7 ביוני, 2011

יסודותיו של הריקוד כטקס – כפעילות גופנית שאינה תלוית מטרה

בתור נער ביישן, אחת התופעות הבלתי מוסברות ביותר בעיני – שנייה רק לגידול שפמים – הייתה הריקוד. כיצד רגע אחד אנשים מהלכים רציניים ותלויי מטרה ממקום למקום – ורגע שני הם מפזזים מחויכים ללא שום סיבה נראית לעין מלבד מוסיקה קצבית המטרטרת ברקע…


באחד מקטעי הפתיחה של הסרט 'העולם החדש' (טרנס מאליק, 2005) עולים הימאים האירופאים לראשונה על אדמתה של אמריקה ונכנסים לתוך שדה של צמחייה גבוהה הנעה ברוח. בתוך הצמחייה הזו, צעירים אינדיאנים סקרנים עוקבים אחריהם, ובתחילה אינם נראים בשל התאמת תנועתם לקצב הרוח ולתוואי הצמחייה.

כבר בסצנה זו מודגש ההבדל בין האירופאי שהצמחייה מפריעה לו להתקדם בקו ישר – והאינדיאני שהצמחייה והרוח מהוות הזדמנות בשבילו לרקוד…

ציידים-לקטים למדו לנוע מתוך קשב לסביבתם היות והישרדותם הייתה תלויה בכך:

  • לנוע בהתאם לתוואי השטח – למשל בזחילה באזור של צמחייה נמוכה
  • לנוע בהתאם לתנאי התאורה – למשל בתוך הצללים באזורים מוצלים חלקית
  • לנוע בהתאם למזג האוויר – למשל ביום סוער אפשר לנוע מהר, מוסווה ברעש ובתנועת הענפים והצמחייה
  • לנוע בהתאם לשבילים, עקבות וסימנים – מתוך הבנה של בעלי החיים המסתובבים סביבך והיכולות הספציפיות שלהם להבחין בך בתוך הטריטוריה שלהם

הצייד-לקט היה בעצם "רוקד עם הטבע" במשך שעות יום רבות, ובכך היה המשך בלתי נפרד של עולם בעלי החיים – כמו ציפור, כמו זאב, כמו נחש – רק עם חלק חושב המספק לו יתרון יחסי של ערמומיות, שכלול ותובנה מקיפה.

הריקוד היומיומי הנ"ל נפסק עם השינוי הדרסטי בהרגלי החיים של המהפכה החקלאית (המהפכה הנאוליתית). השגרה של עבודה בשדה כרוכה בעבודה פיזית רבה והשענות על השכל במציאת פתרונות שונים לבעיות שגורמים חרקים, בעלי חיים ומזג האוויר. כך שלאדם החדש הזה נדרשו יותר ויותר טקסים בכדי לשחזר את החוויה של החיבור הבלתי אמצעי עם הטבע – שזכה להכרה והערכה מחודשת בחגיגות המכבדות (ולא בהכרח "סוגדות ל..") יסודות טבע ובעלי חיים שונים.
החקלאים בקהילות שונות התארגנו באופן ספונטאני, בסוף או במהלך היום – על מנת לשיר ולרקוד.

כשאדם רוקד או מבצע תנוחת יוגה, החלק החושב מחליט בצורה מודעת להפסיק את פעילותו – ולוותר על כס השליט – ובכך הוא מאפשר למרכזי תודעה אחרים בגוף לקבל ביטוי:
הרגלים מובילות מעצמן, הישבן מנענע את הגוף, הידיים מציירות קשתות באוויר, הצוואר נמתח, הגב מקשית… איברי הגוף – התושבים החיים תחת שלטון השכל – מקבלים כמה רגעי חופש בהם הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם…

החיבור אל איבר מסוים בתוכי – כמו הבטן, הצוואר או הרגל – מאפשר לי היכרות עם מנחה אחר בתוכי, נוסף אל השכל. מגלה לי רצונות ומסרים החבויים באיברים שונים בגופי.

כשהשכל מפסיק לחלק הוראות – הגוף פנוי להתרווח – ולהתרחב אל תוך חוויה שהיא גדולה ממנו – ומחוצה לו – להתחבר אל פעימתו של שדה או חורש, אל תנועתה של האיילה או קריאתו של העורב…
הרצון לחיבור הזה ניכר בתחומי תנועה רבים – באסאנות תחת שמות חיות שונות ביוגה, בהמחזה של סיטואציות מהטבע בקונג-פו ובטאי צ'י ובחיקוי של תנועת בעלי חיים בקפוארה.

התפיסה ביסוד מסורות אלו היא שכל בעלי החיים הינם חלק מישות גדולה אחת (אמא אדמה או אבינו שבשמיים) – ולכן החיבור אל בעל חיים או יסוד כלשהו – מאפשר חיבור אל היבט מסוים של עצמי.

בנוסף לעיל הריקוד – כתנועה משותפת – גם מאפשר "השוואת תדרים" – במהלכה האדם יוצא מתוך עולם הקצב הפנימי שלו – ומתמזג בקצב המשותף לו וליתר החברה האנושית. הריקוד והניגון בחברותא – מניחים גם את המצע לשיתוף ולתמיכה לאחר מכן – מתוך תחושה של זהות הדדית וחוויה משותפת.


בשלב מסוים במהלך תרגולי היוגה שלי, מתוך כך שלמדתי השלמה עם עצמי ועם מגבלותיי – השלמה שהתפתחה לאהבה והוכרה על כך שאני בדיוק כמו שאני – נבנה אצלי בטחון מחודש ועמו הבחנתי שוב בצורך שלי ב"פעילות גופנית", בביטוי דרך תנועה, בשחרור, באכסטזה…

לאחרונה אני מבחין שהחיים והטבע מלאים בטקסים. טקסים של חיזור, של תחרות, של מנהיגות.
טקסים של בוקר וערב בשירת הציפורים, טקסים של חילופי עונות בפריחת הצמחים וטקסים של שקיעה וזריחה – ברקים ורעמים – בגרמי השמיים…

אני מאוד נהנה מההיצע הקיים היום, רק קשה לי עם האופן המקוטע… "השבור"… המקוטלג… בו הריקוד אינו חלק מחיי היומיום אלא מופיע כמשבצת מבודדת המצריכה נסיעה, הנחייה והתמחות מיוחדת. קשה לי עם כך שחברי לריקודים אינם חברי לחיים – והאנשים עימם אני רוקד אינם האנשים עימם אני מדבר או האנשים עימם אני עובד. הכל מחולק ונפרד…

אני מאתר בתוככי עצמי כמיהה לפורקן הפשוט אליו מגיעים ילדים וזקנים, גברים ונשים – יחדיו – כאחד – וכיחידים ומיוחדים – בסרטים שאני רואה על ריקוד משותף בשבטים אפריקאים מסוימים.

מתגעגע לשירה משותפת בדרך לשדה.

מתגעגע לחיים שהם מחזמר מזריחה ועד שקיעה.

מתגעגע לחיות – "כמו שהטבע רגיל, להיות שלם עם עצמו". ('מחכה' – ריטה)

9 תגובות   (רסס)

  1. מאת נעמה וייס:

    אושרי,מזדהה עם כל מילה
    גם אני במתגעגעים לריקוד החיים ה"אמיתי"
    תודה על הניסוח המדוייק
    נעמה

  2. מאת שגית רי:

    גם אני מודה לך על התיאור המדוייק והיפה הזה.
    כשיצא לי לרקוד באמת, אחרי הרבה שנים שלא, הרגשתי ממש כמו שתיארת – את חופש התנועה שלא מובלת ע"י השכל, את ההקשבה לגוף שמקשיב למוזיקה..תענוג!

    תודה רבה!

  3. מאת חגית נובק:

    מעבר לתוכן המרתק, תודה גם על הכתיבה המשובחת.

  4. מאת סיגלית ניר:

    תודה על הריקוד של המילים,ועל התנועה הטבעית של הדברים בכתיבה.

  5. מאת אושרי הילזנרט:

    תודה רבה על התגובות!

  6. מאת נעמה וייס:

    נחרט בזכרוני הניסוח של הפרסום לקבוצת הריקוד שרקדתי בה פעם פעם:
    "לחיות את הריקוד ולרקוד את החיים"
    יפה,לא?

    אופרי,מתבקש אם כך שתזרוק איזה פירור מידע: איפה אתה רוקד את החיים שלך?
    ואולי נארגן לעצמנו איזה מפגש ריקוד חיים קטן במקום להתגעגע ולערוג לפעם?

    נעמה

  7. מאת זהר כרמי:

    הי אושרי יקר, כתבתי לך גם במקום הרלבנטי בתגובות למאמר של אורנה שפרון, אני רוצה לצטט מהתגובה שלך על התינוקייה בטור שלי ב-XNET, האם זה בסדר לצטט אותך בשם המלא?

  8. מאת מזדהה:

    כל פעם שאני על סמים – אני רוקד ומרגיש מחובר לטבע. אחר כך אני מתעורר מההזיה(ואולי דווקא היא המציאות) וחוזר אל עולם המעשה.

  9. מאת kingoshri:

    נעמה-
    פרסום קולע :-) .
    מאז שיערה (ביתי) נולדה אני בעיקר רוקד/משחק קפוארה אנגולה אצל מסטר עידן (המעולה) ברעננה.
    http://www.hoogel.co.il/Content/Advertisement.aspx?DealId=22445&ProductId=1
    קפוארה אנגולה זו הקפוארה ה"גריאטרית"… כמו שקוראים לה הצעירים יותר…

    אפשר אולי לארגן איזה קבוצה, "אפילו" אמהות ותינוקות, ילדים, ולהיפגש ולרקוד ביחד, עם קצת הנחייה בשביל מיקוד והשראה. האימייל שלי: kingoshri@gmail.com

    זוהר-
    ברור!!

    מזדהה-
    אני משתדל לעשן רק פעם בחודש-חודשיים, אבל את התובנות, ואת האיכויות שהגעתי אליהן – אני רושם ולעיתים מתרגל אחר כך ביני לבין עצמי, כך שאני חושב שככל שעובר הזמן אני מסוגל לייצר איכויות מסויימות בלי כלום. (או ליתר דיוק בריכוז עם הטבע, עם הפרטים העדינים ועם החושים)

הוספת תגובה

(מומלץ להיכנס או )