סבא משה זכרונו לברכה, תמיד עבד בגינה. גם כשכבר היה מבוגר מאד, המשיך לגזום את הורדים בגינות החברים בקיבוץ. היה עובר מגינה לגינה עם המזמרה שנראתה כאילו היא מאז ומתמיד, לובש את בגדי העבודה שלו, חובש את כובעו, ומעל הנעליים, רגליו מלופפות במין בד שעד היום איני יודעת לשם מה נועד. היה עומד ומתבונן, מביט מכאן ומכאן ובעדינות גוזם כל ענף וענף.
את התמונה הזאת אני משחזרת עכשיו בראשי כשסבא כבר לא בין החיים. היא נחרתה בזכרוני על כל פרטיה, אבל רק היום, אחרי שחברה הדריכה אותי בסבך אומנות הגיזום, אני מצליחה להבין מה הוא עשה.
סבא תמיד רצה ללמד אותנו ולחלוק איתנו את ניסיונו ואת פרי עמלו. הוא ידע לגדל גפנים, לגדל ירקות, לגדל עצי פרי ולטפל בהם לאורך עונות השנה. עם תחילת האביב היה מביא שסקים שעוד לא ממש הבשילו, ירקרקים חמצמצים, ואנחנו היינו אוכלים אותם בתאווה כי לא היתה לנו סבלנות לחכות להבשלתם. סבא הכיר לנו את האבוקדו שגדל על העץ שנטע ליד ביתו, ולימד אותנו לשים עליו לימון מהעץ. הוא לימד אותנו לשים לימון גם בסלט ולהוסיף לו תערובת צמחי תבלין שאסף מהיער. אנחנו, הנכדים קראנו לזה "חָנְצֶ'ס קָבּולֶה".
סבא ידע שללמד משמעותו לעשות ביחד. אי אפשר ללמוד לעבוד בגינה בתאוריה, אי אפשר ללמוד אם אין מי שעושה ביחד אתך. בכל ביקור אצל ביתו הבכורה היה מטפח את גן הירק שעיבדה ביחד עם ילדי הגן שלה. ואני זוכרת אותו מתעניין ושואל, כשהיתה באה לביקור, מה עלה בגורלה של הגינה, איך מתפתח השתיל של עץ הלימון? ה"חכמות" של סבא היו נטועות באדמה. ואני לא רציתי ללמוד אותן. הגינה לא עניינה אותי. לעבוד בגינה? אני? אני אהבתי לעסוק בענינים שברומו של עולם. קראתי ספרים.
סבא חי בתקופה שאנשים אכלו את מה שנתנה להם האדמה. הם ידעו לטפל באדמה, ידעו להעניק לה את התנאים כדי שתניב את יבוליה. אני גדלתי בדור אחר. בפעם הראשונה שהתחלתי לעשות גינה, מתישהו בסוף שנות השלושים לחיי זרעתי בה זרעי שעועית, ולא זהיתי את הצמחים שעלו ופרחו בה. אלה היו צמחי הפלפל שהגיעו לגינה עם הקומפוסט שהכנתי משאריות המזון.
בסך הכל שני דורות מפרידים ביני ובין סבא, ואיזה מרחק.
רק שני דורות, ולא כל כך רחוק. מסתבר שבאופן כלשהו התמונות של סבא שעובד בגנה עדין טבועות בזכרוני וכשמבשילים התנאים המתאימים הן יכולות להתפענח בתוך ההווה. אבל לשם כך צריך לעבוד בגנה.
אבל במקום להפשיל את שרוולי ולצאת לגנה אני יושבת כאן וכותבת לי את הגיגי הסיום לגליון הגינון.
מתוקה. עצוב או שמח?
מרגיש לי גם וגם 🙂