ציטטות וקטעים מפרסומים שונים 13 במרץ, 2011

הליכה מעבר למגבלות

בסוף שנות ה-70 נהגתי מדי יום לאכול ארוחת צהריים עם חבר או שניים בקפיטריה באוניברסיטת קיימברידג' שבה למדתי. לפעמים בשולחן הסמוך אליי ישב גבר בכיסא גלגלים, שבדרך-כלל התלוו אליו שלושה או ארבעה אנשים. יום אחד, כשישב בדיוק מולי, לא יכולתי שלא להתעכב עליו במבטי, והזדעזעתי. הוא נראה משותק כמעט לחלוטין. גופו היה מצומק, ראשו היה שמוט. אחד ממלוויו האכיל אותו, והשני החזיק צלחת תחת סנטרו כדי לאסוף את המזון שנשפך מפיו. מפעם לפעם האיש פלט מפיו צלילים לא מובנים, ואחד ממלוויו קירב את אוזנו לפיו, ולתדהמתי הרבה, פירש את מה שהאיש ניסה לומר.

שאלתי את חברי אם ידע מי האיש הזה. "כמובן", ענה לי, "הוא פרופסור למתמטיקה, והאנשים שנמצאים איתו הם הסטודנטים שלו. יש לו מחלה ניוונית עצבית מוטורית, שמשתקת בהדרגה עוד ועוד חלקים בגופו. נתנו לו עוד חמש שנים לכל היותר. זה הגורל האיום ביותר שיכול ליפול בחלקו של אדם".

כעבור כמה שבועות, כשיצאתי מן הבניין, הוא נכנס לתוכו. בעודי מחזיק את הדלת פתוחה כדי שיוכל להכנס עם כיסא הגלגלים, נפגשו עינינו. הופתעתי לראות שעיניו צלולות. לא היה בהן זכר לאומללות. מיד ידעתי שהוא ויתר על ההתנגדות; הוא חי מתוך כניעה וקבלה.

כעבור כמה שנים, כשקניתי עיתון בקיוסק, הופתעתי לראות את תמונתו מתנוססת בשער של ירחון בינלאומי פופולרי. לא רק שהוא עדיין חי, הוא גם הפך לפיזיקאי התיאורטיקן המפורסם בעולם, סטיבן הוקינג. הייתה במאמר שורה יפהפייה שאישרה את תחושתי כאשר הבטתי לתוך עיניו שנים רבות קודם לכן. בדברו על חייו, הוא אמר (בעזרת סינתיסייזר קולי): "מי היה יכול לבקש יותר מזה?"

(אקהרט טולה, מתוך הספר: ארץ חדשה)

3 תגובות   (רסס)

  1. מאת עינבל ויסמן:

    ואו. תודה על התזכורת. אקהרט טולה.

  2. מאת עדינה ניפו:

    וואו איזה יופי חגית
    תודה!

  3. מאת איתן_לרנר:

    האם כניעה וקבלה הם אותו דבר?לא חושב. נשמע כאילו מאלילים את הכניעה – תפיסה מאוד מזרח אסייתית . אני מניח שהוא קיבל את עצמו ולא נכנע . אפשר וצריך להילחם ולהיאבק שכניתן לשנות דברים וגישות.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )