אני משייטת לי בשמי ההתבוננות בגבהים משתנים. מתבוננת בחיי, עושה מאזנים, מסיקה מסקנות, מפיקה תובנות. תלמידה מסורה של שיעורי החיים.

לפעמים, אני אי-שם למעלה, מביטה ממעוף הציפור. רואה את התמונה הרחבה, מבינה הקשרים. ממעוף הציפור הכל נכון וטוב. אין טעויות. כשאני ציפור אני מצליחה להגיד תודה על הכל – על הדבשים ועל העוקצים. כציפור אני מחוייכת וסלחנית, כי אני מבינה באמת, מעומק הבטן, שהכל לטובה, ושדבר לא היה לחינם. ממעוף הציפור אני מבחינה בבהירות שכל כאב וכל סבל – כבודם במקומם. ואני יודעת בביטחון שלם כי הכל, אבל באמת הכל, עובד לטובתי. כציפור אני יודעת שיש לי שליטה. לא על נסיבות החיים – אלו משתנות תדיר – אלא על המרחב הפנימי. איך להתייחס למה שקורה? – כאן אני יכולה להשפיע ולבחור. דברים שבעבר נהגו לאמלל אותי, יכולים ממעוף הציפור לקבל פרשנות מגדלת ומיטיבה. הפרשנות על הסיפור היא תמיד בידיי. הסיפור עצמו – לא בהכרח.

אלא שלא תמיד אני ציפור. לפעמים אני צב. אני זוחלת על גחוני, באיטיות, עם כל השריון הכבד הזה על הגב, ולא מצליחה להרים את הראש מהאדמה יותר מכמה סנטימטרים, וגם ככה נתפס לי הצוואר. כשאני צב אני מתבוססת בבוץ המציאות, והכל נראה לי כהה, דביק וחסר-סיכוי. ההתקדמות היא איטית ומרובת מכשולים. כצב אני לא מצליחה להבחין בכך שאני היא זו הבוחרת לעבור דרך המכשולים במקום לעקוף אותם. הצב שאני הוא צב מדוכדך ונכה-רוח. זהו צב שלא יודע להאמין בעצמו, ושלא מצליח למצוא תקווה בשום דבר.

עם השנים, הצב שאני, לומד להתבונן בעצמו. לאחר זחילה מסויימת בבוץ הוא עוצר לכמה רגעים, ופתאום מבין שהוא צב. ואז הוא אומר לעצמו: "אני יודע שאני צב. נכון שאין שום-דבר שאני יכול לעשות בקשר לזה, אבל נדמה לי שפשוט להכיר בזה שאני צב, זה לפעמים עוזר". הצב שאני נותן לעצמו לגיטימציה להיות הוא. ממש בדיוק כמו שהוא עכשיו: נמוך, איטי, כבד, מדוכדך ומבוצבץ. ובדיוק אז קורה לו לפעמים נס קטן. למרות (ואולי דווקא בגלל) שהוא ממשיך להיות צב, הוא פתאום מרגיש קצת פחות כבד ומבוצבץ. הוא מבין שיש לו אפשרות לאהוב את עצמו בדיוק כמו שהוא. לפעמים הוא גם בוחר להיות מעט נדיב כלפי עצמו, ומפרגן לעצמו מחווה קטנה כמו: ללכת לישון, או סתם לשבת קצת לבד בחוץ – משהו קטן כזה, שלא דורש התגייסות מיוחדת.

ואז, לאט לאט (בקצב של צב), השריון הולך ונהיה קל יותר, הצוואר משתחרר, נקודת המבט מתחילה לגבוהה תוך כדי זה שהגוף מזדקף… ואני מוצאת את עצמי פתאום בגובה אחר. גובה החיים, למשל. הליכה זקופה על קרקע המציאות היא נקודת מבט נפלאה. אפשר להיות בה זריזה והחלטית כעכבר, עליזה ומסופקת כקוף, או גבוהה ומודעת כג'ירפה. האפשרויות הן רבות, אך את כולן מאפיינת הדריכה על קרקע מוצקה. כשאני פוסעת על קרקע המציאות ההתנהלות שלי זורמת עם הנסיבות. עד שפתאום, ממש בלי שום אזהרה, שוב צומחות לי כנפיים, ואני נוסקת לגבהים. מביטה על הכל ממעוף הציפור, ומבינה. אני מודה בליבי לצב. צב יקר, מה שנראה בעיניך כהתבוססות חסרת פשר בבוץ הדביק של החיים, אינו אלא חומר הגלם היקר מפז שממנו מלטשת אנוכי את יהלומי-הבנתי. מי ייתן ואדע לנצור בליבי את מעופה של הציפור בפעם הבאה שאהיה שוב צב.

נושאים: התבוננות, התפתחות אישית, מודעות, תשומת לב