תשובות של זקנות השבט לשאלות על החיים באופן טבעי 14 במרץ, 2011

הילדים רוצים בית ספר

אנחנו שמחות לחנוך את מדור הייעוץ של העלון: טבעונה היקרה. אפשר לשלוח שאלות לכתובת alon@beofen-tv.co.il ונפרסם כאן את התשובות עליהן.

טבעונה היקרה,
אנחנו בחינוך ביתי מאז ומעולם, אבל הילדים רוצים ללכת לבית ספר. מה לעשות?
תודה,
אמא הומה ספקות

כשאנחנו מחליטים בנקודה מסויימת בחיים לא לשלוח את ילדינו למסגרות חינוכיות, או שוקלים להוציאם ממסגרות, נדמה לנו שמצאנו פתרון. פתרון לבעיה מסויימת או לכמה בעיות שאנחנו מזהים בחיינו.

אבל למעשה הבחירה בחינוך ביתי איננה פתרון. החיים עצמם הם לא בעיה שיש לפתור אותה. כל מי שמנסה "לפתור" בעיות בחייו מגלה ששמיכת הפתרונות תמיד קצרה מידי, וכשתחום אחד נפתר, מתגלה הבעיה בתחום אחר.

בשאלות של אורח חיים השמיכה מתגלה בכל קטנותה. אורח החיים המערבי מנוגד לצרכים מולדים רבים של האדם. (יתכן וכך תמיד היה, איני רוצה להכנס להיסטוריה, אולם ברור לי שהיום זהו המצב.) כשהורים מתחילים לגדל ילדים הם נתקלים בפערים האלה מיד בראשית דרכם: המציאות של חדרי הלידה איננה לוקחת בחשבון את צרכי היולדת והילוד, המבנה החברתי איננו מאפשר לאם שזה עתה ילדה לגדל את תינוקה בסביבה אנושית ותומכת, המבנה הפיזי של הבתים בהם אנחנו גרים אינם מותאמים לצרכי תינוקות שעושים את שלבי ההתפתחות התנועתית שלהם, הצורך להתפרנס מרחיק בני משפחה לשעות רבות אחד מהשני, המבנה הכלכלי המרוקן את שכונות המגורים מאנשים למשך שעות ארוכות ביום וילדים שנשארים בבית לא מוצאים לעצמם חברה במהלך היום, וכן הלאה. לכן כשהורים בוחרים בסביבת גידול מסויימת לילדיהם הם מגלים שהבחירה שלהם פתרה בעיות מסויימות, אך היא מייצרת בעיות אחרות, לא פחות מורכבות.

מתוך ההבנה הזאת מתבקשת המסקנה שיש לחפש כוונה שונה לבחירה בחינוך ביתי. אם הוא אינו פותר בעיות, או פותר בעיות מסויימות ומעלה אחרות, מדוע בעצם לבחור בחינוך ביתי?

על פי רוב כשילדים מבקשים ללכת לבית ספר הם מבקשים "לפתור" בעיה כלשהי – בדידות, שיעמום, תחושת שונות וכו'. הרגע הזה שבו הילדים מבקשים ללכת לבית הספר הוא הזדמנות פז לרענן את הכוונות שלנו ואת האמונות הנוגעות לבחירת דרכינו החינוכית.

אז כשילדיכם באים ואומרים אנחנו רוצים ללכת לבית ספר, הניחו את השאלה הזאת – כן בית-ספר, לא בית-ספר – שוב בקדמת הבמה והקדישו לה זמן.

בררו מחדש את ההסכמה לחינוך ביתי בינכם לבינכם, ובינכם לבין השותפים שלכם לגידול הילדים, ואת ההתייחסות של מעגל האנשים הקרוב בני משפחה קרובים נוספים. הילדים רגישים מאד ליחס שהדרך החינוכית זוכה לו מהאנשים הקרובים להם, ומכיוון שנטייתם הטבעית היא לרצות את ההוריהם ולעיתים גם את סביהם, הם עשויים להגיב לחוסר ההסכמה לחינוך ביתי של אנשים משמעותיים בחייהם בבקשה ללכת לבית הספר. למעשה מה שעומד בבסיס הבקשה הוא הצורך לרצות את מי מההורים שמתנגד לחינוך הביתי, ולא הצורך לפתור את הבעיה הגלויה שבשלה הם מבקשים לחזור לבית הספר.

נקודה נוספת שכדאי לתת עליה את הדעת היא בירור של הסיבה בשלה אתם בחרתם בחינוך ביתי. אם הבחירה הזאת נובעת מהרצון להשיג תוצאות מסויימות – שהילדים יצאו חכמים יותר, יצירתיים יותר, חופשיים יותר, מנומסים יותר, או כל תוצאה אחרת – הרי שבכל פעם שתתגלה בעיה כלשהי בדרך אתם תחוו מחדש פחד וחוסר ביטחון. הרי אינכם יכולים לדעת בוודאות שדרך כלשהי תתן תוצאה כלשהי, ולכן כל הזמן אתם נתונים בספקות לגבי הדרך.

אם בחרתם בחינוך ביתי כדי לחסוך מכם ומילדיכם קשיים בחיים, תגלו שאולי בדרך זו נמנעים קשיים מסויימים אולם נותרים קשיים אחרים, לא פחות כואבים, ואז שוב תרגישו בכל פעם שעולה בעיה כלשהי שאולי לא זאת הדרך.

אם בחרתם לחנך את ילדיכם בבית כדי לברוח מהתמודדות כלשהי, תגלו שאתם נדרשים להתמודדות לא פחות מורכבת בתחומים אחרים או אפילו באותם תחומים.

בירור זה יערך אחרי תקופה מסויימת שבה אתם כבר מחנכים את ילדיכם בבית. אתם כבר יותר מנוסים, כבר צברתם חוויות, אתם לא מדברים רק בתאוריה, אלא ממש מתוך המעשה החינוכי. בירור מחודש כזה יתחיל את הדיון שלכם בנושא ממקום אחר לגמרי מאשר המקום שממנו התחלתם, ולכן הוא בעל פוטנציאל להעלות גם תשובות חדשות.

צריך לזכור שבירור אמיתי לא מכוון לתוצאה ידועה מראש. יתכן שתבינו במהלך הבירור הזה שחינוך ביתי אינו מתאים לנסיבות חייכם. יתכן שתגלו שחינוך ביתי מתאים רק לחלק מבני הבית, ולאחרים הוא "יושב כמו עצם בגרון – לא להקיא ולא לבלוע". יתכן שתגלו שההורה שלקח על עצמו את המשימה אינו עומד בה מתוקף נסיבות אישיות. יתכן שתגלו שלאורך כל תקופת החינוך הביתי הייתם נתונים לחרדה שמא אתם לא הולכים בדרך הנכונה.

ומצד שני, יתכן שתגלו שלמרות הקשיים והאתגרים שאתם פוגשים בדרך החינוך הביתי – אתם בטוחים מעל לכל ספק שזאת הדרך, ורוצים להתמודד דוקא עם הקשיים האלה ולא עם קשיים אחרים שהחיים מבטיחים בכל מקרה.

ילדינו מגיבים לזרמי העומק של תודעתנו. גם אם אנחנו לא מדברים, הם שומעים. הם שומעים את הביטחון שלנו, או את חסרונו, הם שומעים את הספקות שלנו או את אמונותינו, גם מבלי שנשתף אותם במודע, ולעיתים אפילו בלי שנשתף את עצמנו.

לכן כשהם פונים אלינו בבקשה ללכת לבית ספר זה הזמן והמקום לפנות שוב פנימה ולעדכן את "החוזה" שלנו עם דרך החינוך הביתי. כשהחוזה הזה "יחתם" שוב מתוך ראיה רחבה יותר של המציאות והסכמה רחבה יותר מאשר בתחילת הדרך, האתגרים והקשיים שעלו ימצאו מענה בפשטות וביעילות. (לא תמיד בקלות – לפעמים החיים קשים.)

4 תגובות   (רסס)

  1. מאת ריסי:

    יש לנו ילדה בבית ספר וילד בחינוך ביתי – האם לא זוהי מטרתנו מלכתחילה? לתת לילדנו את הכלים לעשות את הבחירות?

  2. מאת אילני אילן:

    אני רוצה לשתף את הבחירה שלנו בחינוך הביתי וקצת מדברים שעולים בדרך. אנחנו כבר יותר משתים עשרה שנה הורים, בחינוך ביתי. הילד השני היה שלושה חדשים בבית ספר כי הוא רצה ואנחנו ראינו בזה חלק מהלימוד על החיים. מה שמתחדד לי לאורך כל הדרך של החיים שלנו הוא שחינוך ביתי הוא לא בחירה עבור הילדים, אלא בחירה של אורח חיים של המשפחה. כשהילדים בחינוך הביתי (ומבחינתי זו רק הגדרה שנולדה מתוך זה שיש חינוך מוגדר בחברה שלנו) זה אומר שאנחנו, ההורים, וכל המשפחה שלנו, חיים באורח חיים מסויים. השאלות לגבי אורח החיים שלנו עולות מידי פעם בפעם וזה בעיני מאד בריא. דברים משתנים, אני צריכה לעשות חוזה חדש עם החיים, עם עצמי, עם בן הזוג שלי והבחירות שלנו בכל תקופה שהיא. מאד מפתה לחשוב ששינוי של דברים חיצוניים יביאו לפתרון ואני מאד מסכימה עם מה שנכתב כאן למעלה, אבל מה שמצאתי זה שכאשר אני קודם כל לעצמי ואחר כך בשיתוף עם בן זוגי, מוצאים את ומחוברים לחזון של החיים שלנו, למהות של ה "למה" החיים שלנו הם כמו שהם, אני מעבירה לילדים מרחב בטוח ליצירה של החיים שלהם והתמודדות עם הבחירה שלנו, ההורים. אנחנו לא עושים חינוך ביתי כדי שלילד תיהיה אפשרות בחירה, אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו רוצים להעניק חופש לילדים שלנו ולא כדי שלא יצרו את המוח שלהם בבית הספר. אנחנו לא עושים את זה כי אנחנו חושבים שזה טוב יותר לעתיד שלהם ולא כי הם יהיו יותר מחוברים לעצמם ככה. הילדים בעיני הם לא המרכז של החינוך הביתי. החיים עצמם הם המרכז. הילדים הם חלק מזה. אנחנו בחינוך הביתי או איך שלא ייקראו לזה כי זה נכון לאורח החיים שאורי ואני בחרנו. בתוך זה יש את כל ההתמודדויות של החיים. הן לא יותר קלות או פחות מאלו שחיים במסגרות אחרות ושהילדים שלהם הולכים לבתי ספר רגילים כל יום.
    השאלה על חינוך ביתי היא בעיני שאלה של מהות וחזון של ההורים. לא של הילדים. אם להורים ברור איך הם חיים (ולפעמים גם לא ברור, זה חלק מזה), אבל אם ההורים מתעסקים בחיים שלהם ובונים חזון או דרך חיים שמספקת אותם ונכונה להם, הילדים ימצאו את עצמם בתוך זה עם היצירתיות, הלמידה, ההתמודדויות והגדילה שלהם.
    מאד נוח לשים את החינוך הביתי באור הילדים. אבל בעיני זה לא ככה. החינוך הביתי (או שוב, איך שנקרא לזה), הוא באור החיים, ההורים שנותנים את המסגרת לכל זה והחזון שהם יוצרים לעצמם ולמשפחה שלהם.

  3. מאת איתן_לרנר:

    אני מאוד מתחבר לתגובה של אילני אילן ולמאמר עצמו. כיון שאני יודע שילד רגיש ומושפע מהכוונות של ההורים ,אני תוהה עד כמה הבחירה שלנו לא לשלוח את הילד לגן ואחר כך לבית הספר קשורה לרצון שלנו שלא יהיה כך או כך או שיהיה אחרת. לכן אני מאמין שעידכון הבחירה דווקא מתוך הרשבה לצרכים שלו ויתכן שירצה לשנות בעתיד , היא דבר חשוב.עם זאת זו באמת בחירה רחבה יותר שלנו מתוך רצון שהמשפחה תהיה ביחד יותר.השאלה אם איננו פוגעים כך בילד שהרי הילד אינו בהכרח צריך לאורך כל הילדות את הוריו באותה עוצמה ותדירות.

  4. מאת אמא:

    אילני, כתבת מקסים.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )