ידעתי שבתמונה האידיאלית שלי אני בבית והילדים איתי. זאת, כי יש רק חרטה אחת שאני לא רוצה להתחרט בסוף ימיי, וזו החרטה שלא גידלתי בעצמי את הילדים שלי ובעצם עסקתי בדברים שבסכימה הגדולה של הדברים הם בעצם פחות חשובים בעיניי.

    ואני קוראת אותך, וברור לי שאת מגדלת את הילדים לגמרי בעצמך כל עוד זה מה שהם צריכים, ומאפשרת להם לגדול חלקים מהזמן בעצמם, או בעזרתם של אחרים, כאשר זה מה שהם צריכים, ובסוף מה שהם יצטרכו זה לגדל את עצמם ושאת תהיי שם, אמא. אני מרגישה שיש אמת גדולה בהענות נקיה לצרכים נקיים של ילדים. ושהיא מספקת את הצרכים שלי כרגע ואולי בכלל.

    ומה איתך? את שם, בשבילם, בשבילך, ואני מקבלת ממך השראה.

    תודה תודה.

  4. מאת עשב_השדה:

    ריגשת אותי ואני חורטת בליבי את המשפט הזה:
    "להזכיר לעצמי עד כמה זה נעים לסייע לאלוהים במלאכת הבריאה"
    בעני זה משפט רחב יריעה ואינו מתייחס רק לחינוך ביתי או להורות באשר היא
    הוא ממש מתאר בעיני תפיסת עולם בסיסית לגבי כל רגע בחיים
    כל כך קל להיות שם בשמחה
    האם לכך התכוונו אנשי הרוח והדת במינוח "עבד אלוהים"?……
    יש כאן רצף שעובר ביון שרתות לשותפות וכולל את שניהם, תודה

  5. מאת ורד לב:

    מרחיב את הדעת, כרגיל.
    תודה, חגית!

  6. מאת שני_צו:

    להוויה הזו של קסם הזו קוראים גם אמונה.
    והיא דווקא עלתה במעגל המדובר כשאורנה אמרה שהיא מאמינה בחינוך הביתי ואת הקשיים שעולים בדרך היא רואה מנקודת המבט של מי שמאמינה שהחינוך הביתי הוא הדבר הטוב ביותר לה ולמשפחתה. (ציטוט לא מדויק בכלל).

    באמונה דבק שם לא טוב אצלנו החילוניים. יותר "נחשב" להגיד- אני חושב, אני בודק, אני מטיל ספק, וכן הלאה. אבל המצב הנפשי/רגשי הזה של -לחיות מתוך אמונה- הוא שאפשר ומאפשר לאנשים לפעול בניגוד מוחלט לתפישות חברתיות ותרבותיות. לא רק כשהכול זורם וסבבה, אלא גם אל מול קשיים ושאלות משמעותיים.

  7. מאת עדינה ניפו:

    חגית יקרה,
    איזה יופי כתבת.
    ריגשת אותי ונגעת בי.
    הזכרת לי מה חשוב.
    נתת לי טעימה של החסד והרך ששופעים ממך ומדבקים ומחזקים ומעצימים את כל מי שסביבך.
    תודה לך על המילים ועל שאת חולקת איתנו את כל העושר הזה.
    את השראה גדולה מאד מאד.
    אוהבת אותך אהבה גדולה.
    ושוב תודה.

  8. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    "להזכיר לעצמי עד כמה זה נעים לסייע לאלוהים במלאכת הבריאה, ועד כמה זה מרחיב את הלב ואת הדעת ללוות מקרוב צמיחה של ילדים מראשיתם ממש. מהיותם תפילה, או כמיהה כמוסה של הלב, דרך עיבורם, הריונם, לידתם, ינקותם, ילדותם והתבגרותם.
    אין מילים!
    קלעת בדיוק למטרה.
    תודה על הניסוח הנקי והחד.

  9. מאת רחלי בהרל:

    תודה חגית
    קראתי היום את כל הפוסטים שלך שלא הספקתי בשבועות האחרונים.
    זה מה שקורה כשאני מנסה לשלב חינוך ביתי עם עבודה ועוד כמליון דברים…
    התרגשתי עד דמעות מדברים שכתבת.
    אני מתחברת בקלות לעצב הפרדה, אפילו שהם עדיין איתי בבית.
    כשאנשים שואלים אותי "איך זה, החינוך הביתי הזה", אני אומרת שהעבודה הקשה כבר נעשתה.
    עכשיו הדברים כמעט קורים מעצמם. אני ממש מרגישה שעוד הרף, ואני כבר צריכה לחפש לעצמי מקצוע מרכזי אחר…
    איזה כיף שקראת לזה מקצוע.
    הדברים שלך עוזרים לי להתחבר למקום הזה של הודיה ולתזכורת לעצמי שמה שאני עושה
    הוא בעל משמעות.
    תודה

  10. מאת הדס סדן:

    חגית היקרה וגם שאר החברים באתר-

    אני מחפשת לתכנית מיוחדת שהולכת להיות בקשת, ערוץ 2, משפחות מיוחדות.

    הגעתי לאתר הזה והוקסמתי.

    במידה ומישהו מתעניין ורוצה לשמוע עוד פרטים, אשמח אם תצרו איתי קשר.

    הדס 0546848847 hadasadan@gmail.com

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )