26 באפריל, 2011

נפש רגישה

לפני כמה חודשים נתקלתי במודעה קטנה בעיתונות המקומית. מסגרת קטנה בירוק סיפרה כי עמותת "אנוש" פותחת סדנה לכתיבה ביוגרפית בקריית שמונה וכי היא מזמינה אנשים ללוות את הסדנה כמתנדבים. מצורף היה מספר טלפון להתקשרות.


הרבה שנים השתתפתי בסדנאות כתיבה יוצרת. השפע שלי עבורי היה לתת לעצמי לכתוב פעם בשבוע בתמיכה של קבוצה מפרגנת. שובל של חלום ילדות על להיות סופרת. הבעיה היתה שחיי הם "רגילים" ממוצעים, מאושר, מספקים. הדמיון שלי יכול היה לעוף בתמונות קטנות, עלילות סבוכות לא נרקמו בו, בטח לא סיפורים מסמרי שער.

לפני שנה החלטתי לתת לעצמי פסק זמן מהחלום הזה. לא להתאמץ ולאמן את השריר המנוון של סדנאות הכתיבה העוצרת. ואז.. המודעה הזו.

היה ברור לי שזה בשבילי. התקשרתי, להפתעתי קבעו לי ראיון, בדקו אם אני מתאימה, ואני חשבתי שעצם הפניה כבר תהפוך אותי למציאה. הייתי תמימה. עם אנשים פגועי נפש אין נזהרים רק ברותחין, גם בצוננים דוחפים מד חום, רק בשביל הביטחון.

הסדנה התחילה. המתנדבים תודרכו להיות חלק, להשתתף כמו כולם. לכול אחד מאיתנו הוצמד חולה שאנו אמורים לגלות כלפיו יותר תשומת לב. כל שבוע פגישה, כל שבוע כתיבה. והסדנה הזו כל כך שונה. לא עוד תרגילי כתיבה ב"כיתה", לא הערות שנונות על איכות הטקסט. זו היתה סדנת הקשבה. הקשבה אמיתית הקשבה מהלב.

סוף סוף הצלחתי לשמוע "נקי" את האנשים שמולי. לא הייתי צריכה הערות שנונות או תגובות הולמות, נדרשתי רק לאוזן קשבת וסימפטיה אמיתית. הרגשתי צורך להגן על האנשים העדינים האלה שסבל אמיתי הביא על נפשם את טירופה. לא היה סיפור אחד שלא היה סיפור סבל וקושי, דיכוי, התאכזרות במינון זה או אחר.

שבוע אחרי שבוע נאלמתי. לא ידעתי איך לתת משוב על הסיפורים שנרקמו שם. זו היתה בשבילי חוויה מעצימה. למדתי להקשיב ולתמוך למדתי להעריך מחדש את הטוב שבו אני שרויה, את יציבותי הנפשית שגם ברגעים קשים יש לה עזר כנגדה ותמיכה אוהבת. קיבלתי פרופורציות לקשיים בתוך המשפחה שלי, קיבלתי אומץ לחשוב אחרת.

אנשים שבפגישות הראשונות נראו לי "מוזרים" קיבלו פנים ושם ומספר טלפון שאפשר לברר בו מה שלומם ומה קורה אחרי שכתבו את ליבם ולא הופיעו כי זה פשוט שבר אותם.

נוצרה קבוצת תמיכה אוהבת ומפרגנת. למדתי שהאנשים האלה הם האמיצים שבאנשים . אנשים שלא מסוגלים להסתתר תחת מסכות וסובלים מאוד.

ראיתי שכששינו להם את מינון הכדורים המוח שלהם כבה. או שהם נכנסים ל"היפר" של טייס אוטומטי ולא מסוגלים לשבת שניה בשקט ומעשנים כל הזמן.

ראיתי שהם אנשים, חלקם חזקים כברזל חלקם חלשים. אישה אחת אמרה שכאשר כתבה היא הבינה שכבר מילדותה היה לה לא רק גוף חלש אלא גם נפש חלשה. והמנחה המקסימה של הסדנה אמרה לה: "אני הייתי אומרת במקום נפש חלשה, נפש רגישה".

אני ממשיכה לשמור על קשר עם הנפשות הרגישות ומקווה להוציא איתם יחד ספר שמספר את סיפור חייהם. בקרוב

11 תגובות   (רסס)

  1. מאת עינבל ויסמן:

    שלומית, אני מניחה שזו טעות מכוונת כשכתבת" כתיבה עוצרת" במקום "יוצרת"
    וזה לגמרי משקף את התיאור שלך ומחזק עוד יותר את נס הסדנא עליה כתבת.
    תודה שהזכרת לי את חדוות הקיום היומיומי ואת היופי שבהתנדבות בלב פתוח ובכלל תודה על פוסט מרתק.
    מאחלת לך ולאנשים שהכרת הרבה שלוות נפש.
    עינבל

  2. מאת חגית נובק:

    שלומית, רציתי לברך אותך מכל הלב על המתנה היקרה שזכית בה, וגם להודות לך על השיתוף ועל עבודת הקודש הזאת שלך. חגית.

  3. מאת שלומית:

    תודה. אין לי מילים להסביר.
    שלומית

  4. מאת עצם_מעצמי:

    תודה

  5. מאת תמר_אופיר:

    שלומית
    מרגש

  6. מאת גלית:

    זכית, והם זכו.

  7. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    איך אפשר להצטרף לקבוצה כזאת?

  8. מאת ענבל_ית:

    תודה, נגעת לליבי

  9. מאת רגישה:

    תודה לך על השיתוף ועל הנכונות להיפגש.

    אני שמחה לשמוע שאת רואה שחלק מהאנשים חזקים ושכולם סובלים מאוד ולא בחרו במצבם.

    עם זאת, צרם לי לשמוע שלכל מתנדב הוצמד חולה.

    כאילו חפץ פסיבי הוצמד.

    האנשים האלה הם בני אדם. לא רק חולים. יש בנפשם גם חלקים בריאים ומסוגלים.

    אולי כדאי היה לכתוב שכל אחד מכם נפגש עם אדם בעל מגבלה נפשית.

    תודה

  10. מאת יולי שפירא:

    כל כך הזדהיתי עם מה שכתבת על האנשים האלה.
    לפני לא מעט שנים התמזל מזלי להנחות קבוצה כזו, לא בכתיבה (על אף שעסקתי בעיקר בלימוד כתיבה בשנים האחרונות) אלא "תקשורת" למעשה לימדתי לצלם בוידאו, לכתוב תסריט, ובסופו של תהליך הפקנו דוקומנטרי קצר שנגע לחייהם בהוסטל.
    המפגש עם האנשים היפים והרגישים האלה העשיר את חיי בצורה שקשה לתאר ולקחתי אותם אתי הלאה, את הרגישות, הכנות, הפחד והכאב.
    וגם, ואולי בעיקר, את הרצון לניראות על ידי החברה "הנורמלית", הרצון להתקרב ולהיות חלק ושיראו אותם ואת מי שהם.

  11. מאת אם_פי_3:

    מרגש!
    תודה על השיתוף.

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )