19 ביוני, 2011

המחול המחלים

בילדותי ובנעוריי התנהלתי בגופי מתוך אי נוחות שהלכה וגדלה.

כמי שנפשה נוהה בעיקר אחר פעולת הציור, העברתי ימים כלילות כשאני רכונה מעל שולחן כתיבה בבית הורי, או שרועה על הרצפה, למורת  רוחה של אמי, שפסי צבע על המרצפות לא הלמו את תפיסת עולמה האסתטית המחמירה. מאמץ גופני ניכר השקעתי בגמיעת ערכים באנציקלופדיה "תרבות". עד לאחרונה, דרך אגב, התנהלתי בעולם מבלי הטל ספק בתכנים אליהם נחשפתי באותם כרכים כתומים. חצאי אמיתות ואף בדותות מלאות בנוגע לחיי הלאפים, קרתגו העתיקה ונימוסי שולחן באימפריה הרומית היו לי לאות ולמופת במשך שנים רבות.

אך בל נסטה מהנושא. כל פעילות גופנית מורכבת יותר מהנ"ל הסתיימה במפח נפש – משיעורי הבלט נקעה רגלי ומיד לאחר מכן, גם נפשי. רכיבה על אופניים טמנה בחובה סיכון, לא לי, אלא לרכבים הנוסעים בסמוך אלי, שנהגיהם נאלצו לא פעם להחסיר פעימה לאחר שאנוכי, בהינף כידון, המרתי את יחסינו ממקבילים לחופפים.

שיעורי ההתעמלות בבית הספר היו טרחניים במקרה הטוב ומענים בשאר הפעמים. חנן הג'ינג'י, מורנו היקר, הקפיד לצעוד בעקבות יעדי תוכנית הלימודים של משרד החינוך, ובכך עקר מתוכי, משיעור לשיעור, את שמחת התנועה, חדוות הריצה והנאת הקפיצה. כשהפכו אלו מדודות במרחב, קצובות בזמן ומתוגמלות בציונים מאסתי בהן ועשיתי כל שביכולתי כדי לחמוק מביצוען. מה שנותר לי היה הריקוד. מוסיקה העבירה בי צמרמורות של הנאה, גרמה לי לחוש עוצמה וקלילות ומלאה את לבי הקט בשמחה. ב-1986, עם פלישת היורופופ וכיבוש מצעדי הפזמונים, פרשתי, לאות מחאה, מריקוד ברחבי הבית ועברתי, בחמיצות פנים, לקסטות של הסמיתס בווקמן של הבת מצווה. אה כן, וגם גיל ההתבגרות הגיע.

התבגרות צורמת ומלאת חיכוכים הפכה את הגוף למגן ומפריד, ואת הנפש למכונסת. את הנוכחות המלאה ונטולת הספק של ילדותי הקדומה החליפו התנהגויות שונות ומשונות. התנגשתי בעולם שוב ושוב, מתוסכלת, זועמת או בוכה. תמיד הרגשתי שיכולתי לשתוק, שהיה עליי להגיב, שיכולתי ללכת ונשארתי. שיכולתי להשאר והלכתי. תמיד לא מדויקת, מלאה בסימנים כחולים, קולטת הכל ולא מבינה דבר.

במבט לאחור, אני מלאת הערכה לגוף בו שכנה הנערה שהייתי. לו אני במקומו, הייתי מתפטרת וקורסת לאלתר בעקבות קיתונות ההרס העצמי שהרעפתי עליו במהלך השנים. אך לא גופי. בכבוד ובאומץ שרד עשור של ציניות חריפה, חבלות גופניות (שלא במתכוון), הפרעות אכילה, גלונים של אלכוהול וטבק (במתכוון, בטח שבמתכוון), התנהגות פרועה ושאר מרעין בישין. ותמיד היה הריקוד, במסיבה זו או אחרת, מזכיר לי אושר רחוק ומעניק הפוגה רגעית מהמתיחות  המתמדת. אך המסיבות נגמרו מוקדם מדי וגופי נותר רעב לתנועה.


את מירי אלון פגשתי כשנמאס לי מעצמי. הייתה זו סדנת הבעה במחול אוריינטלי בתיאטרון מ.ר.א.ה בקרית שמונה, אי שם בראשית המילניום. אני גביתי כספים ומירי אלון התערבה לי בשכנועים. בין המחאה לקבלה היגגה מירי אודות השפע שביקום. הבחורה שהייתה אמורה לשלם לי 150 ש"ח התחברה מיד לשפע האוניברסלי ולא שילמה לי כלום. נשמתי עמוק, ספרתי עד עשר, והתחלתי לבכות. כך החל המסע עם מורתי.

השבועות חלפו להם. משסיימתי את הליך גביית הכספים נהגתי לנעול מאחוריי את דלת המשרד ולהתגנב אל האולם. שם, בחשכה, כשספר סקיצות בידי, רשמתי את הדמויות שחוללו מולי על הבמה הרחבה והמוארת. קולה של מירי הדהד במעלה השורות ודמותה הקטנה חגה למרגלות הבמה, בסמוך למערכת הסטריאו האימתנית.

עיניי הביטו, ידיי ציירו ואוזניי שמעו. את עמדתי הצינית ביחס לחבורת הנשים מחפשות המשמעות החליפה פליאה כנה למשמע מילותיהן, מילים שביטאו מסע אמיץ ומורכב בדרך כל בשר, משא כשלי. בדידותי ארוכת השנים החלה נסדקת, ונבדלותי הפכה מוטלת בספק. מתוך הספק עלתה הסקרנות.

יום אחד הנחתי מידיי את ספר הרישום ונעמדתי בסמוך לשורת הכסאות, מוכנה לבצע, בחסות העלטה, את אחד מתרגילי העירנות הגופנית  – דוגמא, לעולם לא טכניקה ריקה, לעושר הטמון באיברי הגוף. לאחר כמה חזרות להטמעת ההבנה, הייתה מירי מניפה את ידה כשכפה פתוחה אל על לאמור – מכאן ואילך – עם היצירתיות הטמונה בכן , פנו דרך לרוח החקירה.

וכך התקדמתי לאטי, במשך כמעט שנה – מהשורות האחוריות אל השורה הראשונה, ממנה אל מרגלות הבמה, משם אל מאחורי הקלעים ואל הבמה. בתחילה – לבדי, בתום השיעור, לאחר שכל הבנות יצאו מן האולם. לבסוף תפסתי את מקומי ביניהן, כאחת הנשים, מוכנה להפתח לשינוי. השבועות חלפו ואני כבשתי את גופי מבפנים והחזרתי לנפשי את הבעלות על התחושות, הגמישות ותשומת הלב שנעדרו מתפיסתי במשך זמן כה רב. נוכחתי לדעת – מן המחול למדתי אודות הנוכחות, והנוכחות עוררה בי את הדעת.


האשה שיושבת ברגעים אלו מול מסך המחשב ומקישה באצבעותיה על המקלדת היא אני.

הגב זקוף ונינוח, רגל ימין כפופה אל האגן ורגל שמאל תלויה ברפיון מקצה המושב. רוח צפון מערבית, אחת מברכותיו של המקום הזה, נושבת בגבי ומנגנת ברצועת התריס. אני נושמת. אני רוקדת את היום, בכל יום. התרגיל הפך להרגל, ואני מוצאת עצמי מחוללת מחולות שאינם עוד עול אלא הזדמנות לקשב, למופע מלא של הגוף – ריקוד הכלים בכיור, ריקוד ההנקה, ריקוד חיתוך הסלט, ריקוד קיפול הכביסה ואפילו – ממש מסובך ומעצבן לפעמים – ריקוד החלפת המצעים. אני  רוקדת במלים ובמחוות, בתנועה ובמנוחה.

אני מדמיינת את מירי קוראת את המילים האלה. זקופה מול מסך המחשב, משקפיה שמוטים על אפה, גופה סקרן ולבה מלא באהבה. עבורי ועבור נשים רבות היא הייתה השער. השער דרכו פסענו פנימה, אל תוך עצמנו, והפכנו להיות ביטוי עירני ויפיפה של מי שאנחנו, בכל רגע ורגע מחיינו.

9 תגובות   (רסס)

  1. מאת חגית נובק:

    שירלי, ריגשת אותי מאוד. כאמא לשתי בנות מתבגרות שנוטות להאמין כרגע שריקוד הוא הדבר הזה שעושים בחוגים הקפדניים של ביה"ס למחול, ובראותי את הסבל שהדבר גורם להן לעיתים, אני מנסה מדי-פעם לדבר על ליבן, ולשכנע אותן שריקוד עשוי להיות גם משהו אחר לגמרי. שהוא שפה וכלי שנועד מלכתחילה בכדי לתת ביטוי גם לקולו של הלב. הקריאה במילותייך עוזרת לי לשוב ולהזכר בזכותן של בנותיי לגלות את אמיתות החיים בדרך הקשה (אולי), אבל זו שהיא שלהן באמת. ואם להגיד את כל זה בקיצור: מצאתי בדברים שלך הזדמנות נוספת בשביל עצמי להגיד תודה על כל מה שנתפס בעיניי לאורך דרכי כמכשולים בלתי נסבלים, היות שהם אלה שבסופו של דבר הביאוני להיות האדם השלם שאני היום, ושהייתי מאז ומעולם בכל רגע. המון תודה.

  2. מאת אושרי הילזנרט:

    מרתק ומופלא! תודה

  3. מאת שרון עיני:

    גמעתי כל מילה באהבה וגעגוע. תיארת את חווית ה"מירי" בצורה כל ציורית, והצלחת להקיף את מסע ההתבגרות הנשית על כל פרקיו (עד כה) בכנות.
    את כותבת כל כך יפה ומרתק, שאפילו שיעור ספורט משמים הופך לנקודת ציון בחיים.
    ובנות, מי שעדיין לא חוללה לצלילי קולה של מירי, זה הזמן להתחיל….

  4. מאת עדינה ניפו:

    שירלי תודה עמוקה,
    ריגשת אותי כל כך.
    הכתיבה שלך נפלאה ממש ונוגעת והותרת אותי עם דמעה.
    העברת אותי מסע שלם. מסע שהיה כל כך שונה במובן מסויים ממסע ההתבגרות שלי עצמי אבל במובן היותר עמוק הייתי בדיוק שם באותו המקום עם אותה מבוכה….
    פשוט מקסים.
    תודה תודה ששיתפת אותנו

  5. מאת ורד:

    תודה על המילים האלה הכתובות באופן כה נפלא, מעורר ומיוחד.
    הכותבות את מילותי.
    המגושמות הזו בגוף שהרגשתי על אף גופי הצעיר והקטן.
    הבלט, שיעור הספורט, האופניים.
    תודה לך שעוררת.
    איזה חופש גופני מרפא את חווה היום. השמחה של הגוף.
    אשרך

  6. מאת אפרת גרין:

    היי שירלי, אני לא יודעת אם אנחנו מכירות ובכל זאת מה שכתבת על החוויה ה"מירית" שלך זהה לשלי איתה. תודה על השיתוף ועל הכתיבה הממחישה והנעימה שלך, ותודה שהזכרת לי את התהליך המיוחד שעברתי אני עם מירי לפני 13 שנים שהפך אותי לאישה המחוברת לגופי ולנשיותי, מה שהביא לכמיהה עזה לילד בהמשך, את זה זיהיתי עכשיו.
    תודה גדולה.

  7. מאת ליאת:

    שירלי זה מקסים, ובהחלט מעורר ומחזיר אחורנית…
    געגועים גדולים למרים.
    ואהבה.
    מירי הופיעה אצלי בחיים בתקופה הקשה ביותר. בשנה הראשונה אצלה בכיתי המון תוך כדי ריקוד וניקזתי המון עצב. בשנה השניה התחלתי להשתולל כמו ילדה קטנה…ומשם המשכתי לגדול.
    מאד מרגש ותודה לאל שיש מרים.

  8. מאת miri alon:

    "ותקח מרים את אחיותיה ותצא איתן בתופים ובמחולות",
    התרבות היא "חומר" מישתנה,
    ההיתפתחות מבוססת על השורש,
    והחוק,,,,,,יציב !

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )