אני שוכב במיטה, על הגב, בוהה בתקרה, רואה עכביש קטן בפינה.
מתהפך, שוב מתהפך, מתגלגל עד לקיר, נצמד לקיר עם כל הגוף.
חם לי – אמא לא מרשה לי לישון בלי חולצה – אוף, מעצבנת.

מתהפך חזרה לגב, זורק מעלי את השמיכות, מתהפך לבטן ומזדחל לקצה המזרון, מוריד רגל אחת לרצפה הקרה.
אח – זה טוב!
מוריד יד שתיגע גם היא בקור.
מגלגל את כל הגוף מהמזרון לרצפה, שוכב על הגב ופורס ידיים ורגלים לצדדים.

שוכב, בוהה בתקרה.

מתגלגל לבטן, מושך את החולצה למעלה ומצמיד את הבטן לרצפה, עוצם עיניים ומרגיש את הלחי על הבלטה הקרה.
מושך את הגוף קצת הצידה למקום קריר חדש. מסובב את הראש ומצמיד את הלחי השנייה לבלטה קרה חדשה.
פותח עיניים ורואה בחושך מתחת לשידה את הטלפון צעצוע של אחינעם. מושיט יד ולוחץ על אחד הלחצנים. זה עושה רעש של צלצול.

– אבשלום לך לישון.
– אבל אני לא מצליח
– אתה לא צריך להצליח אתה רק צריך לשכב שם בשקט וזה יבוא.

אוף, אני שונא ללכת לישון, אני אף פעם לא מצליח להירדם ואמא לא מבינה אותי. לה זה קל, היא יושבת מספרת לנו סיפור ואחרי שתי מילים היא כבר ישנה.
אבל אני לא ישן כל הלילה.
כל הלילה אני ער, מתהפך ומתהפך ולא יכול לישון ורק חושב, כל הלילה אני חושב.

ועכשיו אני רעב, ואמא בטח לא תסכים לי לאכול. היא אף פעם לא מסכימה לי לאכול בלילה, ותמיד אני רעב בלילה והיא לא מאמינה לי.
תמיד היא אומרת "אבשלום, זה רק בגלל שאתה עייף והגוף שלך מתבלבל, הוא מחליף עייפות ברעב."
היא חושבת שהיא יודעת הכול עלי אבל איך היא יכולה לדעת? זה לא הגוף שלה, זה הגוף שלי. היא לא יכולה לדעת על הגוף שלי, רק על שלה.
אוף, אני כל כך רעב, אני מת מרעב, אני חייב לאכול.

אני קם, בשקט, יוצא מהחדר, משפיל מבט לרצפה.

– אבשלום מה אתה רוצה?
– אני רעב.
– אבל אתה יודע שאני לא אוהבת שאתם אוכלים בלילה. שאלתי אותך במפורש אחרי ארוחת ערב אם אתה בטוח שאתה שבע וענית שכן. זה ממש מעצבן אותי, כל לילה אותו הדבר.
– אבל באמת הייתי שבע אחרי ארוחת ערב, באמת אמא, אני נשבע לך.

מה אני יכול לעשות? הגוף שלי מחליט מתי אני רעב, לא אני.
אמא נאנחת. אני יודע שהיא עייפה ורוצה שאני אישן.
אוף, למה אני לא מצליח להירדם? ולמה אני רעב?

– אני מצטער אמא, אני אלך לישון.
– לא, לא אבשלום, קח תפוח, תפוח יהיה לך טוב?
– כן.
– אתה רוצה שאני אקלף לך אותו?
– כן. תודה אמא.
– בבקשה אבשלום.

אמא מקלפת לי את התפוח – פתאום כל כך בא לי לספר לה על הרובוט פצצה החדש שאני מתכנן, אבל בעצם, לא כדאי עכשיו, היא לא תרצה לשמוע עכשיו. אני אתאפק, אני אספר לה בבקר.
היא מסיימת לקלף.

– קח אהובי.

אני חוזר למיטה עם חצי תפוח קלוף, נשכב על גב. נוגס בתפוח החמוץ, לועס ובוהה בתקרה. לועס, לועס, בולע.
אני בעצם לא יודע אם אני רוצה עוד מהתפוח.
נשכב על הצד, רואה את הצעצוע של אחינעם, מושיט יד לגעת, נזכר, מושך את היד חזרה.
מתהפך חזרה על הגב.
חושב על הרובוט פצצה שלי.
מאיפה אני אשיג חוטי נחושת מובילי חשמל?
כל כך בא לי עכשיו ללכת לאתר בניה החדש ולחפש. בטח אני אוכל גם למצוא שם את הקפיץ שאני צריך. אוף, חבל שלילה.

התפוח הקר והרטוב ביד שלי.
מסתכל על התקרה – העכביש עוד שם.
בוהה ובוהה,
האפור של התקרה מתחיל להיות מטושטש…
איפה העכביש?
אה, הנה הוא עוד שם.
מתהפך על הצד.
והצעצוע של אחינעם?
מושיט יד, מגשש – אה, הנה כאן.
והתפוח?
היד מנסה לחפש אבל אני בקושי מצליח להרים אותה.
"אבשה תפוס" שקד צועק לי, אחיה רץ לעברי עם הכדור…
איפה תפוח?

אני מגשש בין הגלים, ספינה נזרקת מגל גדול ומים ניתזים לכל עבר, אני נרטב, אני רוצה לנגב את הפנים אבל לא מצליח להרים את הידיים.
הספינה מתרחקת וקשה לי לראות אותה. אני מנסה בכוח לפתוח את העיניים כדי לראות יותר טוב, אבל העפעפיים שלי כל כך כבדים, הכי כבדים בעולם.
רגע, רגע, לא, עוד לא…
איפה העכביש?… הספינה?… התפוח?
אני לא, רגע, אני עוד לא… לישון….
אני אף פעם לאאאא… נרדם… לא מצליח, בספינה, לישון… בתפוח, בכדור… אוף……..טוב….. אנייייי….

נושאים: חלומות, ילדות, ילדים, לילה, רעב, שינה