אני אומרת שלום והיא לא עונה. אני מחייכת. אני רואה שהיא שקועה בשיחה, למרות שאני לא רואה את בן שיחה.
האיש שלה לוקח חפצים אחרונים, והיא עוברת לשוחח כשהיא נתלית במשקוף הדלת. בדרך, בלי להפסיק לרגע בשיחה, היא מצביעה על חפץ והאיש לוקח גם אותו, ואז היא מרימה קצת את ידה לסמן לי שלום ותודה, והם נוסעים.
קשה לנהל שתי שיחות במקביל, במיוחד בשפות שונות. ועוד יותר כאשר אחת השיחות דורשת הרבה תשומת לב, כמו כאשר פוגשים אדם חדש וחשוב, או אם השיחה היא בנושאים של חיים ומוות. כזו בדיוק היא השיחה שיולדת מנהלת עם גופה ועם התינוק שבו.
השתיקה של היולדת, או לחילופין האמירות ״חסרות ההיגיון״ שלה או נהמות וקולות – כל אלה תוצר של דיאלוג עמוק שמתנהל בה. נסיונות לדבר איתה עלולים להפריע לדיאלוג הזה. דברים שממש דורשים את תשומת לבה עלולים אפילו לקטוע אותו.
לכן, כשלא קיבלתי תשובה לשלום שלי – חייכתי. מהשקט שמעתי את הדי השיחה שמתרחשת, שיחה ההולכת ומתגשמת ללידה.
תודה, הוקסמתי. @-}-
גם אני הוקסמתי, תודה ומזל טוב
חשבתי על הקטע הזה כשישבתי קודם בחדר מניקה את התאומים לשינה. חשבתי על המושג תשומת לב ואיך זה שאני כל-כך מתקשה להפנות כרגע תשומת לב החוצה, לכל ההתרחשויות בעולם בחוץ. ודרך התיאור העדין הזה שלך הצלחתי שוב להבין שבעצם, כבר הרבה זמן שתשומת הלב שלי ממוקדת פנימה. בהתחלה זה במהלך ההריון, לאט לאט תשומת הלב נשאבת עוד ועוד למה שמתפתח בפנים . אני ממש זוכרת את התחושה הזו שאני הולכת ומתעטפת במה שצומח בתוכי ולאט לאט מאבדת קשר עם החוץ, וגם אחרי הלידה, בזמן הזה שהתינוקות שלי צומחים עליי, יונקים ממני, תשומת הלב מופנית באופן מאד מאד ברור אל הקשר הזה (דיאדי או טריאדי…) ורק בהדרגה, עם הגדילה והרחבת המרחק ביני לבינם תשומת הלב יכולה לשוב טיפין טיפין אל החוץ.
תודה.
מקסים.
מקסים מקסים