20 בפברואר, 2011

בחזרה לעתיד

לפני כשלוש עשרה וחצי שנים נולדה בתי השנייה. הבת הגדולה הייתה אז בת שנתיים.

כתבתי כאן מכתב ליאנה זיניגרד כפי שהייתה בשנת 1996.

…נמוגה הזחיחות שלאחר הלידה, התפזרו כל העוזרים, בן-זוגך הקל ראש והפליג לעבודה והנה לאחר יומיים-שלושה את מוצאת את עצמך עם הרך הנולד באמצע בית מבולגן, ליד ערימת כביסה מלוכלכת, מקרר ריק וכיור מלא כלים. את נאלצת לצפות בנוף עצוב זה ללא כל יכולת לתקנו ולו במקצת. ונוסף על הכל, ישנו עוד יצור חי בביתך האפל – ילדך הבכור שדורש לא פחות תשומת לב מאשר התינוק. לפעמים לצריך להאכילו, לרחצו, להוציא אותו החוצה, לחבקו ולספר לו סיפור.

זה מלחיץ ומדכא. הרי הנטל שמוטל על כתפיך כבד מנשוא. כבד לכל איש ועל אחת כמה וכמה לאם מיניקה. המצב מחמיר עם כל יום ודומה יותר ויותר למבוי סתום. התינוקת שלא יורדת מהידיים, אחותה שרוצה אותך כל רגע, חוסר שעות שינה, חוסר תזונה, סכסוכים וויכוחים עם בעלך (מדוע הוא עייף כל כך כל ערב? הרי בהשוואה אליך הוא פשוט נופש כל היום!) ובית מלא בלכלוך ואי-סדר.

איום ונורא! והגרוע ביותר – כולם מצפים ודורשים ממך דבר מה בכל רגע! התינוקת – ציצי, הילדה – סיפור, הבעל – את שלו… כלל לא מדובר בסיפוק הצרכים של עצמך. במקום זה נוצרת תחושת אשמה – את מרגישה שאת בת זוג רעה, אישה לא חרוצה והכי נורא – אם שאינה מסוגלת לספק את צרכיהם הבסיסיים של ילדיה.

עד כאן! קיים מוצא אחד בלבד – לשלוח את כולם הרחק ממך! את התינוקת – למטפלת, את הילדה – לגן, את הבעל – לפילגש. ואז – כוס תה ולישון, לישון, לישון. וכשתתעוררי, תנשמי לרווחה ותצאי לחפש עבודה מתאימה. הרי צריך לממן את המטפלת, את הגן ואת הפילגש

ואז נשמע קול דממה דקה. את חשה רחשים של איזה מחשבה, איזה תמונה חלומית שמקורה בנעורייך או אולי אף בילדותך. המראה המטושטש והדמיוני הזה לא נותן לך להוציא אל הפועל את תוכניותיך החדשות. את נזכרת לפתע שפעם לפני שנים רבות חלמת על בית חמים, על בעל אוהב ודואג, על תריסר ילדים, ועל עצמך כשאת יושבת אל מול אח בוער, סורגת ומספרת סיפור לילה לבניך ולבנותייך הקטנים. את מנסה לסלק את המראה בהינף ידיך כפי שמסלקים זבוב טורדני, את אומרת לעצמך: הייתי אז ילדה טיפשה, לא הכרתי ולא הבנתי את החיים האמיתיים. החיים הם קשים ואכזריים, הם מלאים בכאב ואכזבות. חייבים להשלים עם המציאות, לשכוח את חלומות הילדות הנאיביים ולחיות כמו כולם, לדעת לדחות סיפוקים ולקבל אושר על פי מרשם רופא מקובל.

קולך הפנימי אינו מניח לך, מנסה להתווכח איתך, אך תחושה אחרת גוברת עליו – תחושת אשמה ונחיתות: אינך יודעת, אינך מסוגלת לתת כלום לקרובייך, עליך להטיל את האחריות לטיפול בהם על אנשים אחרים – אנשים שיודעים יותר ומנוסים יותר.

את נמצאת על פרשת דרכים.

תוכלי לבחור בכביש אספלט, דרך מהירה בה חולפות בכל רגע אלפי מכוניות. כאן הכל ברור פחות או יותר: תמרורי תנועה, מגבילי מהירות, מחלפים שמסומנים על מפת כבישים… גם כאן אפשר להיתקל בבעיות אבל ברובן המוחלט אלה בעיות צפויות – הרי תלכי בעקבות מיליוני אנשים אשר נעים בכיוון זה במשך שנים רבות.

תוכלי גם להפנות את רגליך אל החורש ולסלול את דרכך בסבך. ומי יודע אילו מכשולים יחכו לך בדרך? אף אחד לא יוכל לתת לך עצה ולכוונך – מסלול זה אינו מופיע במפות. כאן תאלצי לישון מתחת לכיפת השמים, להכין אוכל במדורה. את תשחימי מהשמש ועור כפות רגלים ישתפשף מהדרך. אך… לפניך, בין העצים, יהבהב לו אור, אור שבוקע מחלון בית עם גג רעפים. אותו בית מחלום הילדות שלך, עם האח הבוער, עם שורה ארוכה של נעלי ילדים ליד הדלת ועם איש אהוב מכולם שעיניו תמיד יאירו את חייך ברוך ובאהבה.

אך כדי לא לסטות מהדרך, כדי לא לאבד את הכיוון, עליך להיפרד מתחושות האשמה שלך, להאמין בכוחותיך ולהניח לחום נשמתך לזרום בשטף ולהמס, לשטוף כל מכשול שתפגשי בדרכך.

4 תגובות   (רסס)

  1. מאת רסיסים_של_אור:

    יאנה יקרה, אין לי מילים להודות לך על המילים האלה שלך. בדיוק כשאני מתהלכת לי בבית כמו ארי בסוגר מרגישה שכלו כל הקיצין ואין לי יותר כוחות, להניק, להעניק וכל הקולות האלה של החוץ מפמפמים לי חזק בראש ומרעישים ומנסים לשלוט ובדיוק מצאתי את עצמי מבקשת מאלוהים שישלח לי סימן כלשהו, משהו שירים את רוחי והנה אני נכנסת למחשב ומחכות לי המילים שלך.
    תודה תודה תודה.

  2. מאת ניצן_אמ:

    נ-ה-ד-ר…
    קשה להניח את האצבע על מה זה בדיוק… אבל פשוט מילאת אותי תחושת הודיה עמוקה. איזה כיף לקרוא ולהזכר למה, וגם שלא לבד.
    תודה גדולה.

  3. מאת נעמה:

    יאנה,
    זה יהלום!
    תודה.

  4. מאת שירי הופמן:

    יאנה,
    תענוג לקרוא אותך.
    הקטע הזה מרומם את הנפש ונותן כוחות.
    הלוואי והייתי מקבלת מכתב כזה אחרי לידת בני השני…
    תודה,
    שירי

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )