3 בינואר, 2011

הנקה: המרחב המקודש שבין האם לתינוק

כבר זמן רב עולה בי הרצון לכתוב על הנקה. אבל בכל פעם שאני חושבת על זה, אני מייד מבטלת בתוכי את הרעיון. איכשהו התחום הזה אף פעם לא הצליח לקבל בתוכי את ההכרה בתור תחום שאני "מבינה בו" מספיק בשביל להגיד עליו משהו בעל ערך. ובכל-זאת, לאחרונה עולות בי שוב התובנות. הפעם קולן ברור מספיק בכדי להכתב ולהמסר הלאה.

רציתי לכתוב על ההיבטים הלא-פיזיים של ההנקה. דווקא משום שהנקה היא קודם כל קשר פיזי – קשר של הזנה בין גוף לגוף. דווקא משום היות ההנקה עגונה היטב בחומר, אני חווה בה נוכחות חזקה של הרוח.

בדרך-כלל עם לידתו של תינוק חדש, חלק ניכר מתשומת-הלב בהנקה מוקדש לטכניקה. אנחנו שמות-לב לאופן שבו אנחנו מתמקמות, לאופן החזקת התינוק, לדרך שבה הוא פוער את פיו, ולאחיזתו בפיטמה. אנחנו חשות את המלאות בשדיים, ואת העיקצוצים האופייניים לזרימת החלב. אבל עם הזמן, וככל שנוקפים החודשים, ההנקה הופכת אצלנו לטבע שני. אימהות רבות שאני מכירה מפתחות מיומנות מרשימה, ומצליחות להניק תוך-כדי שלל תפקודים אחרים. מנשאים שונים מאפשרים אפילו לעמוד וללכת תוך-כדי הנקה, וכך ניתן לבשל, לסדר, לעזור לילדים הגדולים בענייניהם, או לעבור על המיילים במחשב, ובו-זמנית להניק את התינוק. בהקשר הזה התברר לי כבר מזמן שאני מגלה מיומנות נמוכה במיוחד. היכולת שלי לעשות עוד משהו יחד עם ההנקה היא מוגבלת ביותר. כל נסיונתיי להתייעל ולהניק "תוך-כדי" הסתיימו תמיד בכאב גב, ובתינוק משתנק. כשמגיע הזמן להניק אין לי ברירה. אני צריכה להתמקם בנוחיות, להרפות מכל עיסוקיי ולהקדיש את הזמן להנקה. בחלק מן הפעמים אני "מנצלת את הזמן" וקוראת ספר, או אוכלת משהו, אבל לרוב אני פשוט צוללת ומתמסרת אל המרחב המקודש של ההנקה.

המרחב המקודש של ההנקה הוא יקום מקביל הנפרש כולו במרחב הצר והקטן שבין שני גופים: הגוף היונק והגוף המניק. עם השנים והילדים אני הולכת ומתוודעת אליו, לומדת אותו, מתאזרחת בתוכו ומתענגת על נוכחותי בו. המרחב המקודש של ההנקה אינו אלא מציאות מקבילה המתקיימת באופן בלעדי בזמן הווה. בכדי לבוא בשעריה המעודנים יש להקשיב, להתבונן ולהתמסר לעכשיו. היכולות הללו אינן מובנות מאליהן לאנשים שמורגלים – כמוני – במציאות החיים היומיומית, המהירה, הרועשת והתזזיתית. בכדי ללמוד יכולות של קשב ענוג ודק והתמסרות להווה, אני נעזרת במורת הדרך הקטנה והטהורה שלי. בניגוד אלי, קשב עמוק, נוכחות מושלמת בעכשיו וקצב רגוע הן המתנות איתן היא באה לעולם אך לפני זמן קצר. היא אמונה על היכולות המופלאות הללו, ומתוך התבוננות בה והקשבה עמוקה לה ולי אני לומדת ממנה את רזי הקיום שכבר הספקתי לשכוח.

הנה אני מתבוננת בך… הנה אני מקשיבה… הנה אנחנו נושמות… הנה אנחנו באות בשעריו של המרחב המקודש… עידון, רוך, שלווה, הרמוניה שקטה – אלה הן האיכויות שאופפות אותנו. בתוכן הולכת ומעמיקה ההכרות בינינו, בתוכן נרקם בינינו הקשר. והקשר הזה הוא עמוק ורחב עד אינסוף. הוא לא התחיל עם העיבור, והוא לא עתיד להסתיים עם המוות. במרחב המקודש של ההנקה ניתנת הזדמנות אמיתית עבורי לגעת בעצם מהותו.

להיות בקשר עם תינוק פירושו קודם כל להאט את הקצב. הכוונה היא בעיקר לקצב המחשבה. תינוקות לא "חושבים" במובן הרגיל. הם הווים, נושמים, חווים, חיים. ההוויה שלהם נקייה מאוד, ומלאה כל כולה באנרגיית החיים. הם לא צריכים לעשות שום דבר בכדי "להיות שם". הם שם. באופן קבוע ורציף. אבל כשהם יונקים ומסופקים הם "שם" במיוחד. אין הזדמנות טובה מזו להצטרף אליהם ולהיות "שם" גם.

להיות "שם" הוא להיות בנוכחות מלאה, ולגלות תוך שבריר של שניה את המלאות המספקת והבלתי משתנה של מצב ההוויה המלא. פשוט להיות, רק להיות, ויחד עם זאת להיות בקשר…

עם הגדילה וההתפתחות, הולך הקשר הזה והופך מקשר שכל כולו הוויה לקשר שכולל בתוכו גם תכנים של עשייה. מרביתם משחקיים ומתוקים עד מאוד. הרבה הומור יש שם. זה מתחיל בחיוכים קטנים ומלאי פיטמה, וממשיך בליטופים העדינים של הבטן או השד עם היד הפנויה – מחוות קטנות ומופלאות של אהבה שחוזרת אלי במנות גדושות ומזמינה ממני מנות גדושות עוד יותר בחזרה. אנחנו מתמסרות באהבה כמו בכדור צמרירי ורך. עם כל סיבוב הכדור הצמרירי הולך וגדל … ואחר כך מתווספים המלמולים, מילים ראשונות בפה מלא… ומשחקים של קוקו כשהיא מחביאה את פניה הקטנים מתחת לשולי החולצה, וחושפת אותם פתאום. השד זוכה בשלב הזה לשם משלו (מעין מכנה אותו "דידי"), ומתוך השם נולדת ישות שלישית המאכלסת גם היא את המרחב המקודש. לפעמים היא משוחחת איתי ולפעמים כל מעייניה – ליטופים ונישוקים – נתונים רק לדידי.

המרחב המקודש שלנו יודע גם לסעור כשצריך. נשיכת הפיטמה היא הארוע שמחולל בדרך-כלל את הסערה. נשיכות אקראיות בתקופת צמיחת השיניים הופכות עם הזמן לנשיכות מודעות הנבחרות בקפידה. נשיכות אלה נושאות בחובן שלל מסרים מגוונים: מבקשה מפורשת לגבול ברור (איפה בעצם עובר הגבול שבינינו? ומי היא בעליה האמיתיים של הפיטמה הננשכת?), ועד לסימון מוסכם על סיומה של ההנקה ("קחי ביס קטן, אמא, כי בעצם כבר סיימתי לינוק, רק כוחי לא עומד לי להיפרד ממך ולהמשיך לענייני" – משהו כזה).

המרחב המקודש של ההנקה הוא מרחב קיום משותף. הוא מתאפשר בזכות הנוכחות המשותפת של שתינו. עם גדילתה אני חוזה בנס התהוותו של המרחב המקודש הפרטי שלה. זה שקיומו נובע מעצם היותה ישות עצמאית בעולם. לקראת גיל שנה וחצי ישנם רגעים במהלך ההנקה שבהם מתעורר בי הצורך להסיט את מבטי, או לקרוא מעט בספר. משהו בנוכחות שלה מבקש ממני לפנות מקום, ולאפשר לה להיות לעצמה. האינטימיות שבינינו הולכת ונהיית מורכבת יותר, תוך שהיה הופכת למערכת יחסים קרובה בין שתי ישויות נפרדות – אם וביתה.

6 תגובות   (רסס)

  1. מאת אמל_ית:

    המילים האלו מאוד מדברות אלי… מחזקות בי מחשבה שמתרוצצת בי כבר הרבה זמן- שההנקה במאבקה אל הלגיטימציה של הסביבה (שקיימת היום בצורה די נרחבת, לפחות הנקה בשנה הראשונה בחיים) נעזרה ברובד הפיזי, בשיח ה'מדעי'- וזה נהדר וזה הביא תוצאות. אך הרובד שאת מדברת עליו, חגית- של הקשר אם- תינוק/ת, הרובד הרוחני, המשמעויות הנוספות- הרובד הזה מעט נזנח. אותי הוא הכי מרגש , מעצים, מחזק. הוא גם זה שמקבל יותר מקום כשמניקים למרחקים ארוכים…

  2. מאת רסיסים_של_אור:

    איזה מילים יפות ומרגשות וגורמות לי ישר לרצות לתאר הנקה בשלישיה… כשהתאומים יונקים ביחד ופתאם יד של זה פוגשת חלקת לחי של השני או שהידיים משתרגות להן זו בזו ואני שם, כמו ברחם, רק המתווכת בינהם ופתאם נוצר ביננו מן קשר משולש שכזה ("והחוט המשולש לא במהרה ינתק"…) ואיזה קסם זה שני ראשים זהים להפליא מונחים כל-כך קרוב, כל אחד עם פטמת אם בפה, בעיניים חצי סגורות, שוקעים לאט לאט בשינה עמוקה…

  3. מאת שמש_בבטן:

    ואצלי יונקת בת חצי שנה – מותירה בי געגוע להתענגות על יניקה שלווה והרמונית, געגוע לתינוק שנרדם על השד…
    היא הרביעית ואני תמיד מתיישבת לכבוד המאורע. היא לא…מהתחלה היא ינקה מהר, בשקיקה ובתאוותנות. אין שלווה, יש נחישות ודחיפות. עד לא מזמן היא היתה מסיימת תמיד בהשתנקות. עכשיו היא פשוט גומרת לינוק, תודה רבה מה הלאה. היא לא נרדמת ביניקה לבד או עם מוצץ.
    רק בלילה בלילה, מתוך שינה אולי לפעמים מתגנב לו המרחב הזה שאת מדברת עליו.
    אוהבת אותך מאד ותודה על כתיבה מרגשת.

  4. מאת לילך:

    יפה יפה יפה
    נכון וקשוב עד דמעות
    תודה

  5. מאת הילה_של_הקריסטלים:

    אצלי היא דורשת הנקה בשכיבה כך שזה הסביר לי מזמן שהיא רוצה אותי כך בשבילה. עוד ביונקת הראשונה למדתי לעשות תרגיל חיבור – מומלץ מאד, בהשראת מסרים מהמים – תמיד אני כותבת "אהבה" על בקבוקי המים שלי, עושה מקלחת ומדמיינת את אותיות "אהבה" יורדות מהמים ומכאן הרעיון שלפחות הנקה אחת ביום היא של אותיות "אהבה" היוצאות בספירלה מהשד שלי הישר לתינוקת. כבר תינוקת שניה שאני מיישמת זאת איתה.
    כך מגדלים תינוקות באהבה.

  6. מאת גלית:

    פשוט מקסים. כתוב בכזו רגישות ובכזה דיוק…
    תודה!

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )