חיים, חרות והחתירה לאושר, אלו הן זכויות האדם הבסיסיות שעל פי מגילת העצמאות האמריקאית ניתנו לבני האדם על-ידי האל הטוב. לכאורה עניין החרות פשוט. כל עוד אדם אינו פוגע באדם אחר זכותו לעשות ככל העולה על רוחו. אולם הזכות לחתירה לאושר יוצרת פרדוכס שאינו ניתן לישוב כאשר מתכוונים לממשה במציאות. במקרים רבים, חתירתו לאושר של אדם אחד מטילה מגבלות אשר עשויות לחבל בחרות ובחתירה לאושר של אנשים אחרים בסביבתו הקרובה.
חתירתו לאושר של התינוק למשל, המחייבת את הנקתו ואת הטיפול בו על-ידי אמו מונעת ממנה את החרות האולטימבטיבית. היא אינה יכולה להיות אדון לזמנה, ולטפח את שאיפותיה וכמיהתה למימוש עצמי בתקופת ינקותו. אפשר לומר שהאם מאבדת ממידת עצמאותה, שהיא הביטוי המקיף ביותר לחירותה כפי שהיא נתפשת על-ידה בתרבות העכשווית.
ישנן עוד תקופות חיים ומצבים בהם האופן שבו אדם אחד יכול לממש את חתירתו לאושר יפגמו בחירותו של אדם אחר. למשל: זקנה, ילדות, מחלה, נכות – כל מצב בו תלוי אדם באנשים אחרים לתפקוד היומיומי שלו. את כל אלו אנחנו מכנים אנשים בעלי צרכים מיוחדים. אדם ללא צרכים מיוחדים הוא אדם עצמאי שאינו תלוי באדם אחר על מנת להגשים את חירותו ואת חתירתו לאושר. ואנחנו לוקחים את זה אפילו עוד צעד אחד יותר רחוק – יכולתינו להיות מאושרים קשורה בתודעה שלנו לעצמאות מוחלטת, "שאוכל לעשות כל מה שבא לי". אנחנו לא רוצים להיות תלויים באנשים אחרים, בנסיבות חיים, בכסף. כך נראית לנו החירות האולטימטיבית.
רעיון החירות והחתירה לאושר נתבע כל כך עמוק בתודעה שלנו, עד כי הפך שקוף. אנחנו לוקחים אותו כמובן מאיליו, ונותנים לו את הבכורה בהובלה של חיינו. אנחנו רוצים להיות עצמאיים, אנחנו מגדלים את ילדינו להיות עצמאיים. כדי שיפסיקו להשען עלינו, אנחנו חוסכים כסף לבית אבות כדי שלא נצטרך להשען על ילדינו בזקנתינו. אנחנו רוצים להרוויח הרבה כסף כדי לא להיות תלויים באף אחד, כדי שנוכל לקנות כל מה שאנחנו זקוקים לו – חפצים, שירותים, אהבה, תשוקה…
המניע לחירות ולחתירה לאושר אכן הצעיד את האנושות קדימה, והוא נראה כמבטיח את הטוב לחברה האנושית. אולם אם נתבונן מעגל החיים של כל אדם נראה כי העצמאות היא רק שלב אחד בחייו. כל אדם "נידון" להיות תלוי במצבים שונים ובתקופות שונות של חייו. לאור עובדה זו נראית ההתעלמות או ההתנגדות למצבים אלה ולכל מה שמתחייב מהם – התגיסות של אדם אחד או אנשים רבים למען אדם אחר, תמוהה ביותר.
מימוש עצמי
בספרו "קיום בסוד הצמצום" מציע מרדכי רוטנברג הסבר לעניין זה. לצורך כך הוא מעמת את תפיסת העולם הקפיטליסית הרווחת היום ומשפיעה על העולם כולו עם תפיסה אלנטרנטיבית אותה הוא לומד מהחסידות. על פי הרוח הקפיטלסיטית שאותה הוא מכנה גישה "אגו-צנטרית" כדי לממש את עצמו יהיה האדם מרוכז בעצמו ובצרכים שלו, לעומת זאת על –פי תפיסת עולם חסידית-קבלית, שאותה הוא מכנה גישה "אלתר-צנטרית",כדי לממש את עצמו, יצמצם האדם את עצמו ויפנה מקום לאחר. במקום להיות מרוכז בעצמו יהיה האדם מרוכז באחר.
המימוש "האגו-צנטרי" מוביל לתחרות דארוויניסטית על משאבים ומותיר חלקים נרחבים בחברה ללא היכולת למימוש עצמי (עניים, ילדים, זקנים, נכים, חולים). בעבור מי שחסר את הכישורים הללו מקיימים מוסדות תמיכה שמוציאים אותם מכלל החיים. חלק ממוסדות אלה מכוונים לאנשים "לא נורמטיביים" כמו חולי נפש, עבריינים, נכים מסוגים שונים, אבל חלק ניכר ממוסדות אלה מכוונים גם לאנשים שכל "חטאם" הוא המצאותם בשלב מסויים של החיים – ילדות וזקנה. באופן פראדוכסלי, במוסדות הללו נלקחת מהם גם מידת העצמאות שהם כן יכולים לממש בחייהם
המימוש "האלתר צנטרי", לעומת זאת מכליל את כל חלקי האוכלוסיה בתוך הקהילה. המימוש העצמי המתקיים תוך כדי צמצום אישי ופינוי מקום לאחר מאפשר לקיים מצבי תלות בין אנשים שונים כך ששני הצדדים יצאו נשכרים ממצב זה, ללא תחושת חוב ואשמה של הצד התלוי כלפי הצד המטפל, וללא תחושת קורבן של המטפל ה"מקריב את חייו" למען אדם אחר. בתפיסת המימוש העצמי ה"אלתר-צנטרית" מתקיים רובד נוסף שאינו בא לידי ביטוי במגילת העצמאות האמריקאית – המחויבות. מחויבות של האדם לאפשר את החתירה לאושר של אדם אחר. מסתבר שלא אפשרי מצב של זכויות ללא חובות.
מכיוון שאנחנו חיים היום בחברה מודרנית המושפעת באופן עמוק מהרוח הקפיטליסטית האפשרות להגשמה אישית "אלתר-צנטרית" לא מקובלת. ההורות הינה אולי גלגול החיים האחרון בו המחויבות לאחר מובנת מאליה, וגם זה הולך ומתרופף. אמהות רבות לא מוכנות להיניק את ילדיהן כי לא מוכנות לאבד מעצמאותן, הורים לא מוכנים "לוותר" על עצמם למען ילדיהם. בשלבים אחרים של החיים כמו זיקנה, או סוגים שונים של מחלות כרוניות אפשרות הטיפול של המשפחה והקהילה כולה בחבריה הנזקקים כבר מצומצמת ביותר.
מחויבות, חובה, חיבה
על פי התפיסה "האגו-צנטרית" מחויב אדם אחד לאדם אחר מתוך תחושת חובה. עמדה זו יוצרת ניכור ומרחק בין התומך לנתמך, ואלו מגבירים אפילו יותר את העמדה האגוצנטרית. המניע לעזרה לאחר עשויה ללבוש צורה של הרחקתו מהחברה של מי שעלול לפגוע ברווחתו, בעצמאותו ובחרותו של האדם העצמאי הבלתי תלוי. על פי תפיסת המימוש העצמי ה"אלתר-צנטרית" המחויבות נולדת מתוך חיבה ואכפתיות לאחר. כך יכולות החירות והחתירה לאושר של האדם לדור בכפיפה אחת עם טיפול, סיוע ותמיכה באחר הנזקק. מתוך גישה כזו הצרכים המיוחדים של פרטים שונים בקהילה אינם מכבידים על חבריה, כי אם מייצרים אתגרים חדשים ואפשרויות הגשמה ומימוש עצמי נוספות לתומכים, וחיים בכבוד לבעלי הצרכים המיוחדים.
*מתוך מגילת העצמאות האמריקאית
רשימה מאירת עיניים, כרגיל!
כמו תמיד, את כותבת על נושא שחשבתי שכבר קראתי עליו הכל – ומחדשת ומהפכת.
תודה!
יפה מאוד. שמת את האצבע על משהו בחברה שלנו, שידעתי שיוצר אי נוחות מסוימת אצלי, אבל לא ידעתי להגדיר מהו. תודה.
מדהים!!
ניתן להשליך גם לחיי נישואין. במערכת נישואין מאוזנת המחוייבות מעצימה את החביבות.
ניתן להשליך גם לתהליך לקיחת אחריות תזונתית, מתוך רצון לחרות, לחיים ברמת בריאות גבוהה יותר, נבחר במחוייבות אישית למזון בריא יותר.