10 בינואר, 2011

שששששש

ששששששש…
התחלתי ללמוד פאולה.
ששששששששש…

לא, זו לא שיטת פאולה.
גם לא טכניקה.
זו דרך, דרך להכיר את הגוף, דרך לתת לגוף להכיר אותי, דרך לדבר עם הגוף ולתת לו לדבר.
אני מניחה ידיים על העיניים ומקשיבה בתשומת לב למה שקורה בגוף.
מרגישה את הידיים המונחות, מחממות את ארובות העיניים, הגבות, הלחיים.
מרחיבה את תשומת הלב עד שאני מכילה את כל הגוף, מאפשרת לכולו לעלות לתודעה שלי.

ששששששש… אני משמיעה צליל שמזכיר לי אם שמהסה את תינוקה הרך. שששש ילדי, אני חושבת לעצמי ומעגלת את שפתיי, הופכת להיות צינור לצליל.

אלו שיעורי הבית שלי.

אני משווה בין טכניקת הויפסנה שאני מכירה ומנוסה בה, לבין דרך פאולה.

בויפסנה אני יושבת בישיבה מזרחית, זקופה, מקשיבה להנחיות המורה ולתחושות בגוף שלי. חשה את האויר הנכנס ויוצא מבעד לנחיריים, חשה את זרימת הדם בגוף, את ברכיי הכואבות, את גבי המתאונן על הישיבה ודי מהר המחשבות לוקחות אותי לכל מיני מקומות רחוקים, אני נזכרת בארועים, חושבת על אנשים, שוכחת להקשיב לגוף. כאבים צפים, מחשבות, רגשות, כעסים. סנקארות, קוראים להן בויפסנה. התודעה מדי פעם בורחת מהתחושות בגוף ואז במודע אני מחזירה את תשומת הלב למה שקורה בגוף, הרואה ואינו נראה. צופה במתרחש אך עוצרת את הפעולה. מקפיאה בכוח את הגוף, למרות שכולו משתוקק לנוע. כזו היא הויפסנה.

גם במדיטציה, כמו ביוגה אותה תירגלתי מספר שנים, נמצאת ההרפיה. צריך להרפות את הגוף, זאת אומרת להתעלם מהצורך להניע ולזוז ולהכריח את השרירים להיות בהרפיה.

השרירים שלנו לעולם אינם בהרפיה. גם הרך הנולד קופץ את פיו ומשחרר אותו, מניע את ידיו, קופץ את אגרופיו, עוצם ופוקח את עיניו. ההרפיה בה אני מנוסה היטב מקשה עלי את לימודי הפאולה.

ולעומת זאת בפאולה עלי לתת לתנועות הנולדות מתוך הגוף לייצר את עצמן. לתת ליד שמשתוקקת להתרומם – להתרומם. מלחמה פנימית מתרחשת אצלי, ואני מאפשרת לידיים לזוז, לרגליים לנוע, לאצבעות הרגליים להתקפל פנימה. התנועה נולדת מתוכי ולראשונה מזה זמן רב אני מאפשרת לה להתקיים, עומלת לביטול ההרפיה המותנית שבי.

אני שוכבת על הגב, ידי מכסות את עיני ואני מתבקשת להקשיב ולהרגיש מה קורה בגוף. מתוך הרגל הויפסנה, מתוך הרגלי ההרפיה והיוגה, אני מרפה ומחכה. מורתי מזכירה לי להקשיב לגוף, לשים לב ולתת לתנועות להתפתח.

שששששששש…

אני לוחשת, הקול מתהדק ומתרווח, גם הצליל משתנה.

הצליל משתנה וגם הגוף שלי משתנה. ללמוד פאולה זו תשומת לב מעשית, ולא די בתשומת לב. אני חייבת לאפשר תנועה.

שששששששש…

5 תגובות   (רסס)

  1. מאת שגית רי:

    מקסים עינבל, תודה!

  2. מאת תמי גלילי:

    מרתק. תודה.

  3. מאת עשב_השדה:

    אמנות האיפשור , תודה

  4. מאת בשמת_א:

    תיארת את זה מקסים! עוררת בי חשק לחזור לששששששש (-:
    כדי לעשות את התנועה בדרך הכי מדוייקת, אני תמיד נזכרת בצילום שהיה בילדותי על קירות קופת חולים: תמונה של אחות במדים, עם אצבע על השפתיים, מסמנת "ששששש!" שקט!
    כשאני מניחה קלות את האצבע על השפתיים, זה יוצא הכי מדוייק.

  5. מאת עינבל ויסמן:

    תודה בשמת. ניסיתי, זה באמת מדייק את הצליל.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )