הפעם לא לגמרי "באופן טבעי", אלא במעבדת חיינו.
שלב ראשון: נדרשת מחשבה שתברא מציאות
כך, במשך זמן מה התבשל במוחי הרעיון "להוליד עץ" .
שלב שני: אש הרצון מתלהטת עם היוזמה ונולדת עשייה
מצאתי עצמי מנביטה עשרות גלעיני אבוקדו שהצטברו כתוצר לוואי של אכילתנו אותם. בעונה זו של השנה יש שפע אבוקדו: סמוך לביתנו מטע קטן ואנו נוהגים ללקט את העודפים שלא נאספים מהאדמה ולאכול ולאכול ולאכול. במקום לתת לגלעינים להירקב בערימת הקומפוסט, החלטתי להעניק להם חיים חדשים, גלגול חדש אם תרצו.
אבא שמיים העניק בטובו נשמה חדשה – ייעוד חדש, ואמא אדמה הועילה בטובה להעניק לי את הזכות לשמש תחליף זמני לטיפוח העובר.
שלב שלישי: סימני חיים
אחרי תקופת הנבטה של כמה חודשים (בקופסה פתוחה עם מים רדודים, בשורות) הציצו מתוך הבקע שנבקע בגלעינים נבטים שעלו וגדלו לניצנים הראשונים של סימני החיים הנראים לעין.
שלב רביעי: זמן
חיכינו לתאריך שנקבע מראש כיום ההולדת הרשמי לאילנות – הרי הוא ט"ו בשבט – ויצאנו עם רון בלב ואת ביד לנטוע את הגלעינים באדמה.
המקום שנבחר היה גדת נחל הקישון, בערוץ הזורם ממש בפתח הכניסה למושב בו אנו גרים.
כאן יש סיכוי שיגדלו בר באופן טבעי, סביב מה שיגדל ויהיה גן העדן החדש-ישן. כאן זורמים מים. (אמנם לא כל השנה, אבל בעזרת השם, יהיה בהם די כדי להבטיח עת עתיד העצים הצעירים.)
כאן נוכל "על הדרך" הביתה לעבור מדי פעם ולבדוק מה שלומם: להשקות, לטפח ערוגה, ובבוא היום גם להינות מפריו של העץ, לשבת לנוח בצילו, להשתמש בענפיו לבנייה.
גן עדן אמרתי, לא?
שלב חמישי: טקס
קישטנו את עץ האשל הגדול שכבר צמח שם בשרשראות עשויות חוט רקמה ובו מושחלים פירות יבשים. לכשתסתיים חגיגת הנטיעות, נאכל בהנאה את הפירות היבשים מהשרשראות ונשאיר כמובן חלק מהפירות על העץ כדי שהציפורים גם תגענה לברכו לרגל יום הולדתו.
שלב שישי: נטיעות
חפרנו בורות קטנים בצד ערוץ הנחל ושתלנו את הגלעינים אחד אחד. הטמנו, כיסינו, סידרנו אבנים סביב כדי שנדע לזהות בקלות את מיקום העצים לכשיגדלו.
זיבלנו בדשן אורגני טרי. (יכולים לנחש… לא אפרט, רק רמז: השזיפים המיובשים תרמו את חלקם ליצירה.)
שלב שביעי: שבת
כיאה למספר הטופולוגי שבע, הגענו למנוחה ולנחלה. כפי שאלוהים נח ביום השביעי מכל מלאכתו אשר ברא, כך גם אנחנו – בסיום עבודת הכפיים של "הולדת העץ", חגגנו בנחת ביום שמשי ובהיר למרגלות ערוץ קטנטן של נחל הקישון.
נחת רוח ותחושת סיפוק והנאה ליוו את יום ההולדת הזה.
צילום נהדר של עץ שצילם בני, זהר וייס: צלם ,צפר וחוקר טבע
כך הולדתי עץ. לא אחד, אולי שלושים.
ביום הולדתו, חזר למקומו הטבעי באדמה אחרי כמה חודשי הריון חוץ-רחמי מלאכותי משהו, שיצרתי אני בכוח המחשבה, בכוח הרצון, בכוח העשייה, בכוח האהבה והאמונה.
אמונה בכוחי ליצור מציאות, לתת את חלקי בבריאת גן העדן בסביבה הטבעית הקרובה שלי, הקרובה אלי.
בפרשת השבוע קראנו היום את עשרת הדיברות שנתן לנו אלוהים כצווי משמיים. וכך מפרט הצווי החמישי:
"כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימייך על האדמה אשר ה' אלוהייך נותן לך."
הכוונה כמובן איננה רק לפשט – לאבינו ואימנו האנושיים שיצרו את גופנו הביולוגי, אלא לסוד שכבר גלוי לכולנו: כבוד לאבא שמיים שנתן לנו את הנשמה היתרה, ולאמא אדמה שמזינה ומכלכלת אותנו.
יום הולדת שמח!
דרך מצויינת לחגוג את ט"ו בשבט!
שיהיה בהצלחה לכל האילנות הצעירים ולכם!
התמונה באמת יפה במיוחד!
באמת מגרעין אבוקדו צומח עץ שגם מניב פירות? שמעתי פעם שלא.
בכל מקרה נשמע כיף גדול (וסליחה אם אני מבאסת, אני באמת תוהה)
בדיוק ספרו הנפלא של ג'אן ג'ינו "האיש ששתל עצים".
ותודה על התמונה הנפלאה של זהר.
מגרעין אבוקדו באמת צומח עץ
כדי שיגדלו פירות טובים למאכל,צריכה להיות הרכבה נקבית וזכרית
כמו בחיי אנוש .נדרשי שניים כדי ליצור חיים . לטפח את הדור הבא כך שיניב פרי-זה דורש עבודה ואחריות, טיפוח, השקעה,ליווי בתהליך הצמיחה
החכמתי.