16 ביוני, 2011

בין פעילות לעיסוק בעשיה

(מתוך הספר "שאלת העוצמה – מחשבות בביצת הפתעה")

הדבר מבלבל. אפשר לנגן בצ'לו ואפשר לנגן בצ'לו. לכאורה זה אותו דבר עצמו אבל למעשה אלה שני דברים שונים לחלוטין.

במקרה הראשון "אני מנגן" הרי זה תאור של עובדה מכנית. בליל העשרים באוקטובר ישב אדם לצד הצ'לו שלו, העביר את הקשת על המיתרים והפיק צלילים.

במקרה השני "אני מנגן" הרי זה ביטוי למעשה יצירה. פלירט עם הזמן. "אני מנגן", כלומר – מתחוללת כאן תנועה של הבעה, נפתח כאן חלון של משמעויות, נחשפת הממשות.

הנה עוד דוגמא: אפשר להתחבק ואפשר להתחבק.
במקרה הראשון "להתחבק" הוא תאור של פעולה שצורתה ידועה לכולנו.
במקרה השני "להתחבק" זה להתחבק, כלומר לא רק לעשות את האקט אלא למלא אותו בהתכוונות – כלומר, לחבק ממש. כמו למשל החיבוק של שני אוהבים שכבר זמן רב לא נפגשו והם נופלים זה לזרועותיו של זה בהתמוגגות של התמסרות. ההבדל אינו טמון בעוצמת החיבוק ולא בצורתו החיצונית, הוא טמון במה שהוא, בממש שלו. זה הכל. ובכל זאת זה מספיק כדי ליצור תהום בין שני החיבוקים.

אלה הם הבדלים ממשיים. אני רואה בהם חלק מן ההבדל היסודי שיש בין "פעילות" לבין "עיסוק בעשייה". על פני השטח נראה שאין כל הבדל ביניהם, ובכל זאת, בפנימיותם, בממשותם, הם שונים.

"עיסוק בעשייה" הרי זה לעשות דבר כמין אובייקט שאני לא נוכח בתוכו, הוא נעדר את אלמנט השיח הנושם. אני עוסק בעשייה, כלומר הדבר נעשה, אין פה את ממד הזמן בו הדבר מתהווה כתנועה פנימית שמגשימה את עצמה. הרי זו רק הקליפה של המעשה. אני ממלא דוחות לסוף החודש, רץ כדי לפתח את שרירי, אומר כדי שלא תהיה שתיקה, מערבב את הקמח והסוכר כמו שכתוב בספר המתכונים. בכל המקרים הללו אני יכול לומר על עצמי, שאני עושה את הדבר ובגמר העיסוק לסמן V ולעבור הלאה למשימה הבאה. אני עסוק בעשייה ובכל זאת אין זה כמו לפעול.

הפעילות היא דבר נושם, מלא תקשורת, מלא הוויה והתהוות, אין היא נעשית רק כדי שהיא תסתיים מהר ואפשר יהיה לעבור הלאה, היא נעשית לשם עצמה, מתוך התענוג הצרוף של התגוללותה מן הכוח את הפועל. משום כך היא מלאה ממשות ונוכחות. מתקיימת במישור אחר לגמרי מאשר העיסוק בעשייה.

כמעט כל דבר שיש לו שם של פעולה אפשר לראותו בשני פניו אלה, ויחד עם זאת יש דברים שמטבעם נוטים יותר "לעסוק בעשייתם". לעומתם יש דברים אחרים שמטבעים נוטים יותר "לפעול" בהם. דוגמא לדבר השני הוא המשחק. אך אפילו המשחק יכול להפוך לעיסוק בעשייה כאשר מבוגרים מסוימים ייגשו אליו: הם יציבו לעצמם מטרה וינועו מעל הממשות ובהתעלמות מן השחוק.

גם הילד המשחק עשוי להציב לעצמו מטרה, אבל המטרה היא רק חלק מן הממשות המתהווה, אין היא מחייבת לשים סכי עיניים, אין היא מחייבת להפסיק לנשום ולחתור בכל מחיר להגשמתה. הילד מגשש, מחפש, בודק, מחליף חומרים עם הסביבה.

העוסק בעשייה יוצר במעשהו הבחנה לוגית בין האני לאחר. קירות נועדו להגן עליו מפני גירויים מפריעים, ואילו הילד יוצר בפעילותו הבחנה אורגנית, אשר בה האחר משרת את האני. כל גירוי יכול באופן עקרוני לקחת חלק במעשה הפעילות ולהזין אותה.

מבוגרים רבים עסוקים מאוד בעשייה, אך עשייה זו נוטלת מהם את חיותם. הם נשחקים, נגמרים, מתעייפים, זקוקים לחופשות רבות. בגן הציבורי רואים אותם עם ילדיהם מתיישבים בכבדות על ספסל בשעה שילדיהם, כמו פצצות אנרגיה, מטפסים, גולשים, רצים, בועטים בכדור, רודפים זה אחרי זה, צועקים, קוראים להוריהם להצטרף אליהם, אבל על פי רוב מקבלים תשובות מסוג "לא עכשיו, תנסה להסתדר לבד, אני עייפה, תשושה."
משהו קרה לעוצמה של המבוגרים.

תגובה אחת   (רסס)

  1. kingoshri הגיב:

    אני ממש מרגיש את זה, את הרגעים בהם אני מתנתק מהחיבור לעשייה, ועוסק בעשייה במקום לפעול. נהיה נעול על המטרה ושוכח את המרחב סביב שלעיתים רוצה להשתתף איתי ואת העונג שיש בפעולה…

הוספת תגובה

(מומלץ התחבר או )