27 בדצמבר, 2010

סדהנה פורסט

לפני שנים מספר מצאנו את עצמנו בקהילה בינלאומית (אורוביל) בדרום הודו, שוקלים לממש את חיינו וחלומנו.

החלום היה צנוע ומוכר: כמה משפחות בחינוך ביתי חיות יחדיו על פיסת אדמה, מגדלות יער, אוכל וילדים אל החופש האין הסופי. החלום הצנוע הזה הפך למציאות שונה לחלוטין, בה סדהנה פורסט היום הוא מקום שחיים בו כעשרים איש באופן קבוע, מתוכם שלוש משפחות עם ילדים, וכאלף מתנדבים בשנה שמגיעים לתקופה שבין שבועיים למספר חודשים.

החלטה אחת מרכזית לקחנו אני ואבירם, שהיתה הבסיס לכל מה שהתהווה: החלטנו לא להגיד "לא" לכל מי שרוצה להיות פה!

וכך היה שכאשר המתנדב הראשון הגיע בימים הראשונים וביקש להשאר איתנו, אמרנו, בוא נמצא חלקה יבשה ובטוחה לשים בה מזרון, כרית ושמיכה. וכך הגיע הבא אחריו ואמר גם אני רוצה, איפה אפשר לשים את הראש? באותם ימים כשהכל היה עדיין חלוצי, היה לנו כבר בית שימוש אך עדיין לא בשימוש, יצאנו החוצה לשדה לעשות את צרכינו. אז בינתיים מצאנו פתרון נחמד, דר לו עודד בבית השימוש. מאוחר יותר כשניפרדו דרכינו הוא מאוד הודה לנו על הכנסת האורחים ועל כך שלימדנו אותו שבית שימוש הוא קודם כל בית!

כך החלו להגיע אחד אחרי השני אנשים, משפחות, חיות – ממש עליה לרגל. השמועה עשתה לה כנפיים, ועברה מפה לאוזן: יש מקום בדרום הודו, יש שם אנשים מוזרים אבל משהו קורה שם בחווה, שווה לבקר.

אז הם הגיעו ורצו לקחת חלק ביצירה. היצירה ששייכת לכולם – "סדהנה פורסט".

וביחד עם האנשים מתפוצות העולם, נדבך על נדבך נבנתה לה קהילה. חפרנו באר, בנינו בתים, שתלנו עצים וגידלנו ירקות. כל יום החכמנו ולמדנו איך הופכים לקהילה, כשהאתגר האמיתי הוא האנשים שבאים והולכים, באים והולכים.

תודה על כך שבתקופת שהותכם בסדהנה פורסט… לא תביאו אוכל מעובד ולא טיבעוני לחוה.
תודה על כך שבתקופת שהותכם בסדהנה פורסט… לא תשתמשו בסמים ובאלכוהול.
תודה על כך שבתקופת שהותכם בסדהנה פורסט… לא תשחקו משחקים תחרותיים עם הילדים.
וכו'…

התודות הללו הלכו והתעצבו והצליחו לשמור על חיי שיגרה ברורים, זורמים וקהילתיים.

ולתוך ההוואי הזה גדלים הילדים.

כשהייתי בהריון עם אושר, הבנו אבירם ואני שלא נשלח את אושר לבית ספר. במשך כמה שנים חשבנו: אם לא בית ספר אז מה כן? והתשובה אליה הגענו בסוף כל ההתלבטות היתה: הטבע! הטבע יהיה בית סיפרנו, אנחנו צריכים לעשות משהו עם האדמה, לחיות קרוב לשמש ולירח.

וכך בין כרמים ושדות, פפאיה ואננס, עצי נים ובניאן, סכרים וברכות בוץ, רצות שתי בנותינו היחפות וחיות את חייהן עם בעלי החיים, הצמחים והאנשים.

כאשר לכל אחד יש את הזמניות שלו, וזהו חלק מרכזי בלמידה. העגבניה היא עונתית, וגם המלפפון, אבל הפפאיה גדלה כל השנה. הנחש מופיע בעיקר בימי הקיץ החמים, מחפש לו מים על פני השטח, והצפרדעים מקרקרים בחוזקה בעיקר אחרי הגשם. המתנדבים באים והולכים, חלקם נשארים לשנה שנתיים, ואמא ואבא תמיד שם באותה ביקתה במיטה הגדולה, מתעוררים  לקול ציוץ הציפורים, או לקולו של קופוסוומי אבירם "ונגה ונגה"…

אתמול הייתי בסדנת תקשורת לא אלימה ביחד עם שליו ביתי הקטנה בת השלוש. נתבקשנו לשוחח בזוג, ולהחליף רשמים מה הדבר המרגש או המפתיע שקרה לנו השבוע? כאשר ניסיתי לשאול את שליו את השאלה הזו, כל מה שיכלה לענות לי זה שעכשיו היא מטפסת על הגג של הבקתה בה ישבנו, ושהיא רצה וקופצת על הכריות… ההווה הוא החלק המרכזי של חיינו.

אין לנו את התשובות מה יהיה בעתיד אבל יש לנו את החוויה היומיומית.

ואני יושבת וצופה בבנותינו, במתנדבים הבאים והולכים ובעצמנו גדלים לתוך החוויה הזאת שנקראת "סדהנה פורסט".

6 תגובות   (רסס)

  1. מאת שגית רי:

    מקסים!
    תודה רבה!

  2. מאת איילת:

    בדיוק (בשבוע שעבר..)נזכרתי במודעה שקיבלתי לפני כמה שנים של זוג ישראלים שמקים חווה אקולוגית בדרום הודו
    נזכרתי כי אני מעלה רעיונות של איפה אני רוצה להיות איפה לגור וגם להתפרנס או לפחות שתהיה לי קורת גג ומזון

    ידעתי ששמרתי את המודעה במחשב
    חיפשתי.. ומצאתי!

    די מדהים לפגוש עכשיו את מה שאת כותבת
    טוב לדעת שאתם שם
    ומי יודע,אולי יום אחד אבוא לבקר

  3. מאת עשב_השדה:

    וואו,
    אפשר לבוא ולהשאר?, האם תווך השהיה תלוי בי?בכם?בקהילה?
    מה עושים בחווה , למה מתנדבים?
    האם יש מקום למשתקעים פוטנציאליים?
    וגם האם יש תמונות? כתובת אינטרנט?

  4. מאת מיכל:

    היי יורית.
    הייתי בסדהנה פורסט למשך שבועיים וחצי חלומיים באוקטובר האחרון בזמן ששהיתם בהאיטי.
    השהות בחווה נתנה לי חוויה שלא הכרתי לפני כן, עבודת האדמה. נהנתי לקום בבוקר ואף לעשות את מסע ההשכמה במשך שבוע ולהתחיל את היום בשמחה. מסתבר שזה אפשרי.
    הכרתי אנשים מדהימים וגם המשכתי לטייל משם עם בחור מקסים מצרפת, בן.
    תודה על האיפשור להיות חלק ממשהו כל כך טוב!
    מיכל

  5. מאת אפרת:

    ואיפה כל הקשיים והאתגרים? והיום יום שאינו חלומי?
    ואיפה כל זה נכנס בקהילת אורוויל עם כל הקשיים והאתגרים והבעיות שלה?
    ועם כל הטבע, מדובר בגידול מנותק ממשפחה מורחבת ואוהבת, הדבר הכי טבעי שיש (לגדול במאה ה-21 בלב אוכלוסיה הודית נזקקת באי-חברתי עם ים מתנדבים מתחלפים ושלל כללים זה בטח לא בדיוק טבעי. בטבע אגב יש תחרותיות).

    מצטערת להרוס את הקו המתלהב של התגובות, אבל זה נשמע יותר כמו ברושור פרסומי מאשר ככתבה. גם על הקיבוץ בשנות ה-80 היה אפשר לכתוב אחד כזה.

  6. מאת גילית:

    אנחנו היינו שם ב 2003 , וכמו בקיבוץ היו כבר חיכוכים וריבים, אבל המקום מדהים עם בתים יפיפיים שכולם בנו לעצמם וליד, העוני ההודי שטוען שלקחו לו אדמות ולא מרוצה מה"משוגעים" שמשתלטים,
    מסיפורך יורית זה נשמע חוויה מקסימה ואני שמחה בשבילך

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )