הילדים שלי הם הילדים הכי מדהימים בעולם.
באמת! אני לא מתכוון כמו שכל אחד חושב על הילדים שלו שהם הכי הכי. אצלנו זה באמת. באופן אובייקטיבי.
וזה לא רק שהם מוכשרים, יפים, חמודים, עצמאיים, חכמים, מצחיקים, והכל. זה המהות שלהם. הנשמה שלהם, הטהורה, הזכה, היפה.
כן, הילדים שלנו יודעים שאנחנו אוהבים אותם. אנחנו דואגים לזה שהם ידעו את זה. זה חשוב לנו. זה חשוב להם. זה אולי אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לתת להם: הידיעה שהם אהובים.
ובכל זאת, הם לא יכולים לדעת עד כמה אנחנו אוהבים אותם. הם לא יכולים, פשוט כי זו אהבה מסוג שהם לא מכירים. אהבה של הורה לילדו. והם גם לא יוכלו לדעת.
עד שיהיו להם ילדים משלהם.
ואז, אז הם יחוו אהבה עוצמתית כזו, והם יסתכלו אחורה ויגידו: "וואו. ככה ההורים שלנו אהבו אותנו? עד היום לא יכולנו לתפוס את זה". ואז, אז הם יבינו כמה השקעה נדרשת כדי לגדל ילדים, הם יסתכלו אחורה ויגידו: "וואו. ככה ההורים שלנו השקיעו בנו? עד היום לא יכולנו לתפוס את זה. כל הכבוד להם. אנחנו מודים להם על כל זה".
נכון?
לא בטוח.
כשיהיו להם ילדים משלהם, הם יהיו כל-כך עסוקים בגידול הילדים, כל-כך מוצפים באהבה המיוחדת הזו של הורה לילדו, כל-כך מושקעים בפרוייקט הזה שנקרא הורות, שבודאי לא יתפנו לעצור רגע ולתפוס את האהבה העצומה הזו וההשקעה הבלתי-נגמרת הזו שהיתה מאיתנו אליהם. ככה זה אצל הורים צעירים.
נכון?
כן.
איך אני יודע?
כי גם אני הורה צעיר. אני מושקע כולי בפרוייקט הזה שנקרא הורות (ואצלנו בבית אני אפילו זה שמבצע בפועל את רוב החינוך הביתי), אני מוצף באהבה העצומה הזו, ואני משקיע את רוב זמני ומרצי במשפחתי הצעירה. אין לי פנאי לעצור לרגע ולתפוס שכל מה שקורה לי, זה אותו הדבר שעבר על ההורים שלי כשאני הייתי ילד.
רגע.
אני רוצה או מצפה שיום אחד הילדים שלי יעצרו רגע ויוכלו לתפוס את כל זה? אז למה אני לא עושה את זה בעצמי??
אז הנה: אני עושה את זה עכשיו!
אני עוצר כאן ועכשיו, ומעכל. אני מעכל את זה שההורים שלי אהבו אותי, ואוהבים אותי, כמו שרק הורה יכול לאהוב את ילדו. אהבה שאין לה שיעור ומידה, לא תיאור, לא סיבה ולא הסבר. ככה, כמו שאני אוהב את הילדים שלי, ככה ההורים שלי אהבו ואוהבים אותי. כן, אותי. ואת האחים שלי.
האין זו תובנה נפלאה?
ואני מעכל גם שעם האהבה הזו באה גם נתינה אינסופית. השקעה עצומה של זמן, משאבים נפשיים ורגשיים, מחשבה, כסף, חמלה, התבוננות, שיחות הוריות אל תוך הלילה (שבטח היו), אמפתיה, ועוד ועוד. וכל זה – למעני. כדי שאני אוכל להגיע למקום שבו אני היום, ולהיות אני, עצמי.
ואין זמן יותר טוב מעכשיו, כדי להודות. להודות להורי על כל מה שעשו למעני. על כל האהבה (המובנת מאליה,אך עם זאת הפרטית והחד-פעמית), ההשקעה, הנתינה, והאנושיות שלהם.
וגם על הטעויות.
היום, ממרומי מעמדי כהורה צעיר, אני מבין שהטעויות הן חלק אינטגרלי מההורות שלנו. ככל שננסה, לא נצליח להיות הורים שלא טועים (וגם הנסיון לא לטעות הוא טעות כשלעצמו). הטעויות הן חלק ממי שאנחנו, וחלק ממי שהילדים שלנו הינם. וחלק ממי שהילדים שלנו יהיו בתור הורים. אבל החשוב הוא שכולנו עושים את הטוב ביותר שאנחנו יכולים.
גם ההורים שלי. ולכן אני מודה להם לא רק על ההצלחות והיתרונות, אלא סולח ומודה גם על הטעויות הבלתי-נמנעות. על האנושיות.
תודה לכם אמא ואבא!
מוקדש באהבה שרק הורה צעיר יכול לאהוב את הוריו, להורי שאהבו ואוהבים אותי כמו שרק הורה יכול לאהוב את ילדו.
ותודה לך על הרשימה הזאת..
בעומס החיים, קצת שכחתי את ההרגשה הזאת שאתה מתאר. תודה על התזכורת..ותודה לילדיי, שהם ללא ספק הילדים הכי מדהימים, מיוחדים, נהדרים ורגילים שיש לי הזכות להכיר.
אהבת הורים אינה דבר המובן מאליו.
לא כל ההורים אוהבים את ילדיהם באותה עוצמה. ויש כאלה ששכחו לאהוב…
אם אתה מרגיש אהוב, ואם יש בך אהבה גדולה להעניק הלאה…
ראה עצמך בר מזל
איזה מתוק אתה!
פשוט ומצויין. אמן על כל האנשים בעולם להרגיש אהובים ובטוחים באופן שאתה מתאר 🙂
לפעמים אני זוכרת חלק מהדברים הפחות טובים בילדותי, אבל זו תזכורת טובה להבין גם את החולשות של הורינו ולדעת שאהבו אותנו ועדיין אוהבים אותנו וכן, גם אנחנו עושים טעויות.
דרך כל כך טובה ומיוחדת להתחיל את השבוע, בהכרת תודה על מזלנו הטוב
שבוע נפלא!
וואו עודד, נוגע נוגע נוגע ,
ולי אין היום למי להודות אבל גם בתוכי זה עושה המון
תודה לך
מצטרפת לכל מילה
תודה
רשומה מעניינת, מרגשת ועם זאת…
מעוררת הרבה דברים שצריך לעבוד עליהם.
בפעם הראשונה שבכורתי חיבקה אותי הרגשתי כזו הצפה של אושר שמיד רצתי לחבק את אימי.
אמרתי לה שעכשו שאני יודעת איך זה מרגיש לקבל חיבוק מהבת שלך, אני רוצה לחבק אותה יותר.
עודד,איזה יופי!
תודה שנתת צורה ומילים לתחושות.
נהדר!
(קראתי רק עכשיו)