6 במרץ, 2011

לפגוש את הכאב

קראתי לפני זמן מה את הרשימה של אורנה למה לסבול? קחי אקמול!. היא כתבה על כאב לב, ההימנעות מכאב, משמעות הכאב… במילים שלה מצאתי הדהוד לדברים שחוויתי בעצמי בשנה האחרונה, ואחרי הרבה זמן של מחסום בכתיבה הרגשתי שדרכן נסללת לי דרך להתחיל לכתוב.

לפני כמה חודשים עברתי קורס החייאה. בקורס למדנו איך הלב פועל ולמדנו גם שהוא האיבר האחרון בגוף שמפסיק לפעול לפני שהאדם מת.

הלמידה עוררה בי מחשבות על משמעות הלב, כיצד הוא מזין את שאר האיברים בגוף, ועל איך שבלעדיו אין חיים.

מאז הקורס אני ערה ביתר תשומת-לב ללב שלי. אני מרגישה איך הוא נפתח ונסגר כל הזמן.

לצערי אני מוצאת אותו סגור לעיתים תכופות. לפעמים רק לרגע, ולפעמים לתקופה ממושכת.

מנגנון ההגנה  שלי הוא הימנעות מכאב.

בכדי לא להרגיש את הכאב אני סוגרת את הלב.

השנה קיבלתי מתנה. החיים הביאו אותי לפגוש את הכאב הכי עמוק והכי בלתי נסבל שלי. לקח לי הרבה זמן לזהות את מה שקרה כמתנה, במשך תקופה ארוכה זה היה הסיוט בהתגלמותו. במשך חודשים ממושכים הרגשתי שנעשה לי עוול נוראי. נפגעתי, כעסתי, בושתי, נכלמתי, אבל לא הרגשתי שיש לי זכות לחוות אף אחד מהרגשות הללו. הסיפור על מה שנעשה לי, והמחשבות על השלכות הסיפור על חיי, רצו במוחי יומם וליל, ולא ידעתי איך לעצור אותם. רציתי להאשים מישהו, אבל במקום עמוק בתוכי ידעתי שאין כאן עניין של אשמה. יחד עם זאת לא ידעתי מה לעשות עם כל הרגשות העזים שצפו בתוכי. אם אין אשם אז על מה אני כל כך כועסת? אם אין אשם למה אני כואבת כמו שלא כאבתי בכל ימי חיי? מצאתי מוצא אחד בלבד – לכוון אצבע מאשימה כלפי עצמי. לכעוס על עצמי, הצלחתי מצוין. זה היה הרבה יותר קל מאשר לחשוף את ליבי הפצוע. ניסיתי בכל דרך אפשרית לברוח מלפגוש את עצמי בלב הכאב. לא יכולתי לסבול את זה שרואים אותי מבחוץ בשיא חולשתי, ניסיתי הכל כדי להסתיר את ה"כיעור" הזה.

חיפשתי מקום לברוח אליו, מקום שבו אוכל להתחיל מהתחלה, דף נקי, מקום בו לא ידעו מי ומה אני באמת. חיפשתי הקלה. כל מה שרציתי זה להיות חופשייה ממערבולת המחשבות שמשכה אותי מטה בספיראלה מסחררת וחסרת מוצא. אבל החיים לא עשו לי הנחות, כמו סמרטוט מרוט בתוך פה של גור כלבים נחבטתי ונזרקתי לכל עבר, עד שלא היה בי עוד כוח להילחם בזה, להילחם בעצמי, להילחם במה שעלה מתוכי.

מתוך אותה כניעה התחלתי לנשום,

ועצרתי.

הבנתי שאין לאן לברוח.

הגיע הזמן לפגוש את עצמי. את העצמי שבמשך שנים ארוכות התכחשתי לו.

שמתי בצד את הביקורת והשיפוט והסכמתי להסתכל. ראיתי אישה אבודה ולא ראויה. קליפה של פחד וחוסר ביטחון.

חודשים ניסיתי הכל כדי להרגיע את עצמי למול המראה הזה. אמרתי לעצמי שאני לא כל אותם דברים  איומים. ניסיתי להתמקד בדברים יותר חיוביים בי ובחיים שלי. דיברתי עם חברות שעודדו אותי…

אבל הפעם במקום למהר לעטות על עצמי מיד בגד אחר יותר מחמיא, נשארתי עומדת במקום.

תוך כדי השהייה הזאת התחלתי להרגיש ש "אני" הופכת להיות חסרת משמעות. מתוך ההתבוננות בעצמי מהצד נפרדתי מההזדהות עם הדמות וכל מה שראיתי או הרגשתי הפך להיות רק עוד צבע על הקיר. שום דבר לא היה טוב או רע. הכול היה פשוט בדיוק כפי שהוא: חסר משמעות מבחינה ערכית. לא היה לי צורך להגן על שום דבר. הכל הפך לחוויה נטו. מסע בין צלילים וצבעים.

סוף סוף מצאתי את ההקלה שחיפשתי.

מה שקודם נראה היה לי כמבוי סתום של סבל וחוסר אונים, עכשיו נמס לפני. התחלתי לראות אפשרויות חדשות שלא שערתי לעצמי קודם לכן.

הרגשתי חופשייה בתוך האדם השלם הזה. היה בי מהכל – קטנות, גדלות, אומץ, פחד… הייתי שלמה. אדם שמכיל בתוכו את הכל ובזאת הוא שלם.

הכאב שנגעתי בו, הכאב ששכן תחת כל הסיפורים והמחשבות, הרגיש לי עמוק ועתיק עד כדי כך, שידעתי שהוא לא רק שלי. ידעתי בבירור שהוא גם של אימי ואימה ומי יודע עוד כמה דורות אחורה.

המפגש עם הכאב התאפשר מעצם ההסכמה להיות ולהתבונן ברגע זה במה שעלה מתוכי, מבלי להאמין או לתת יחס מיותר למחשבות שהתלוו. מצאתי שכל ניסיון להבין או לנתח מה עובר עלי הוא לא הכרחי. זה רק נתן לי עוד סיפורים להיאחז בהם, ומאלה היו לי מספיק!

עצם המפגש הביא לריפוי.

היום שאלה אותי חברה האם אי-אפשר לגדול מבלי לעבור דרך הכאב?

זאת שאלה שמבלבלת אותי, ואין לי תשובה עליה. אבל אני כן יודעת שלכאב יש משמעות מעצם זה שהוא חלק בלתי נפרד מחיינו. הוא קורא לנו להפנות את תשומת לבנו. אי-אפשר לעמוד אדישים למולו. הוא תמיד מניע אותנו לשינוי כלשהו – פיזי או רגשי. קשה להישאר במקום  כאשר משהו כואב לנו.

אולי אם נפריד את הכאב מהסבל נוכל לתפוס אותו בצורה אחרת.

גם אני, כמו אורנה, אשמח להביא את הלידה כדוגמא. שהרי אין הזדמנות טובה ממנה ללמוד על כאב. בלידות שלי גיליתי שגם הכאב הכי עצום לא חייב להיחוות כסבל. למדתי לקבל את הצירים בגוף פתוח, בלי שיפוט ומבלי לחשוב על הרגע הבא. כך זכיתי לצלול לתוך מסע מרוכז ומרתק. מסע שבו הגוף שלי הוא המוביל, ואני בשלמותי מובלת בעקבותיו בסקרנות, התמסרות ואהבה.

כך גם עם הכאב הרגשי. כל עוד אני לא מזינה את הכאב הזה בסיפורים ובמחשבות, הוא נעלם כפי שהגיע, ומותיר אחריו שטח נקי לנשימה מחודשת, ומקום להודיה.

ההרגשה שלי היא שהכאב בא לנקות את השטח עבורי, כדי להאיר את עיניי לעוד אפשרות של התחלה חדשה ומרעננת בתוך רצף החיים.

הכאב – במיוחד במצבו הקיצוני – מאפשר לנו הזדמנות לאבד שליטה.

בשנים האחרונות חוויתי גם כאב פיזי וגם כאב רגשי בעוצמות קיצוניות. אני לא יכולה להגיד שאני אדם אחר לגמרי בעקבות זה, אבל כן פגשתי לרגעים את החופש המוחלט, ולשם אני מכוונת תמיד. זה ריקוד – אני מתקרבת ומתרחקת, נפתחת ונסגרת… יודעת שהמסע הוא נצחי, אבל אולי עכשיו אני קצת פחות מפחדת ממנו ויודעת להודות גם על הרגעים הכי קשים.

5 תגובות   (רסס)

  1. אילני אילן הגיב:

    עדינה יקרה, אהבתי את מה ואיך שכתבת. תודה לך על ההשראה. באהבה אילני

  2. עשב_השדה הגיב:

    הוי עדינה, המפגש איתך תמיד תמיד נוגע, כי את אמיצה למרות שראיתפחד ואולי בגלל ואת חזקה למרות שפגשת את חווית הסמרטוט החבוט, וכנה כל כך כנה , תודה על השלמה שהינך ,מהלב.

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    שלום עדינה!
    מקסים…
    האם יש לך הצעות מעשיות לשלב הזה של המפגש עם הכאב?

  4. עדינה ניפו הגיב:

    אני יכולה לספר מה אני עושה וזה משתנה כל הזמן.
    בגדול אני עוצרת ונושמת.
    מסבה את תשומת הלב שלי לגוף, לתחושה הפיזית שעולה.
    אם עולות מחשבות אני נותנת לעצמי רשות לשים אותן בצד לרגע וחוזרת לשים לב לתחושה הפיזית.
    נותנת מקום לכל מה שעולה לכל רגש שמופיע.
    מתבוננת בו.
    לפעמים אני עוצמת עיניים שוכבת ומאתרת את המקום הפיזי בגוף בו ממוקד הרגש, ומתבוננת.
    לא מאלצת שום תהליך פשוט מביטה בַמקום מבפנים.
    פותחת את גופי וליבי לכל מה שעולה.
    עושה את זה לפעמים בעזרת דימיון מודרך. פותחת כמו בריכה בתוכי ושם נותנת לתחושה או לרגש להיות…

    מהניסיון שלי בשנה האחרונה דרך שיטת פאולה והמסע ועוד חוויות שחוויתי מצאתי שלתת מקום נקי למה שיש בתוכי מביא לי ריפוי.
    אז אני עושה כל מה שעולה בדמיוני בכדי לתת מקום, מקום פיזי לכל דבר.

    פעם שאלתי את צפריר שפרון מה אני עושה כשכל גופי ונפשי מתנגדים למשהו שעולה בי או למציאות מסויימת (שאין ביכולתי לשנות). הוא אמר לי שאתחיל בזה שלא אתנגד להתנגדות.
    "תסכימי להיות באי הסכמה" הוא אמר.
    כלומר בכל רגע אפשר להסכים למשהו וזאת התחלה.

    אנחנו כל הזמן מחפשים את ההקלה. ההקלה באה מההסכמה, מלא להתנגד.
    אז אפשר כהתחלה לא להתנגד להתנגדות.
    ואני גליתי שבכל פעם שפגשתי את הכאב "שרדתי" אותו מצאתי בי קצת יותר כוחות או אומץ לפגוש אותו שוב בפעם הבאה.

    זה מה שעולה לי כרגע.
    תודה

  5. אני לעצמי הגיב:

    אני נורא אהבתי את הסיפור שלך ואני חושב שאין אדם שלא עובר כעב וזה רק מראה שכול האנשים ביקום שוני כי יש אנשים אחרים היו נכנסים לדיכאון אז אהבתי את הסיפור שלך וזה רק מעודד אותי עוד יותר

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )