הלידה הנוכחית הייתה חוויה מתקנת עבור שנינו. בעוד לידת בתנו הבכורה הייתה ממושכת, לוחמנית, עיקשת וכאובה, הייתה לידתה של בתי השנייה פשוטה, רכה, מעשירה ומעצימה. המילה הראשונה שיצאה מפי לאחר שנפלט מתוכי הגוף הזעיר הייתה – הצלחתי! הצלחתי ללדת כמו שרציתי – בשקט פנימי וחיצוני, בשיתוף פעולה עם הגוף ועם העוצמות שאני מכירה בו, באהבה ובכוונה שלמה.

הלידה התחילה בתאריך המשוער, מתחת לסף ההכרה, עם תחושות גופניות רכות ומעורפלות כמו נפילות סוכר קטנות, ורצון נחוש ומפתיע להימנע מחברת אנשים. בבוקרו של יום הלידה עוד הלכתי לסטודיו וציירתי, עלמה לצדי, מציירת בצבעים שלה, מזמרת לעצמה שירים ומסתובבת בהנאה עם בובה תחובה מתחת לחולצה, גרסה מוקטנת להריון שלי. ציירתי במהירות ובדחיפות.

אחר הצהרים – מוניטור נטול צירים ובדיקה אצל רופא נשים חמור סבר. האבחנה: מיעוט קריטי של מי שפיר ופתיחה של ארבעה סנטימטר. "בלי חוכמות!” פסק בנחרצות, "מיד לצפת, לא לשחק עם ההיריון. יתנו לך קצת פיטוצין. זה לא סיפור".

הבטחתי להיות ילדה טובה. ולא הייתי. בחרתי להישאר בבית ולהמתין לצירים.

היה ערב רגוע, מעין מסיבת סיום פרק בחיינו, רגע לפני הפרק הבא. ישבנו לנו, אבא של עלמה ואנוכי – שתינו קצת יין, שמענו מוסיקה טובה, והענקנו זה לזו הרבה רכות ואהבה. היו התכווצויות קטנות פה ושם, לא חזק, לא סדיר ולא דומה לכאבי ה-"זכוכית מתנפצת לי בגוף" שזכרתי. השעות חלפו. קיפלתי כביסה. עשיתי כלים. בעשרים לאחת עשרה נכנסתי למקלחת. דקות ספורות לאחר מכן חשתי דחף עז לצאת מהמים. עכשיו. בסמוך לדלת האמבטיה, עדיין עטופה במגבת, הגיע ציר רציני ממש. אפילו לא הספקתי לחשוב – הי, הנה זה מתחיל, או משהו בסגנון. נשענתי על הקיר ונשפתי אותו לתחתית האגן. הידד! זה עבד. במקום להתנפץ ברחבי הגוף, הרגשתי איך הכאב מעצב ומפסל אותי, פוער צינור רחב בין רגליי. בדמיוני הופיע צינור פלסטיק רחב וכתום, מהסוג שרואים לפעמים בערמות של פסולת בניין. ככה זה, אסוציאציות לא בוחרים. לפני שהספקתי לתהות על מקור הדימוי האורבני הגיע עוד ציר. תוך פחות משתי דקות נשאבה לי התודעה למקום אחר. בשניות בין ציר לציר אני מתלבשת. אני מרוכזת כמו ילדה שמתלבשת בעצמה בפעם הראשונה. ראש, יד, יד, רגל, רגל. האיש איננו. לאן הלך? אין תהייה, רק זיהוי. הציר הבא מגיע כמו גל שמתנפץ על צוק. אני נושפת והוא נהיה צינור. שוב הידד. השכנה מגיעה בשביל לשמור על עלמה הישנה. אני רואה אותה ולא יכולה אפילו להגיד לה שלום. נדמה לי שאני מצליחה להניד בראשי לעברה. האיש שלי מופיע ונעלם שוב. אני מצביעה על הכדור הצהוב הגדול. הוא עושה הכל מהר מהר ואני לאט לאט. הוא חג מסביבי ואני צוללת ושוקעת בעולם נטול זמן, נטול מחשבה, עולם שהתחושות והידיעה בו הן מובהקות ולא ניתנות להרהור (או ערעור). באוטו אני נמרחת באלכסון על המושב האחורי. הידיים אוחזות במתלה שמעל הדלת, הגוף על הכדור הגדול והרגליים בקרקעית.  הוא מתחיל לנסוע, החלון פתוח, האוויר קפוא ונהדר, המכונית בלתי נסבלת, זעירה להחריד ומתכתית. מעולם לא חוויתי כך את הרכב. הרדיו מנגן חלש מאד אבל זה מציק.

אני אומרת "לא מוסיקה" והיא נמוגה. הקור והמהירות מנחמים אותי, אבל התחושה אינה נוחה. חסר לי מרחב. אני בקופסת פח.

עוד מעט. עוד מעט. הוא דוהר לצפת ב-140 קילומטר לשעה.  ליאת, תומכת הלידה שלי, מצטרפת באמצע הדרך, מזנקת למושב הקדמי ומזכירה לי, בדיוק ברגע שהנשיפות מאבדות מכוחן, את עולם הצלילים הנמוכים. אני מתחילה לנהום, והיד שלה, שמונחת בשיפולי הבטן שלי, מסמנת לי את כיוון הנהמות. נצח שכולו צירים עובר ואנחנו בפתח המיון. אני הודפת את עצמי מחוץ לרכב, כורכת זרועות מסביב לצוואר של ליאת ומתקדמת אתה במסדרון השומם. טנגו צירים. הרגליים שלי דורכות במקום בכל ציר שמגיע, כאילו מרככות את הקרקע תחתן. הדרך למעליות ארוכה מאד. שני נערים חולפים על פנינו. תזמינו מעלית, ליאת אומרת, תלחצו על ארבע. תחזיקו את הדלת. לוחץ, אני אומרת, נספיק? בטח, היא עונה.

אל מיון יולדות אני נכנסת כמו סהרורית, מתעלמת משולחן הקבלה ומתקדמת אל חדרי הלידה. חכי, אומרת לי המיילדת, את צריכה בדיקת רופא, מוניטור ולמלא טפסים. אני לא מנסה בכלל לענות, רק מסמנת לה עם היד בתנועה הבלתי משתמעת לשתי פנים של "עזבי אותך משטויות" וליאת, בתפקיד הפה שלי, אומרת – “היא יולדת". שתי מיילדות נוספות מתייצבות מולי, עליזות ונינוחות. אני היולדת היחידה במחלקה, ככה שיש להן כמה שניות טובות להתבונן בי ולפסוק בשמחה – “באת מוכנה". הן מכניסות אותי לחדר לידה רגיל. אני אפילו לא זוכרת שקיים חדר לידה טבעית, אבל הגוף שלי רוצה מרחב אחר, גדול יותר. הידיים שלי מתמתחות למעלה והאצבעות ניפשקות, אבל אין לי במה להיאחז. תראו את הידיים שלה, ליאת אומרת. היא צריכה את החבלים. תעבירו אותה לחדר הטבעי. בין ציר לציר לציר מחליפים לי בגדים (חבל על הבגדים שלך, ליאת אומרת ועוזרת לי ללבוש כותונת ורודה) ומריצים אותי לחדר הלידה הטבעי (רחוק רחוק…). שם מרווח, אני מרגישה מיד התרככות בתוכי, נינוחות, אויר לנשימה. המיטה רחבה, החדר רחב. לוחץ לי נורא ופתאום אני עייפה ורוצה לנוח. עוד כמה רגעים, אני מבקשת, אבל המיילדות וליאת לא מוותרות. האיש שלי מטפס על המיטה ואוחז בי מאחור. אני לופתת את החבלים העבים וכורעת בקדמת המיטה. תתחילי ללחוץ, הן אומרות לי, את מוכנה , הפתיחה מלאה והתינוקת קרובה. אני לוחצת אבל הגוף מרגיש שונה. לאן הולכת הלחיצה?

אני עושה פרצופים של לחיצה אבל למטה מרגישה כל מיני תחושות – לחץ אדיר באזור פי הטבעת, תחושת צריבה (אני מזהה אותה בשמחה ונזכרת עד כמה נבהלתי ממנה בלידה הראשונה. עכשיו אני יודעת – זה קרוב מאד). אצבעות מותחות אותי, מתוות מעגלים אי שם בתחתית גופי, שאינו מרגיש כמו גוף אלא כמו תחושה טהורה ואז הראש ומיד אחריו הגוף נולד. איזו תחושה נהדרת! שחרור, פורקן, הקלה אדירה. תענוג. הצלחתי! לאחר מכן, בכריעה, נפלטת השילייה, וזה מרגיש כמו מיני לידה. זהו. התחלה. תינוקת זעירה עליי. ליאת עוצמת עיניים בכורסא . האיש מביא תיקים, מודיע להורים. חצות ומחצה. חיים חדשים באו לעולם. הגוף שלי רועד. זרמים של אדרנלין חולפים בתוכי ומפעילים אותי כמו בובה על חוט – הרגליים רועדות, השיניים נוקשות.

ועדיין יש בי כוחות. שעה לאחר הלידה אני מבקשת להתקלח, ללבוש את הבגדים שלי, לגרוב גרביים רכות. לחפוף את השיער. אני מרגישה חזקה, שלמה, ערנית מאד. אני מאושרת. והפעם, לא כי נלחמתי וניצחתי. אני מאושרת כי לא הייתה מלחמה. היה שלום, והכל הפך לפשוט וחלק. ללא התנגדות, ללא ויכוחים מול הצוות הרפואי, ללא פחד ומאבק על רצונותיי. לידה טבעית, בדרך הטבע שלי.

חודשיים מאוחר יותר, אני מתבוננת במניפת החיים שנפרשה בעקבות הלידה ומבינה, מתוך השוואה ללידה שקדמה לה, כיצד חוזרות האיכויות המתומצתות ברגעי הלידה ומתגלות בכל רבדי הקיום: בגוף, בנפש, בחיבור הזוגי, בשיבה לנתיב היצירתי.

על אף שאיני האדם שהייתי בלידה הראשונה, ולכן אין לכאורה בסיס להשוואה, איני יכולה שלא להתרשם מהתואם שבין הקושי שבלידה הראשונה והקושי שבא בעקבותיה לעומת הרכות של הלידה השנייה והרכות שבאה בעקבותיה.

הכתה בי ההבנה שחשיבותה של הלידה הטבעית הוא מעל ומעבר לרגעי הלידה עצמם ולבריאות הפיזית המובטחת לצולחות את המאורע בשלום. כשלב של שינוי עצום בחיים, הלידה הטבעית מתווה נתיב אופטימלי להתאוששות וצמיחה, והעדרו של הקושי (הפרעות, תרופות, חתכים, וכיוצא באלה) מאפשר את נוכחותה המלאה של חיוניות אדירה, אשר מעניקה, על פני רגעים וימים, כוח, שמחה ונכונות.

נושאים: הקשבה, לידה