6 בפברואר, 2011

התנועה לגאולת חפצים

מאז שאני מכיר את נעמי אני תוהה על היצר הזה שלה לקחת חפצים ישנים, לחדש אותם ולתת בהם טעם אישי. היא לוקחת צעצועי פלסטיק ישנים, עוטפת אותם בעיסת ניר וצובעת, אוספת שקיות ניילון ותופרת מהן בובות ומחדשת בגדי ילדים ישנים. אפילו כשהיא קונה משהו חדש מן החנות היא טורחת להסיר ממנו חלקים ולהוסיף אחרים. ההיגיון הצרכני שלי פוטר את מעשיה כסוג של מוזרות אומנותית. הבגד שהיא משקיעה בו שעות של עבודה בתפירה ותיקון, עלה שלושה-עשר שקלים. בזמן הזה אפשר היה לקנות עשרות כמוהו. אין שום הגיון מסחרי שיצדיק השקעה כה מרובה.

אתמול, בשעה שהקשבתי לרחשי מכונת התפירה (נעמי מתקנת בגדי תינוקות לקראת הלידה) עלה בי הרהור חדש, ובו אני מבקש לשתף אתכם.

חשבתי על הימים שבהם אנשים היו מתקינים את חפציהם האישים בעצמם – לא רק על הגיוון בחפצים שנוצר עקב כך (שלא היה חפץ אחד זהה לרעהו) אלא בעיקר על הכוונה שהייתה בהם. אני משער שבשעה שהיו עסוקים בעשייתם גם החדירו בהם את כוונתם הטובה, בדמיינם את העונג שהם עתידים לחולל להם ולבני משפחתם. מי שהשתמש אחר כך בחפצים אלה, הרגיש מן הסתם בכוונה הזו והיא עטפה אותו וליוותה אותו בנשמתה. החפצים המשיכו לדבר את הכוונה שלהם, ולהקרין את האישיות שלהם.

מכאן המשכתי לחשוב על העולם שאנו חיים בו עכשיו. אנו מוקפים חפצים יותר מאשר אי פעם והם מהווים למעשה את הסביבה הטבעית שלנו – המרחב האינטימי שלנו, בני-התקשורת העיקריים שלנו. אלא שהחפצים של העולם המודרני הם חפצים אילמים. הם נעשו על ידי אנשים שאיננו מכירים, שלא הטעינו את מלאכת ידיהם באותה ברכה שבה נעשים מעשים אישיים ובעלי כתובת. אדרבא, הייצור ההמוני, על שיקולי התועלת הכלכלית עיקר אותם מכל שייר של כוונה. אלה חפצים סתם.

איך אפשר שדבר זה לא ישפיע עמוקות על ההיגיינה הנפשית שלנו? העובדה שזהו העולם הסובב אותנו – סתמיות-חפצית – משפיעה על תחושת הניכור, והבדידות, על חוסר המשמעות. החפצים הללו לא תומכים בנו. הם לא מזכירים לנו את הבית, ולא לוקחים אותנו הביתה. הם שואבים אותנו אל עולמם נטול הפנים. מאלפים אותנו לסתמיות האוטמת אותנו מלהרגיש עובדה זו עצמה – שנשמתם חסרה. אין לזה קשר לצורתם, אם נאה היא או מתפקדת כראוי, אלא למגע האנושי שנעדר מתהליך ייצורם.

ואמנם החיים לא יכולים שלא לתקן דבר זה בעצם חייהם. נעל שננעלה זמן רב מקבלת את סימן ההיכר של בעליה ואף שיוּצרה באופן המוני, בכל זאת היא נעשית אישית מכוח השימוש. הייצור שלה ממשיך, ולו רק דרך תהליך הבלייה.

ובכל זאת, התגלגל לו ההרהור, אפשר לדמיין מגמה אקטיבית יותר המחזירה את החפצים הביתה, ומעניקה להם את נשמתם החסרה. מעשה כזה שהוא לא כלכלי במובהק, הוא סוג של "מצווה מברכת". הוא שוקד על מלאכה שהיא רחבה יותר מכל תועלת אישית. הרי לא מדובר רק על התאמת חפץ המוני לשימוש אישי – דווקא  ההמוניות מספקת כמות גדושה של "צלצולים אישים" – אלא על גאולת החפץ מסתמיותו והחזרתו לחיק אקולוגיה אנושית מסוג אחר. למעשה בודד כזה, אולי אין ערך, אבל הוא מצטבר למגמה. זהו אקט הכרזתי המכונן את התנועה ההפוכה לתנועה הכלכלית-סתמית.

כך למדתי לראות את מעשיה של נעמי באור חדש. כשהיא תופרת על בגד תינוקות טלאי המסתיר כתובת רעשנית, היא לא רק מיפה את הבגד לרווחתם של בני משפחתה, אלא תומכת בהתחדשות היחס האחר לחפצים – שהיא כמובן גם התחדשות היחס שלהם אלינו, בני האדם. אותה נגיעה אישית, מחזירה לחפץ את זהותו הגנובה. והוא, כמו בכל מהפכה, עתיד לנגע גם את החפצים האחרים בתודעתו המתעוררת.

בעיני זו דוגמא מובהקת למצווה מברכת. מעשה שאתה עושה לחפץ ללא תועלת אישית (לפחות לא בהשוואה להשקעה), סוג של מעשה דתי שנעשה על מנת לתרום לאקולוגיה אנושית בריאה: מצווה לתת בכל חפץ המוני שאתה קונה סימן אישי, אפילו זעיר, אפילו סמלי. בכך, אתה גואל אותו, ותורם לסביבה שעתידה לגאול אותך. הסימן הזה לא רק מסמן אותו ב"שלי", אלא אדרבא, הוא עושה אותו כשר להיות הוא עצמו, משוחרר מבלעדיות אזיקי יחסי הבעלות.

המעשה הפעוט הזה מניע אחריו שורה של מעשים נוספים. למשל, הוא יהפוך את הצרכן הפסיבי ליצרן אקטיבי ואגב כך יקטין את הצריכה, כי מי שהתחיל עם אותו שינוי קטן, מהר מאד יבין שבכוחו גם לעשות שינוי גדול. הוא לא חייב לקנות חדש; הוא לא חייב ללכת לפי צו האופנה; הוא לא חייב להיות חסר אונים. כל זה ישנה לגמרי את מושגי ה"חדש" וה"ישן" שלנו, אשר החליפו בתרבות המודרנית את מושגי הטהור והטמא העתיקים.

תארו לעצמכם חיים בעולם שכולו מוקף חפצים שניתנה להם כוונה מחדש. בכל חפץ וחפץ שאתם פוגשים, מן המזלג, דרך המיקסר, ועד המכונית, יש איזה סימן שמישהו נתן בו, כעין ברכה שהדבר יכוון לטוב, ויהיה, לפחות בממד אחד, משוחרר מן ההיבט המכאני-תועלתני. באופן הזה הוא אמנם לא יחזיר האדם את הגלגל לאחור ויתחיל לייצר את כל הדברים שהוא משתמש בהם, אבל הוא יעשה מעשה דומה לזה, מעשה סמלי שיכנס את הכוונה המקורית גם אם לא ייצר את הדבר במו ידיו. ממילא הבעלות תאבד את כוחה הדומיננטי ותפנה את מקומה לשייכות. זה יהיה אקט משחרר.

בעוד מאה שנה אולי תהיה תנועה כזו שהתפתחה והתגלגלה להיות התנועה לגאולת חפצים. המוני אדם שנתנו ידם, ללא כל רווח אישי, ללא רעש והמולה, כל אחד במקומו, נדבק בג'וק הזה של גאולת החפצים, ובהתמדה ובסבלנות אין קץ הפכו את העולם הזה מחדש לביתו של האדם (וכל יצורי העולם האחרים).

הערת סיום ומילה של הסתייגות: אפשר, אם רוצים, להפריך את כל הנאמר: החלק החשוב בייצור החפץ הוא בתכנון, והיום המעצבים למיניהם משקיעים מחשבה רבה בעיצוב חפצים. הם אמנם לא מייצרים בפועל, אבל עיצובם חדור בכוונה ובאמצעותו הם יכולים לברך הרבה. הם אמנם לא מדמיינים אדם מסוים שהוא הכתובת של המעשה שלהם, אבל כן מדמיינים אנשים רבים שהם הכתובת, ואולי ריבויים של אנשים אלה עוד מוסיף ומדייק את הכוונה. אולי.

7 תגובות   (רסס)

  1. עצם_מעצמי הגיב:

    מזדהה מאד
    תודה דני
    ניסוח מדוייק לתחושותיי שלי גם

    בתור מי שמפעילה מחסן חליפין: קח-תן, כבר 11 שנים, מוצאת עצמי עסוקה רבות באפשרויות האיןסופיות שיש בשימוש החוזר בחפצים כדרך להכניס בהם נשמה יתרה ולהתאים אותם לצרכים משתנים של אנשים שונים

  2. שגית רי הגיב:

    תודה.
    מתאר נכון ומדוייק גם את ריבוי החפצים שסביבנו כי הם "הוזלו" – קל לייצר וקל לרכוש – הם כבר לא יחודיים לאדם שצריך אותם וגם את הניכור של התרבות שלנו מסביבתה, שכוללת באמת גם את חפציה..

    מעורר מחשבה.

  3. ניצן_אמ הגיב:

    נפלא ומדוייק. תודה רבה.
    גם אצלנו גואלים, אמנם לא בכזה שצף קצף נפלא כמתואר פה, אבל גואלים.
    צעדים קטנים.

  4. אילה הגיב:

    היבט מכיוון אחר לגמרי אך באותו עניין של הטענת האנרגיה האישית בחפצים נבדק ו"טופל" בשנות השישים, כאשר התגלה שדיפלומטים מערביים שקיבלו מתנות מדיפלומטים של הגוש המזרחי, סבלו מכאבי ראש וחוסר יכולת להתרכז בעבודתם במשרד בו הם עבדו.
    כאשר נשאלו על ידי חוקרי המקרים "האם קיבלתם מתנה ממישהו מן הגוש המזרחי בעת האחרונה?" מצאו את עצמם עונים בחיוב… בבושקה מעץ מצויירת בצבעים ססגוניים (אותה בובה בתוך בובה בתוך בובה…) "האם הבובה נמצאת במרחב העבודה שלך?" ???
    התשובה החיובית לשאלה השנייה, כבר הכילה בתוכה את ההוראה לריפוי ולטיפול במצב.
    המתנות הושלכו לפח הציבורי הקרוב.
    בתור ילדה ונערה הייתי עסוקה רבות בציור והכנה של "שנות-טובות" לכל המשפחה והחברים.
    מאוחר יותר, מצאתי את עצמי ערב החגים עסוקה בקניית מתנות חסרות כל משמעות, כדי לא לבוא לבית המארחים בידיים ריקות.
    תחושת הסתמיות האיצה בי להפסיק את המנהג הנפסד הזה, ו"לחזור" לימי נעורי, להכנת המתנה במו ידי.

  5. כוח_האמונה הגיב:

    כל כך נכון דני
    כמה ריקנות כמה סתמיות חומרית מסביבי
    הדברים שכתבת עזרו לי לפקוח עיניים..

  6. איתן_לרנר הגיב:

    דני שלום

    אני נמצא לא מעט באתר ועכשיו נתקל בך. אני חושב שהיינו ביחד בקורס קצינים,הייתכן (בה"ד 1 83 או 84 )

  7. דורי הגיב:

    🙂

    כניראה שיש אנשים פזורים שעושים דברים דומים…
    מה שנעמי עושה עם החפצים..בגדים מוכר לי..
    תמיד מרגיש לי יותר נח ונעים לקבל רהיט..או למצא אותו ברחוב ולתת לו את המראה או תביעת נשמה שלי..ולהפוך אותו בכך "שלי" של בני ביתי
    החפצים, רהיטים לא חדשים מספרים סיפור, וכמו אצל הצבים, נראה כאילו אפשר לדעת בני כמה הם לפי הקווים על השריון..
    לפעמים חפץ או רהיט דש מריח גם נעים..אבל ממש לא אוהבת להיכנס לבית שהכל אבל ה כ ל קנוי..ונראה כמו חנות..
    תודה דני..ודש לנעמי 🙂

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )