ספרים, סרטים, ומוזיקה שאהבנו 15 בדצמבר, 2010

שני סיפורים על הבראה

"סוד הגן הנעלם" מאת פרנסס הדג'סון ברנט
"הגנן הנאמן" מאת קלאריסה פינקולה אסטס

שני סיפורים קטנים ופשוטים על הריפוי שבגנים וביער, בזרע החדש ובאדמה.

סוד הגן הנעלם

הרבה שנים חיפשתי את הגן הקסום, הנעלם, שמחכה נסתר רק לי…
קראתי את הספר כילדה ומאז לא הפסקתי לחפש. הרבה פינות נוי נסתרות בקיבוץ "זכו" להפוך לאותו גן אבוד ליום או לשבוע..

הספר יצא לאור בשנת 1888 או בשנת 1909 (הדעות בעניין הזה חלוקות) והפך לרב-מכר. אני בטוחה שהודות לסיפור המקסים והטוב שבו אבל אולי קצת גם בזכות שמו. בשבילי, למשל, מספיק שילוב המילים "גן נעלם" כדי לעורר חלומות וגעגועים. אולי כי אנחנו עוד זוכרים באיזה תת-תת-תת-מודע את הגן ההוא שאיבדנו.

הסיפור מספר על מרי לנוקס, ילדה אנגליה בת תשע, שמתעוררת בוקר אחד בהודו הקולוניאלית לחורבן מוחלט של חייה כפי שהכירה אותם – הוריה מתו מקדחת וכל משרתיה ברחו. היא נשלחת להתגורר באחוזתו של דוד עשיר ביורקשייר שבאנגליה.

בתחילת הסיפור מרי היא ילדה אומללה, חולנית וכעורה שגדלה בחסך רגשי גדול וללא שום קשב או רצף. כשהיא מגיעה לאחוזה, היא פוגשת את מרתה, נערה משרתת פשוטה מהכפר שמציעה לה ידידות ושולחת אותה לשחק ולהתרוצץ בחוץ. בעזרת ההיגיון הבריא של משפחתה של מרתה והשהות בגני האחוזה מתאוששת מרי ומתחילה להבריא.
היא מתחברת עם אדום החזה ומוצאת את הגן הסודי שננעל ונזנח לפני שנים, היא פוגשת את דיקון, אחיה של מרתה וילד טבע חברותי שגדל חופשי באדמות הבור והביצות והיא מגלה את קולין – בן-דודה היתום, האומלל והחולני שמוסתר גם הוא באחוזה.
נוצר קשר משמח ומרפא בין החולה והאומלל – מרי, קולין והגן הנעלם ובין הבריא והמיטיב – משפחתה של מרתה והטבע המעורר של יורקשייר. שני ילדים לא אהובים ועזובים וגן אחד זנוח ומקולל מבריאים יחד ושוב פורחים.
וכדי להרבות שמחה ולהשלים את התמונה, גם דודה של מרי, שליבו נשבר כשמתה רעייתו ומאז הוא נודד בודד בעולם, חוזר הביתה אל בנו ואל הגן.

"בימים שחלפו החלה מעבדת את הגן בעזרת מקל מחודד שמצאה, חושפת את האדמה מן העשבים השוטים שחנקו אותה ומאפשרת לצמחי הגן לנשום מעט….היא חשה כמי שנכלא בתוככי סיפור אגדה. הספרים המעטים שקראה ואהבה היו כולם ספרי אגדה, ובכמה מהם נכתב על אודות גנים סודיים. לפעמים אנשים נרדמו בהם למשך מאה שנים, מה שנראה לה טיפשי למדיי. לה עצמה לא הייתה כל כוונה להירדם, למעשה, הייתה מתעוררת והולכת עם כל יום שחלף במיסלתוויט."

כילדה, אני חושבת שאהבתי את הסיפור בעיקר בגלל קסם הגן הנסתר והסוף הטוב. כשפגשתי את הספר שוב כהורה בוגרת שמחתי למצוא בו גם הרבה הגיון בריא, אהבת טבע ושמחת חיים.
סוזן סוורבי, אימם של מרתה ודיקון, שמגדלת שנים עשר ילדים ש"כל היום הם מתרוצצים ומשחקים שמה באדמות הבור..והאוויר שם זה מה שמשמין אותם.." היא אשת כפר פשוטה, מלאת חוכמה ומוערכת מאד והיא הקול הבריא והנכון שמכוון את כולם להחלמה.
אני לא ממש יודעת מה היו המוסכמות והמנהגים החברתיים בשנים שבהם חייתה פ.ה.ב, אבל בספר היא מציגה תפישות עולם ידידותיות ומשוחררות שנעים לפגוש.

הגנן הנאמן

באנגלית נקרא הספר "The Faithful Gardener" ובעיניי, גם הפירוש 'מלא אמונה' או 'מאמין' מתאים לשמו של הספר.

ק.פ.א. היא פסיכואנליטיקאית יונגיאנית אמריקאית ידועה ומספרת סיפורים מחוננת. היא נולדה למשפחת פליטים מכסיקנית ואומצה, כילדה, ע"י משפחת פליטים ממוצא הונגרי. היא גדלה בכפר קטן בארצות הברית בשנות הארבעים והחמישים והטבע הפראי נוכח מאד בסיפוריה.

בסיפור הזה מסופר בעיקר על אחד הדודים המאמצים שלה, ש"בזמן מלחמת העולם השנייה בהונגריה, אולץ לעזוב את ביתו הכפרי הקטן ובדרך כלשהי הצליח, כפי שאמר, "בעזרת כוחות עליונים שאיש אינו מבין" להישאר בחיים.." אבל ק.פ.א., שהיא מספרת סיפורים בחסד, שוזרת את הסיפור הזה עם עוד סיפורים ומעשיות.
היא מתארת חיים כילדה בבית קטן מלא פליטי מלחמה שהביאו איתם את זיכרונות האימה והמוות, כמו גם את הסיפורים ואת הרצון למצוא תקווה ומשמעות חדשה לחיים ואיך דודה ההוא מצא את השלווה שלו בעבודת האדמה ובעצים.

אני לא אנסה לתאר יותר. הסיפורים מעורבבים אחד בשני ואין אפשרות להפריד בניהם בלי לקלקל. ישנו הסיפור על הדוד והסיפור על "האיש ההוא" וה"מעשייה המאלפת על זה אשר לעולם אינו מת".
בעיניי, הספר הזה כולו הוא על הכוח המרפא והנתינה שבאדמה, בזרע החדש ובעצים.

"…בזמן שהלכנו, היה הדוד מהרהר, "שמעתי אנשים שואלים, 'איפה גן עדן?' אה! בכל מקום שאנו עומדים על האדמה, אנו עומדים בגן עדן…….נכון שבמקומות רבים גן עדן כוסה ונשכח. אבל אפשר להחזיר אותו לחיים. בכל מקום שבו האדמה יבשה, שבו אין משתמשים כהלכה, או אין משתמשים בו כלל, גן עדן נמצא בה, ממש מתחתיה…"

ורק עכשיו אני שמה לב שבלי כל כוונה מודעת סידרתי את שני הסיפורים האלה אחד בהמשך לשני, ככה שאת התשובה לשאלה ששאלתי כילדה בסיפור הראשון "איפה אותו גן נעלם?" עונה הדוד מהסיפור השני בציטוט שהבאתי. "בכל מקום שבו יש אדמה." 🙂

2 תגובות   (רסס)

  1. נעמה וייס הגיב:

    חיבור מעניין בין שני הסיפורים
    תודה

  2. לילך שגב הגיב:

    אהבתי את ההתייחסות לטבע ככוח מצמיח ומרפא. זה בעצם נראה עכשיו מובן מאליו אבל כשקראתי (את סוד הגן הנעלם, נראה לי שבגרסא מקוצרת כי אני לא זוכרת התייחסות לאמא של מרתה ודיקון) זה לא לגמרי היה בהיר לי.
    יש לי ציטוט נורא יפה על עצים אבל אני לא בבית, אז כשאהיה.. תודה!

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )